שייק איט, בייבי: על האלבום החדש של פי ג'יי הארווי
אלבום הסולו השמיני של פי ג'יי הארווי הוא הפופי ביותר שהוציאה בשנים האחרונות
''Let England Shake'', פי.ג'יי הארווי, הליקון
סיפורי מלחמה. עטיפת האלבום יח''צ
אני טקסט א-פוליטי: על פי ג'יי הארווי
בואו להיות חברים של רייטינג בפייסבוק! זה כדאי
הארווי עוטה על עצמה באלבום הזה דמויות שונות שמספרות סיפורי מלחמה, והקול שלה, בהתאם, משתנה משיר לשיר. בשיר הנושא היא נשמעת כמו שילוב ביו יוקו אונו לקארן או מה-Yeah Yeah Yeahs, וב"The Glorious Land" היא מזכירה את קייט בוש ושינייד אוקונור. דרך הדמויות הללו מביטה הארווי על מלחמות היסטוריות שאנגליה השתתפה בהן, דרך ההתפשטות הקולוניאליסטית של ארצה ועד לזמננו אנו.
"The Glorious Land", "The Words that Maketh Murder", "All and Everyone" ושירים נוספים באלבום עוסקים במלחמה. הארווי מאזכרת באלבום את מערכת גליפולי ממלחמת העולם הראשונה, שבה ניסו הכוחות הבריטיים לפלוש לחוף גליפולי שבאימפריה העות'מאנית, נחלו כשלון והותירו כ-131 אלף חיילים הרוגים ופי שניים פצועים משני הצדדים, ואפילו מכניסה תרועות ביוגל צבאיות ב-"The Glorious Land".
זהו אלבום שנבנה מקריאת ספרי היסטוריה באותה המידה שהוא ניזון מצפייה בחדשות. לצד דיונים נרחבים על מלחמה, מביטה הארווי גם על הטבע שסביבה, על האדמה ועל הזמן החולף. הזמן החולף פוגע באנשים, אומרת הארווי, אך האדמה תמיד נשארת.
למרות שזהו אלבום קשה מבחינה תמתית, מבחינה מוזיקלית הוא אולי האלבום הפופי ביותר שהארווי הוציאה בשנים האחרונות, ודאי שיותר מ"White Chalk" ומ"A Woman A Man Walked By". העיבודים אמנם לא קונבנציונליים, אך הם מספיק מינימליסטיים כדי לא לנכר את המאזין, והשירים מספיק יפים כדי לשבות את לבו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם