הזירה הלשונית: איזה דב נבון
הפרסומת עם דב נבון מזכירה את הבדיחות הלשוניות על שמות המשפחה בעלי המשמעות. וגם, איך עושים תערוכה לילדים על השפה העברית? מה זה תכנוסת? ומה מקור הביטוי "עף לו הסכך"? הזירה הלשונית
הבדיחה הלשונית הזו בנויה על משחק לשוני בשמות משפחה שיש להם משמעות. השימוש הוא כפול: גם שם המשפחה, וגם משמעות המילה. חלק מהדמויות שהמשחק נעשה עליהם הלכו לעולמן, ללמדכם שהמשחק כבר צבר ותק רב. יש כמובן פוליטיקאים: זרקו על אבא אבן, לא השאירו מיוסי שריד, והדליקו לטומי לפיד. פעם אמרו שהפנס של גולדה מאיר, והיום? תגידו לסילבן שלום, ומצבו של מיכאל איתן.
אנשי אמנות, תקשורת וספורט מככבים בבדיחות רבות: אשתו של זובין מתה, לא לפני שמרק שגל אותה. על מי ששון סומך? ולמה עלה בפני רוני סומק? ומתי כבר חיים יבין שיורם גאון כמו שאריק איינשטיין? ובכלל, שמעתם שמצאו את וליד בדיר, שמינו את נועם שריף, שזרקו על שרון חזיז, ושירד על ארז טל?
יש גם בשורות טובות: עמוס עוז לעמו יביא, תנו לזאב נחמה ולשלום תקווה, נולד למוטה גור, ולמנחם בן. שיהיה במזל!!!
הבלשן גיא דויטשר, מחבר "גלגולי לשון", מפרסם ספר שני בעברית, "בראי השפה", בהוצאת חרגול ועם עובד, וגם הוא בתרגומו המצוין של איתי אשר. בספר הראשון, שעורר הד רב בארץ ובעולם, ניתח דויטשר את הגורמים המאפיינים את התפתחות השפות וביניהם "עקרון ההרס", שמקורו בעצלות האנושית. בספר הזה מתמודד דויטשר עם השאלה המטרידה את הבלשנים מאות רבות של שנים: האם השפה משפיעה על התרבות והמחשבה? חוקרים חשובים במאה העשרים כמו אדוארד ספיר ובנג'מין וורף טענו בהתלהבות שבהחלט כן, והביאו לכך דוגמאות מלהיבות. דויטשר דוחה את ההתלהבות של השניים, אבל גם את הבלשנים הרבים שביטלו את היסוד התרבותי
דויטשר מקדיש כמחצית מספרו לסוגיית הצבעים. ידוע שלכל שפה יש מערך אחר של צבעים, וכן שבספרות היוונית הקדומה, כמו בשירת הומרוס, הכירו מעט מאוד צבעים. כאשר העניין התגלה לחוקרים, עלו השערות שונות ומופרכות. טענו שהקדמונים היו עיוורי צבעים, או שמבנה העין של עמים פרימיטיביים שונה משלנו. היום אפשר למצוא בשפות שונות, גם בעברית, גוונים רבים בשפה המתארים צבעים. האם הם משפיעים על העולם שאנו רואים? דויטשר טוען שכן. אם בשפה יש מגוון רחב ומעודן של שמות צבעים, אנחנו מסתכלים על המציאות אחרת, מבחינים ורגישים יותר להבדלי הצבעים מאשר בשפות שבהן ההבחנות האלה חסרות.
דויטשר מרחיב בעניין החלוקה הלשונית של העולם למינים. כל שפה מחלקת את העולם למינים שונים. לנו, דוברי העברית, יש זכר ונקבה המתייחסים גם לעולם הצומח והדומם, אבל אצל האנגלים כל מה שאינו אנושי הוא סתמי: it. הגרמנים והצרפתים קרובים יותר לעברית, ואילו אצל התורכים וההונגרים אין בכלל חלוקה למינים. בשפות הנחשבות פרימיטיביות אפשר למצוא חלוקות הנקראות לנו מוזרות מאוד. באחת מן השפות האוסטרליות יש חמישה עשר מינים, וביניהם גם חיות ממשפחת הכלביים וחיות שאינם ממשפחת הכלביים, ירקות, משקאות, ושני מינים של חניתות. גם הקביעה מהו זכר ומהי נקבה יחסית. בעברית כף היא נקבה ומזלג זכר, בגרמנית בדיוק להיפך. בגיניאה החדשה בטן היא מילה בנקבה, אבל בטן גדולה של אשה הרה היא מילה בזכר.
אז מה זה אומר? דויטשר חושב שהעובדה שלאנגלים אין זיהוי מיני לחפצים ולצמחים היא גם עובדה תרבותית, וכי דוברי שפות שונות קובעים את יחסם לדברים גם על פי המין הלשוני שלהם, והדבר מעוגן במחקרים רבים. דויטשר מביא דוגמה משיר של היינריך היינה, שבו יש יחסים ארוטיים בין האורן (זכר בגרמנית) והתמרה (נקבה בגרמנית). התרגום לעברית שומר על הארוטיקה הזו, התרגום לאנגלית מאבד אותה. כך קורה גם לשיר אהבה או בין הגבר והים, שכן ים בצרפתית (la mer) הוא בנקבה, בעברית הוא לעומת זאת זכר, ובאנגלית נטול מין.
כאשר ביטל לפני עשר שנים עיתון הספנות "לויד ליסט" את השימוש במין נקבה עבור המילה 'ספינה' הוא זכה לקיתונות של חרפות מקוראיו, וכך כתב לו קורא יווני חם מזג: "רק אנגלים חלושים ופלצנים יעזו לשנות את הדרך שבה אנו מדברים על ספינות במשך אלפי שנים כ'היא'. עופו לנו מן העיניים ולכו לטפל בגינות שלכם ובשועלים שלכם, סנובים חארות". ואם לעבור לימינו, לא במקרה 'מכונית' בעברית, מילה שטבע איתמר בן אב"י, היא מילה בנקבה, ועל יחסו הארוטי של הגבר למכוניתו נשפכו הררי מילים.
דויטשר מרחיב גם בעניין הכיוונים. האדם הסביר משתמש בחיי היומיום בכיוונים ימין-שמאל, קדימה-אחורה. אנחנו אומרים: "הספר נמצא על המדף מצד שמאל", או "כדי להגיע לשדרות רוטשילד פנה ימינה". כאשר מדובר במרחב גיאוגרפי משמעותי נעבור לרוחות השמים: "עכו נמצאת צפונית לחיפה", או "איראן נמצאת ממזרח לעיראק". לכאורה זה מובן מאליו, אבל זה ממש לא כך בשפה הנכחדת גוגו ימיטיר, שבה מדברים עדיין במחוז נידח באוסטרליה. שם מכירים כמעט אך ורק את רוחות השמים, ולכן אפשר לשמוע שם משפטים כמו "תזיז את הכיסא קצת מזרחה", או "תיזהר מהנמלה הגדולה בקצה הצפוני של הרגל שלך".
המסקנה האפשרית מהסיפור הזה, החריג למדי, הוא שגם קביעת הכיוונים היא עניין תרבותי. לא במקרה דוברי גונו ימיטיר מזהים את רוחות השמים בכל מקום ובכל מצב, גם בלב ים, ולאו דווקא על פי מיקום השמש. כאשר השפה מעדיפה את "מזרח ומערב" על "ימין ושמאל" היא גם משקפת את התרבות שבה העניין הזה חשוב יותר וגם מחדדת את בני השבט להבחין ברוחות השמים יותר מטיפוסים אורבניים שכמותנו. לעניין זה נוסיף שערבוב הכיוונים קיים גם בשפות המוכרות לנו: 'קדימה' בעברית נגזרת מ'קדם' (מזרח), והמילה 'שימאל' (שמאל) בערבית פירושה גם צפון, כך שנוהגם של אנשי גונו ימיטיר אינו מוזר כל כך.
ליטל, בת זוגו של אלכס מ"היפה והחנון", שהפכה פרזנטורית טוטאליסטית, הביאה לעולמנו את "עף לו הסכך", ובהרחבה "עף לו הסכך ללפלנד". פירוש הביטוי בעברית של שבת הוא נתבלעה דעתו, ובסלנג עתיק: ירד מהפסים.
במילון "היפה והחנון" (23.12) הוגדר הביטוי "מחידושי ליטל", אבל מסתבר שהחידוש הזה התגלגל אלינו מביטוי רוסי, ממש תרגום, שנעשה ככל הנראה במחוזות באר שבע. הביטוי הרוסי הוא, באותיות עבריות 'קְרִישָׁה פָּיֶיחָלָה', מילולית: עף לו הגג, ופירושו גם ברוסית: השתגע, ותודה לרוזי ישראלוב מבית צבי. במחשבה שנייה, אם הביטוי בא מרוסיה, לפלנד כיעד למעופו של הסכך היא מקום הגיוני בהחלט.
ביום שישי השבוע נפתחת בבית התפוצות תערוכה ראשונה מסוגה: תערוכת א-ב-גע-דע, המיועדת לילדים בני 3 עד 12 ועוסקת בשפה העברית. גילוי נאות: שימשתי כיועץ הלשוני וכותב הטקסטים של התערוכה, מה שמאפשר לי לכתוב עליה מבפנים ולספר מעט על הדרך הארוכה שעשתה.
איך עושים תערוכה לילדים על השפה? מהו השער דרכו צריך להיכנס? השער הוא שער המשחק, והמפתחות לשער הן המילים. זו איננה תערוכה "על השפה", אלא תערוכה שבה משחקים את השפה. משחקים אותה בלמעלה מעשרים מיצגים, וכולם שהומצאו ופותחו במיוחד לתערוכה הזו על ידי הצוות. כך, למשל, מסדרים את מגדל בבל מקוביות בשש שפות: עברית, ערבית, רוסית, אנגלית, אמהרית ושפת הציור. המילים במגדל באות כולן מסיפור מגדל בבל המקראי, מספר בראשית.
במסוע אותיות ענק בלב התערוכה צריך להספיק לשבץ במהירות אותיות במילים לפני שהן נופלות למיכלים בסוף המסוע. בכניסה לתערוכה רודפים אחרי אותיות אור במעגל באמצעות כפות הרגליים. תפסת, קיבלת מילה המתחילה באותה אות.
יש מיצגים המביאים תוצרים לשוניים מורכבים יותר. מיצג הזוכה בהפעלות הניסיון לפופולאריות רבה הוא "מכונת המילים", שבה מייצרים מילים חדשות משילוב של שורש ומשקל, והילדים מתבקשים לתת להם הגדרה משלהם. כושר ההמצאה מפעים. למשל, "תכנוסת", שילוב של שורש כנ"ס ומשקל תקטולת זכה להגדרה "מכנסיים בתלבושת אחידה".
במיצג אחר, הנקרא "הפה הגדול", צריכים הילדים, והוריהם, לגלות היכן בחלל הפה והגרון נוצר עיצור כלשהו. למשל, העיצור ס' נוצר בין הלשון והשיניים, מ' בשפתיים והעיצור ה' בגרון. ממש מד-אים. כדאי לנסות בבית: מהיכן מגיעים העיצורים ג', ק' או ר'? רמז: לא מהמקומות שנזכרו לעיל.
את התערוכה אצרו תמד הדר, אפרת אדיב וסמדר קרן, והאוצר הראשי של בית התפוצות חגי שגב. אליה שפירא עיצב, ואיתי רייכרט אייר. לקחת את הילדים ולרוץ, ואת זה אני אומר באופן לגמרי אובייקטיבי.
במדור השאלות והתשובות מיום 25.6 עסקנו בסוגי צמר, וענינו לשאלה מהם 'צמר ממורצר', 'צמר סרוק' ו'צמר מנופץ'. השאלה מהו 'צמר חרוך' נותרה פתוחה. הקורא אורי ברוק פנה לאמו, שהיא אמנית סיבים, וביקש את עצתה, והיא אכן השיבה.
צמר חרוך, הקרוי באנגלית singed, הוא צמר שנעשתה בו פעולת שריפה של הסיבים החיצוניים כדי להעניק לצמר תחושה שהוא רך וחלק. פעולת החריכה קרויה באנגלית singeing. תחילה מגביהים את הסיבים באמצעות מברשת, ואחר כך חורכים אותם באמצעות בעירת גז.
הערות? שאלות? הצעות? שלח ב"כתוב לעורך", או ישירות: ruvikr@netvision.net.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם