שקיעה נוגה: אריק גלזנר קורא את "שמש חדשה"
מילא שהרומאן החדש של שי טובלי ואילון לסטר כתוב רע. ומשעמם למוות. אבל העובדה שהוא מתייחס לגילוי עריות באופן אגבי כמעט לגיטימי בהקשר של הספר - היא כבר מקוממת
האם העובדה שהספר הזה ספרותית לא כתוב טוב פוסלת את בשורתו הרוחנית? הוא לא כתוב טוב כיוון שהעברית בו סינתטית גם כשהיא צבעונית היא לא נושמת. לעתים בסמיכות לעילגות מסוימת זו עברית מתהדרת במשלב מוגבה מעט אך מופשט ו"סיכומי", ולכן משלב החונק את האפשרות לחוש את תנועת הנפש: "כל כך היססתי לבקש שתבוא ועכשיו שנעתרה אני מוצף ברגשות חדשים אליה. אני יודע שאוכל להניח את ראשי על כתפה ולהירגע בעיצומה של תקופה מבעיתה ומערערת."
ולעתים העברית לקוחה מהמקור העברי המשפיע ביותר על חלק מהכותבים הישראלים הצעירים: תרגומי סדרות מאנגלית ("'אנחנו צריכים לדבר', היא אמרה בתקיפות"). לעתים העברית הזו מגלה חוסר רגישות לאטימולוגיה של הביטויים ("הכתה בי ההבנה שכבר כמעט חודש אנחנו חיים במעין פלנטה אחרת שאת חוקיה איש מלבדנו אינו מכיר"). והנה מקבץ מילים המופיע בעמוד אחד ושהימצאותן יחד בסמיכות כזו צריכה לפסול כל יצירת פרוזה: "הנפש", "הזמן", "החושים", "סוערות", "מלהיט", "העתיק את נשימתי", "המעמקים", "הכי נסתרים", "הכי", "להתמזג", "נצחית", "האחת והיחידה."
האם העובדה שזו ספרותית יצירה משעממת זהו חטאה הספרותי העיקרי ומשעממת בראש ובראשונה כיוון שכמאתיים מ400 עמודיה מוקדשים לחזרה אינסופית על ביטויי אהבה של ג?רמי כלפי אחיו בעוד כמאה אחרים מוקדשים לסירובו של האח למטאמורפוזה שעובר האח בעוד ברור לקורא שהסירוב הזה בסוג כזה של ספר הוא סירוב לשעה שמיד ייפתר האח יכיר הרי בטעותו ותפקידו העיקרי של הסירוב הוא להוסיף את אותם מאה עמודים לנפח הספר ובכן האם השיעמום פוגם בבשורתו? אני חושב שכן.
לא צריך להיות מנחם בן כדי לסבור שיופיו וחסכוניותו של התנ"ך תורמים לאוטוריטה של בשורתו המוסרית, ואילו יצירה שכתובה בארכנות ובטרחנות לא יכולה להיות חשובה רוחנית. אם כי רגישות לשפה בטקסט "רוחני" (כזו שקיימת במובהק למשל ב"לילי" של שלמה קאלו) אינה כשלעצמה ערובה לחשיבותו.
למען הסר ספק, הרעיונות הבודהיסטים הפזורים פה ושם בספר רעיונות על איון האני עקרון אי ההיצמדות לעולם החתירה להקלת סבל הקיום הם מהרעיונות המופלאים ביותר שיצרה רוח האדם ועוד בשלב מוקדם כל כך (לפני כ-2006 שנה). בקץ הימים, כשהאנושות תישפט על מעלליה, רעיונות אלה יתייצבו זקופים לשירות הסנגוריה. הבודהיזם אינו הבעיה. ברומן הזה ישנו עירוב מרתיע ביותר של רגשות אהבת אח תמימים ברגשות מגלי עריות מוכחשים למחצה, ועירוב מרתיע לא פחות של רוחניות ותשוקת עריות.
זה רומן בעייתי מאוד, בתארו נסיקה רוחנית הגבוהה ביותר שניתן לתאר על רקע של עמק בכא פסיכולוגי, מציאות נפשית מתוסבכת ולא בריאה. למרות האופי השבתאי פרנקיסטי של הטקסט שיכול להיראות מסקרן
הבעיה שלי עם גילוי העריות בטקסט אינה ייצוג הסטייה כשלעצמו, אלא העובדה שהטקסט אינו מתייחס לכך שזו סטייה. אם חושבים על כך שבמובן מסוים כל הכישרון הספרותי הווירטואוזי של נבוקוב ב"לוליטה" נולד על מנת "לפצות" על הבאתה של הסטייה הפדופילית בציבור, אגביותה של הבאת הסטייה כאן מעוררת אי נוחות.
מה שמדהים כאן במיוחד הוא שמה שמטריד את המספר ג'רמי הוא הרגשות ההומוסקסואליים כשלעצמם ופחות גילוי עריות. נדמה כי בתת המודע של הטקסט הזה, ההומוסקסואליות עצמה היא כבר גילוי עריות (הרצון להתמזג עם הדומה לך). בכל אופן, כשחושבים על שתי התמות העיקריות ברומן: רגשות אהבה ותשוקה של אח לאחיו והפיכתו של בן תמותה לגואל אלוהי של האנושות, לא ניתן להימלט מהתחושה שיש קשר תת קרקעי ביניהן. על מנת להכשיר את רגשות התשוקה הלא לגיטימיים והחריגים יש להפוך את מושאם לחריג המוחלט: כלפי אח שהנו אל ודאי שמותר להרגיש כלפיו רגשות חריגים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם