עוד מהטוב הזה: על האלבום של דאפי
האלבום השני של דאפי לא ממש שונה מאלבום הבכורה. שלא ממש שונה משירי "מוטאון" של שנות ה-60. אבל הוולשית ממשיכה לעשות את זה כמו שצריך
תיקח גראמי. דאפי יח''צ
אפשר לדבר על טרנד הולך ומתמשך. איימי וויינהאוס אדל ודאפי - שלוש נשים צעירות אחת אנגלייה אחת וולשית ואחת לא זה ולא זה מקליטות ושרות כאילו היינו עכשיו בדטרויט של 1966 באולפני טאמלה מוטאון ולא עמוק בתוך המאה ה-21.
התופעה מעוררת כתמיד את השאלה המכוננת - האם מדובר במחווה הצדעה אקט של הערצה או פשוט חיקוי פשוט של ז'אנר (סול שחור) שמאוד הצליח בזמנו והוליד מאות קלאסיקות שהולכות איתנו עד היום.
הזמרת הוולשית דאפי נולדה ב-1984 בדרום מערב וולס. היא בלונדית נראית כמו תלמידת תיכון בריטית ותמימה עם שתי קוקיות בשיער לא נראית זמרת רית'ם אנד בלוז בשום צורה שהיא אבל גם לא נראית מוטרדת לדעתי משאלות מכוננות. היא פשוט עובדת. הרבה ומהר.
חוץ מלפתח במקביל קריירת משחק ולהצטלם לסרט קולנוע חדש ("פטגוניה") היא ממהרת שנתיים אחרי אלבום הבכורה להציב בחנויות את האלבום השני שלה יורה אל המטרה השוקקת (אנחנו) עוד מאותו דבר טוב שלמדנו לאהוב לפני שנתיים. והפעם היא חצתה את האוקיינוס כדי להיות ממש צמודה אל מקור ההשראה ההשפעה (או החיקוי): אמריקה השחורה.
דאפי השתקעה לזמן מה בניו יורק באולפן כשלצדה שני כוחות משמעותיים ומרשימים. הראשון הוא אהמיר תומפסון ("קווסטלאב" מהרוטס מי שהפיק את כריסטינה אגילרה וגם את נ.ר.ד) והשני מפתיע יותר הוא היוצר הענקי האנגלי הגולה באמריקה אלברט המונד (ולא ילדים זה לא אלברט המונד ג'וניור הגיטריסט של הסטרוקס הניו יורקיים אלא אבא שלו שכתב בין היתר את "פרי אלקטריק בנד", "אף פעם לא יורד גשם בדרום קליפורניה" ו"האוויר שאני נושם").
עם המונד וקווסטלאב יוצאת דאפי (או בשמה המלא איימי אן דאפי) להעמיק את המסע אל הבאר התרבותית שממנה היא שואבת. הזמרת יוצרת הבלונדית והחיוורת בת ה-26 מוולס רוצה שורשים שחורים והיא עושה את זה היטב. זה לא מחדש כלום לעומת האלבום הקודם שלה אבל ממילא השדה שהיא פועלת בו הוא מלכתחילה לא חדש ולא מחדש במהותו.
לצדה של דאפי מתייצב ההרכב המשובח דה רוטס. הם מנגנים ומעניקים את המגע האותנטי מאוד. Well Well Well - הסינגל הראשון - מתחיל בדיוק מהמקום שבו הסתיים "רוקפרי" תקליט הבכורה של דאפי מ-
2008.
האם באמת משנה כרגע מתי זה נוצר, ב-2010 או ב-1970? נראה שלא. דאפי פורטת על הגעגוע לדיאנה רוס ולדאסטי ספרינגפילד. היא צעירה טרייה חדשה אבל נשמעת כמו משהו שאנחנו תמיד רוצים לחזור אליו. שנות ה-60 שנות ה-70, אלא מה.
לא במקרה "רוקפרי" נמכר עד כה בכשבעה מיליון עותקים בעולם וזכה בפרס הגראמי (ובאחרונה יצא במהדורה מיוחדת מהודרת וכפולה עם עטיפה חדשה שכוללת מלבד האלבום המקורי דיסק נוסף ובו שבעה שירים: שניים חדשים ועוד ארבעה קטעים שהופיעו רק כבי סיידס של הסינגלים שיצאו).
אני בכוונה מדבר על "רוקפרי" כי האלבום החדש הוא מעין העתק זוהר של אלבום הבכורה. למעריצים זה לא ישנה דבר. הערכה שלי: אם איימי וויינהאוס לא תגיח לפתע עם אלבום מופתי חדש דאפי תיקח "גראמי" גם השנה.
Endlessly, דאפי, הליקון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם