הצל שלי ואני: ראיון עם הצל
אחרי שסיים לרצות עונש של עבודות שירות, יואב אליאסי מבקש, שוב, לברוא את עצמו מחדש: במקום סקס פרוע בשירותים, הוא מתחזק זוגיות עם הדוגמנית והזמרת לין מור. במקום תקריות אלימות במועדונים, הוא מציל מעריצה מהתאבדות. רק שעכשיו, הרדיו פחות מסביר פנים והשירים שלו לא חודרים לפלייליסט. בראיון מקיף הוא מספר לראשונה על הילדות בצל אביו העבריין ושולח מסר לחבר לשעבר, סאבלימינל: הגיע הזמן להתפייס
"תמיד ידעתי שאבא שלי צועד על הקצה. פריטות צ'קים, גביות, מהילת דלק", הוא אומר עכשיו. "החברים שלו נראו כאילו יצאו מסרט אימה. אבל לראות אותו שוכב ככה, כולו מרוטש, זה רגע שלעולם לא אשכח. אבא שלי סימן לי להתכופף ולחש לי את שמו של המתנקש. הוא רצה שאדע מי ירה בו לפני שימות. הסצנה נראתה לי לא אמיתית, עד היום אני מסתכל עליה מבחוץ כאילו לא הייתי שם. זה היה יום המפנה בחיים שלי. נשבעתי שלעולם לא אגע יותר בפשע, בפעם הראשונה הבנתי מהו פחד קיומי. זמן קצר אחר כך התחלתי לכתוב סינגלים עם סאבלימינל".
אלא שאליאסי - שבגיל הנעורים פרץ לחנויות, לדירות ולבתי ספר - הפר את ההבטחה שנתן לעצמו. שנים אחר כך, כשכבר היה מוזיקאי מוכר, הסתבך לא אחת, בנוסח המוכר מאלילי גנגסטה ראפ אמריקאים, בתקריות אלימות במועדונים. בכל המקרים, כך התעקש, זו לא הייתה אשמתו, אולם לאחר קטטה אלימה שפרצה ב-2004 במועדון בהרצליה שילם אליאסי מחיר כבד.
לפני כחודשיים סיים לרצות מאה שעות עבודות שירות בפנימייה והחליט שוב לשנות את חייו. עשר שנים לאחר שפרץ בסערה לסצנה המוזיקלית המקומית, נראה שאליאסי מודל 2011 אכן התבגר סוף סוף. למעריצי ההיפ הופ הוא רוצה להגיד שלא באמת השתנה. שהצל הוא אותו ראפר מתריס וחד לשון, שאינו מוותר על כובע מצחייה, מכנסיים רחבים ושרשרת מגן דוד בוהקת. רק שאת האגרסיות הוא לא מפנה יותר ללסתות של יריביו, אלא לכתיבה נמרצת של סינגלים חדשים, לייצוג להקות היפ הופ צעירות, לתחזוק זוגיות ארוכה עם לין מור, דוגמנית החברה בהרכב המוזיקלי טוקסיק, ולגידול שלושה כלבי צ'יוואווה נבחניים הסובלים מהפרעת קשב מתקדמת.
המפנה בחייו שחרר את האוויר מהאגו הכוחני, ודוגמה לכך ניתן היה לראות בשבוע שעבר, כאשר חש להציל מעריצה שאיימה להתאבד ופנתה אליו בפייסבוק. בכנות יוצאת דופן הוא מספר על כמיהתו להיסטריה שעורר בשנים שהופיע בהרכב סאבלימינל והצל וחושף את געגועיו לשותפו לשעבר, קובי שמעוני, שאיתו הסתכסך לפני שנתיים.
"היום אני רוצה להושיט לקובי את היד לשלום", זורק אליאסי את הכדור לכיוונו של סאבלימינל. "הדבר שאני הכי רוצה כעת הוא להשלים איתו. קובי היה קודם כל חבר שלי 15 שנה. נמאס לי מהמשחקים ומהאגו, שנינו עשינו טעויות. אני לא מאשים אותו בכלום ואנחנו לא חייבים דבר אחד לשני, אני פשוט מתגעגע לקובי ורוצה לדבר איתו. ביחד היינו כוח, והלוואי ויכולנו לסובב את המריבה הזו לאחור. אני מודה, אמרתי הרבה שטויות וגם דיברתי מתוך כעס, אבל אני כבר לא במקום הזה. דרך הכתבה אני שולח לקובי זרי פרחים".
לו היה נעתר, אתה מאמין שהייתם מצליחים לשחזר את ההרכב ואת ההצלחה?
"אני חושש שקובי יחשוב שזה מה שאני רוצה, אבל זה לא ככה. אני מתגעגע לקובי החבר שלי ולא לקובי שהיה אחר כך הסוכן שלי. אני מודה שהייתי שמח להוציא איתו עוד אלבום, אבל לא רק בגלל ההרגשה שאני חייב את זה לעצמי. זה משהו שאנחנו חייבים לדור שלם שנטשנו בגלל סכסוך אישי. כמות האנשים שמבקשים ממני שנחזור היא עצומה. לכולם אני אומר שלהקים שוב את סאבלימינל והצל לא יהיה פשוט וקל".
השקפותיו הפוליטיות של הצל הובעו לעתים קרובות בשיריו. דעותיו על הרכבי היפ הופ מתחרים הושמעו ללא צנזורה בכלי התקשורת, כמו גם התבטאויות מעוררות מחלוקת על חוסר יכולתו להסתפק בבת זוג אחת. אלא שלמעט בשיר "ילד רחוב", נמנע אליאסי (32) מלהרחיב את הדיבור על ילדותו במרכז תל אביב לצד אב עבריין שישב בכלא, אמא ששימשה כמורה לחינוך מיוחד ושני אחים קטנים, איתמר (סולן הרכב הראפ כלא 6) ואביב. עד היום לא דיבר על הפריצות שביצע בעודו בתיכון וגם לא את האכזבה שחווה כשלא הצליח להגשים חלום ולהפוך לבלש במשטרה.
הצעיר שנעטף בקעקועים ובמעריצות היה ילד שמנמן ואאוטסיידר שסבל מדיסלקציה ושנא את בית הספר. אליאסי למד בתיכון עירוני א' ונזרק, עבר לאורט גאולה והועף, לבסוף נחת בתיכון משלב ביפו, שהעניק הזדמנות אחרונה לנפלטים ממערכת החינוך. גם כאן הוא לא היה תלמיד ממושמע במיוחד. שני הזיכרונות הבולטים מתקופת לימודיו הם היום בו ראה נרקומן מת על מדרגות התיכון, והבוקר בו פשטו שוטרים על כיתתו בניסיון לתפוס אקדח, שהוטמן על ידי התלמידים בתיקו של אליאסי.
המציאות בבית לא הייתה טובה יותר. בתחילה הפעיל אביו רפי חברת הובלות משגשגת והמצב הכלכלי היה מצוין. אלא שהחברה התפרקה והאב לא מצא את עצמו. הוא עסק בגביית כספים, בפריטת צ'קים, בתרמיות שונות, ולא מעט טיפוסים מפוקפקים התדפקו על דלת הבית. "עברתי חיים שקשה לדבר עליהם", אומר אליאסי. "לבית הגיעו כל הזמן שוטרים ואנשי הוצאה לפועל. מעט אנשים מבינים מה זה להיות בן 13 שמתעורר לפנות בוקר ורואה שוטר שעושה חיפוש בחדר, מחפש את אבא שלך בארון הבגדים. הוא אבא נהדר, שהיה מוכן לתת הכל לילדיו, אבל קיצורי
מאותה תקופה נשארה לי הפרעה. עד היום הלב שלי נעצר בכל פעם שאני שומע מישהו דופק על הדלת. בעיניי זה סימן שמשהו רע עומד לקרות. רוב החברים שלי מתקשרים אליי מבחוץ כדי שאפתח להם את הדלת".
למרות הטראומות האלה, אליאסי נמשך לאדרנלין ולכסף המהיר שאפיינו את עולמו של אביו. בהתחלה סחר במריחואנה בין התלמידים בכיתה, אחר כך החלו גם הפריצות והגנבות. "מעולם לא נגעתי בסם ולא עישנתי סיגריות, אבל דרך החברים לכיתה הכרתי את המשפחות הכי כבדות ביפו והייתי עד לעסקאות סמים. הייתי בסך הכל בן 15, ומכירת גראס לחברים נראתה כמו כסף קל. אחר כך פרצתי לחנויות ובתים עם חבר טוב, שהפך לימים לשוטר בילוש. טיפסנו על קירות, חדרנו דרך פתחים של חדרי שירותים, שברנו חלונות זכוכית ולקחנו מכל הבא ליד. תכשיטים, טלוויזיות, כסף. מאחד מבתי הספר בתל אביב גנבנו מערכת תופים וגיטרות, למרות שלא היה לנו מה לעשות איתן. את הכל חילקנו לחברים. זה היה סתם בשביל הריגוש".
אמו של אליאסי כמעט תפסה אותו באחד הימים, לאחר שפרץ עם חברו למחסן של רשת ההמבורגרים שנסגרה "הוגי". שללם של שני הצעירים היה כמה ארגזי קולה ומאות כוסות חד פעמיות. "להתפרצות הזו לא הייתה שום מטרה", מודה אליאסי. "אחרי ששתינו ארבעה בקבוקים לא ידענו מה לעשות עם השאר, אז לקחתי את הכל הביתה. אמא שלי מיד שאלה אותי מהיכן הבקבוקים, אז עניתי שהייתה תאונה עם משאית וכל הארגזים עפו. אמרתי לה שכולם לקחו בקבוקי קולה אז גם אני לקחתי. לא להאמין איזה דביל הייתי אז. במשך חודשים שתינו רק קולה מתוך כוסות פלסטיק של הוגי. הנה, עכשיו גם אמא שלי יודעת מהיכן הם הגיעו".
בגיל 16, עם שיער ארוך ומכנסי ראפר רחבים, הוא אהב לבלות במועדון "האוס און 26", שנהג להשמיע מוזיקת היפ הופ עדכנית. באחד הערבים הבחין בצעיר בן גילו שהיה לבוש כמוהו. "פניתי אליו באנגלית, הייתי בטוח שהוא תייר", נזכר אליאסי בחיוך. "אחרי כמה דקות הבנו ששנינו ישראלים. קראו לו קובי שמעוני. מיד שאלתי אותו היכן הוא תולה את הכביסה כדי שבלילה אוכל לגנוב לו את הבגדים. החיבור בינינו היה קוסמי ומאותו רגע אי אפשר היה להפריד בינינו. היינו שונים. אני ילד רחוב, הדמות האותנטית, קובי הוא בן למשפחת יהלומנים מצפון תל אביב. זו הייתה אהבה ענקית וקובי לימד אותי לחרוז. הוא האמין בי. החזון שלו כבר אז היה להקים הרכב. הכינויים באנגלית שנתנו לעצמנו בתור ילדים היו מצחיקים. הוא היה 'איש המערות' ואני 'הנסיך אליאס'. היום מביך אותי לחשוף את הכינוי".
למרות האהבה המשותפת להיפ הופ, אליאסי לא לקח ברצינות את הרעיון של שמעוני להקים הרכב. היו לו עניינים אחרים לעסוק בהם: תחילה הירי על אביו ואחר כך ההידרדרות הכלכלית של המשפחה. לאחר שהחלים החליט האב לחזור למוטב ורכש משאית לשאיבת ביוב, אולם החובות נערמו. אליאסי הפסיק עם הפריצות לבתי עסק וחיכה לגיוס לצה"ל. הוא שובץ בבסיס נ"מ בנגב והמוזיקה נדחקה מעט לשוליים. הוא הספיק לשרת כחצי שנה כאשר אביו הורשע בעבירות מרמה שביצע בטרם נורה, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר. חייו של אליאסי שוב התהפכו. אמו נאלצה לפרוש מעבודתה ושותפו של האב התנדף עם הרווחים. שיר ללא שם, שכתב באותם ימים ומעולם לא התפרסם, יצא לראשונה באלבום הבא של הצל.
"חיינו אז בעוני שאי אפשר לתאר", אומר אליאסי בקול שקט שאינו מאפיין בדרך כלל את סגנון דיבורו המהיר. "כונס הנכסים השאיר אותנו רק עם מקרר ומזרונים. לא היה אפילו מכשיר חשמלי אחד בבית והשינה הייתה על הרצפה. אחי, שהיה בן 15, הלך לעבוד בקולנוע במקביל ללימודים, ואני נאלצתי שוב להתנהג כמו גנב. בכל שבוע הייתי נוסע לצבא עם קיטבג ריק וחוזר איתו באוטובוסים כשהוא עמוס בקופסאות שימורים, לחם וירקות שהייתי לוקח מהצבא. הפעם זה היה מאבק על קיום. גנבתי מהצבא כדי שיהיה מה לאכול בבית, זה היה המזון היחיד. לפעמים הייתי מוכר שמירות, ומחליף חיילים תמורת כסף".
כעבור כמה חודשים עזב אליאסי את הבסיס המרוחק ושירת כמש"ק משמעת בצריפין במטרה לסייע בפרנסת המשפחה. הסמיכות לתל אביב קירבה אותו למוזיקה. הוא החל להופיע עם סבלימינל במתנ"סים, אימץ את הכינוי "הצל" ובכתבות בעיתונות הסתיר את פניו עם כובע מצחייה ומשקפיים כהים. "פחדתי שהצבא יגלה שאני מופיע אז נשארתי בצל", צוחק אליאסי. "אין ספק שהתקופה הזו הדגישה את פיצול האישיות שיש לי. בבוקר דפקתי תלונות לחיילים, בערב הייתי ראפר מקועקע".
אלא שאליאסי עדיין לא הרגיש שלם. לאחר שלוש שנים בצבא החליט, בצעד מפתיע, לפנות לקריירה כאיש חוק. "זו הפעם הראשונה שאני מדבר על זה. רציתי לשנות את החיים שלי, למחוק את ההתפרצויות ואת העובדה שאבא שלי בכלא", הוא אומר. "עב- רתי קורס מזורז במשמר האזרחי ועבדתי עם הבילוש של מרחב ירקון עד שייתנו לי תאריך גיוס רשמי. הרגשתי שהמשטרה מתאימה לי, שמעריכים אותי שם. הייתי בתחנה שעות רבות מעבר למשמרות ועשיתי מה שנתנו לי. יצאתי להפגנות, לעצור פורצים, להפריד קטטות. הייתי מורעל".
מה מנע ממך להיות שוטר?
"קצין הגיוס אמר לי שלמרות ההמלצות החמות מהמפקדים לא אוכל להתגייס בגלל שאבא שלי בכלא.'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה', זה המשפט בו הוא השתמש כשהודיע שהחלום שלי התנפץ. בהתחלה הרגשתי שאין צדק. התאכזבתי. אחר כך הבנתי שאני לא צריך לחפש כפרה על מה שעשיתי כנער או על מעשיו של אבא שלי. חזרתי לצבא לשנתיים בקבע והתמקדתי במוזיקה. תארי לך, אם הכל היה מסתדר הייתה לי היום קריירה של שוטר".
אליאסי לא היה שוטר, אולם המרחק בינו ובין עבודה ביטחונית היה קצר. בשנת 2003, רגע לפני סיום קורס יוקרתי במשרד הביטחון, הוא הבין שכדאי לעשות סדר בשעטנז העיסוקים שלו, ובחר במוזיקה באופן סופי. מאז הוא שם. ראפר ציוני זועם, שייצג עם סאבלימינל את רוח הזמן של תחילת המאה ה-21. הצמד הפך לדבר הבוער במוזיקה הישראלית. הם היו בוטים, אגרסיביים, פטריוטיים ולא מתנצלים. זו הייתה שותפות מצליחה למרות הניגוד המהותי ביניהם. אחד פדנט, שני ברדקיסט. אחד חושב קדימה, השני חי את הרגע. הצמד, שייצג את החלש והזועם, היה אחד המצליחים במוזיקה הישראלית בתחילת העשור. המבקרים לא תמיד אהדו, קראו להם פשיסטים, ילדותיים ופופוליסטים. ועדיין, אין מחלוקת שהאלבום הראשון שלהם "האור מציון", שיצא ב-2001, הניח את אבן הפינה להיפ הופ הישראלי. שנה אחר כך הושמע הסינגל "הפרד ומשול", מתוך האלבום השני "האור והצל", שכבש את המצעדים בתקופה הנפיצה של האינתיפאדה השנייה.
סאבלימינל והצל התנהלו ללא סוכן, ובתחילה הפיצו את שיריהם בקלטות שחילקו ברחוב. "הגענו לאן שהגענו בזכות האמביציה של קובי", קובע אליאסי בטון מפויס. "המשפחה שלו מימנה את הקלטת הסינגלים הראשונים. רק מאוחר יותר חתמנו בהליקון ואחר כך קובי פתח את הלייבל'תאקט', שדרכו הוצאנו אלבומים. שם גם החלה ההידרדרות ביחסים שלנו, אבל עד אז היינו היחידים שהגיעו לרמות כאלה של היפ הופ. אגב, אומרים שגם הדג נחש עושים אותה מוזיקה אבל זה לא נכון. הם עושים יותר פאנק מאשר ראפ אמריקאי כבד".
אחרי יציאת האלבום הראשון הכל השתנה בחייהם של סאבלימינל והצל. "הוקסמתי מהמעריצות כי בתור ילד לא הייתי אטרקטיבי", צוחק אליאסי. "שכבתי לראשונה בגיל 16, עם זונה, והתנשקתי לראשונה בגיל 17. הכל השתחרר אצלי, הרגשתי שאני רוצה להיות סטאר. אחרי ש'האור והצל' יצא התחלנו להרוויח כסף. אני, שרוב חיי הייתי עני, החזקתי ביד צ'קים של 250 אלף שקל. לא ידעתי מה לעשות עם הכסף אז קניתי מכוניות יוקרתיות, קניתי לאבא שלי פיצוצייה, הוצאתי כסף על נשים. באותם ימים גרתי אצל הוריי עם שתי חברות. בשלישייה. הייתי מכור לסקס, אלכוהול ומוזיקה".
סמים?
"מעולם לא. המרתי את הסמים בסקס. חוסר שליטה מעולם לא קרץ לי. לא גלגלתי ג' וינטים, לא הרצתי, לא לקחתי אקסטזי ולא חגיגת. עד היום נשים זו האובססיה שלי. קובי, לעומתי, היה קלאסה ורגוע. אני הייתי הדפוק. אנשים יחיו 50 פעם ולא יעשו את מה שעשיתי באותם ימים. אם לא הייתי עושה ארבע נשים בלילה, בשירותים של המועדון, לא יכולתי לחזור הביתה. קשה להבין מה עברתי אז. היום, כשאני מסתכל לאחור, אני לא מבין איך לא ספגתי כל טיפה. אז זה היה לי טבעי. היינו מותג. עדיין ניגשים אליי ברחוב, מצפצפים לי ממכוניות ומבקשים חתימות, אבל אם הייתי נכנס לקניון נאלצו לסגור אותו".
מתגעגע לאותם ימים?
"בטח, זו תקופה של משהו שלא קיים היום ולא יכול להיות קיים היום".
המשך הכתבה במוסף "סופשבוע" של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם