מונודרמה: שלומי סרנגה לא מתאשכנז
בשנה האחרונה הפך שלומי סרנגה סופית למזרחי המחמד של הברנז'ה, וטוב לו עם זה. "לא השתכנזתי", הוא מצהיר. בדרך לאלבום חדש, הוא מביע את דעתו על דודו אהרון ועל משה פרץ ("לא זמרים מזרחיים"), מכחיש את השמועה שהוא גיי ומבהיר מדוע השתמש ללא רשות בשירו "טבה טומבה" במילים ובלחן של שיר יווני
רבות נכתב על גוף האל היווני של שלומי סרנגה. ואלים יווניים, כפי שלמדנו מסיפורי המיתולוגיה, הם בעלי רגשות כמו בני תמותה רגילים. במקרה של סרנגה, הארסנל כולל מנה גדושה של חרדות, חוסר ביטחון עצמי, ביישנות ופחד במה.
"חרדות זה תחביב שלי ולפחד במה אין תאריך תפוגה, בלי קשר לניסיון", הוא אומר. "למשל, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, בקיסריה ב-2009, הייתי הזמר המזרחי היחיד לצד זמרים וקהל שמכירים את כל ההיסטוריה של המוזיקה הארץ ישראלית. נכנסתי לסרטים מאיך יסתכלו עליי, איך הם יגיבו. נלחצתי כאילו שאני פעם ראשונה עומד על הבמה. זה קרה לי גם בכנסת ביום הזיכרון. אני רואה את אהוד ברק מול העיניים, זה מעמד. והרוח הקרה של הרי ירושלים, והכול חשוף, חשוף, חשוף. ותזמורת צה"ל. זה לא מופע שמוחאים בו כפיים. הלחץ והקור גרמו לי לרעוד. לקפוא. קיפאון. במקרה אחר, התארחתי בהופעה אצל מיקי גבריאלוב ורק אחרי שבוע הוא שלח לי הודעה שהיה מדהים. אז במהלך השבוע הזה נכנסתי לסרטים, רק חשבתי מה לא היה בסדר. אגב, גם החיה בטבע היא...איך אומרים, חרדית או חרדנית?".
חרדתית.
"יש לי גם בעיה שאני לא מחשיב את עצמי, שאני מסתכל על עצמי כאילו התחלתי אתמול. ואני נגיש מדי, מאפשר לכל בנאדם זר שאני נתקל בו להפוך ליועץ שלי. אני צריך להיות מחויב יותר לשם ולתדמית שלי. אבל אני לא מאמין בדבר כזה שנקרא'התמוטטות עצבים'. תראה לי באנדם שראה דבר כזה, עצבים מתמוטטים. אין דבר כזה, עצבים זה לא בניין. אתה מכניס את עצמך לסרטים".
שלומי סרנגה הוא אחד מכוכבי המוזיקה הכי מעניינים, מוכשרים ובעיקר ייחודיים בארץ. אין עוד שלומי סרנגה. הוא עוף מוזר, במובן הטוב, בשמי הים התיכון. יש לו אומץ מוזיקלי שאין לאחרים. מאז ששבר את הצלחת היוונית האחרונה ועשה קרוס אובר, הפך סרנגה למעין ספוג שקולט זרמים מוזיקליים מגוונים מהמערב ומהמזרח. הוא לא נוהה אחרי טרנדים חולפים כמו הטרנד הבולגרי.
בניגוד לשאר כוכבי הז'אנר הים תיכוני, הוא לא מוציא סינגל חדש כל חודש-חודשיים ולכן לא ממאיס את עצמו.
"ברגע שזמרים אחרים מוציאים בכל חודש שיר, זה כאילו שהם לא מאמינים בשיר הקודם, או שהם עובדים ממקום של לזרוק אלף חכות, בתקווה שדג אחד יעלה", אומר סרנגה. "יש חנויות בוטיק שמוכרות שוקולד גורמה, אתה משלם עליו ביוקר כדי להתענג על כל קובייה. אם אני אתן לך קילו מהשוקולד הזה הוא כבר לא יהיה לך טעים. אם אני אעמיס שירים אני כבר לא אהיה טעים".
אופיו המתחדש והמפתיע יבוא לידי
השיר החדש, שכתב ברק פלדמן, זכה לביקורות נאות שייחסו לו ארומה לאונרד כהנית. "יוני בלוך אומר לי'אתה עשית דבר גאוני'", מספר סרנגה. "הקהל של 'האומנם' למד לאהוב את 'מונו' ואת הדואט שלי עם זהר ארגוב. ולהפך, הקהל של המוזיקה המזרחית למד לאהוב את השיר 'האומנם'".
לפני הוצאת הסינגל היוני בלוכי, הוא שחרר את "גלו לו", קאבר לשירו של הזמר המצרי המנוח עבד אל חלים חאפז. "זה הארד קור מזרחי, הדבר האמיתי, ולקחתי בחשבון שלרדיו יהיה קשה לעכל את זה", אומר סרנגה. "היום המון זמרים מזרחיים נוגעים בערבית, אבל פוחדים, אז הם לוקחים ערבית ושותלים איזה ביט של דאנס בשביל שהרדיו ישמיע. זה לא הדבר האמיתי".
סוף 2009, כמה דקות אחרי 23:00, פסטיבל הבירה בירושלים. שלומי סרנגה, שסיים הופעה בתיאטרון ירושלים, מגיע לפסטיבל כדי לבצע שיר אחד עם ההרכב פשוטי העם. אבל המופע הקודם חרג בכמה דקות מהזמן המותר, והמשטרה דרשה מההפקה להוריד את השלטר.
"ניגשתי לשוטר וניסיתי לשכנע אותו שיאשר לשלומי לעלות, כי מדובר רק בשיר אחד", מספרת איריס אביטל, המנהלת של סרנגה. "הוא שאל 'איזה שיר זה?', אמרתי לו 'מונו'. עיניו נפקחו בהתרגשות. והוא אמר 'אהה, טוב בסדר, תעלו'". סרנגה צוחק ומסכם: "הוא רצה את השיר לעצמו".
"מונו" (מילים: יוסי גיספן, לחן: דיקלה), שתואר כשיר המזרחי-שינקינאי הראשון, קיבע את סרנגה כמזרחי המחמד של הברנז'ה וזכה לקאברים רבים מצד זמרים שרחוקים מהמוזיקה הים תיכונית, ממארינה מקסימיליאן בלומין ועד להקת הפיל הכחול.
בנוסף, סרנגה הוצף בבקשות להתארח בהופעות של אמנים שרוצים כנראה לדגמן אותנטיות, כמו נינט, עברי לידר, מיקי גבריאלוב, רד בנד, יוני בלוך, מארינה מקסימיליאן בלומין וביום שני הקרוב יתארח בהופעה של קובי אוז. "כשעברי לידר נכנס לתפקיד של מושיק עפיה ב'חלום מתוק' ומתחיל לשיר' איך בקלות ובלי מילים/ היא לקחה אותי לאט/ לתוך הים הכחול בעיניה', אני וכל הנגנים ישר צוחקים", אומר סרנגה. "עברי גם היה צריך לשיר את'כל הנשים יפות', אבל זה לא נשמע אמין, אז ויתרתי לו".
אמש התארח סרנגה בהופעה של עופר ניסים במסגרת פסטיבל BLU 4 DANCE שיתקיים בחווה באילת. ניסים הוציא לא מזמן רמיקס לשירו של סרנגה, "גלו לו", שאותו כבר ניגן לפני כמה שבועות גם במועדון האומן 17 בתל אביב.
סרנגה התלווה להופעה במועדון, הפעם מהצד של הקהל, כדי לשמוע את היצירה. "זאת הייתה מסיבת גייז", הוא מספר. "רק גברים בלי חולצות, רוקדים, שותים ונהנים. במקומות כאלה, גייז מתחילים איתי. סבבה, זה משעשע אותי. אני לא נבהל. הומואים הם בני אדם. כמו שיש אריה, יש חתול. אי אפשר להגיד יש רק אריות ואין חתולים".
יש אנשים שעדיין תוהים אם אתה שואג או מיילל.
"באמת? עדיין? אני אגיד את זה בפעם המיליון: אני לא הומו".
סרנגה קוטע את התשובה ופונה למלצרית בקול מעט גבוה: "אני רוצה עוד תה בלי תפוז, מאמי", וממשיך, "את המנהלת והיחצנית שלי זה תמיד הכעיס שחושבים ככה, כי הן יודעות שזה לא נכון, אבל אותי זה תמיד הצחיק. אם יש מישהו שכל כך רוצה להיות בארון הוא לא מדבר על זה כל כך הרבה ולא מפתח את הנושא כמוני. יש לי המון חברים גייז, אבל הם ברמה של אחים, זה לא קשור למיניות שלהם".
תסכים לשכב עם גבר תמורת מליון דולר?
צוחק. "יש לי חברים שיסכימו גם בחצי מחיר. אני לא. גם לא הייתה לי אפילו פנטזיה אחת על גבר".
עוד משהו שמבדיל את סרנגה משאר כוכבי הז'אנר הים תיכוני: סרנגה לא חושף את האישה שלו, לוזית, שאותה הכיר בתיכון, ולהם שני ילדים - עדן, שתחגוג החודש בת מצווה; ודור בן השבע. עד גיל 30 הוא גר בבית אמו בדרום תל אביב עם אשתו וילדיו (והסביר זאת בכך שהיה "ילד של אמא").
כיום הם חיים בחולון. "אשתי היא לא דוגמנית ולא אחת שמחפשת טלוויזיות. איך שמגיעים אליי צלמים הביתה, דבר ראשון שאשתי רוצה לעשות זה לצאת עם הילדים מהבית וללכת לאנשהו. היא לא אוהבת את זה, אין לה את האופי לזה", אומר סרנגה.
אני שואל אותו אם קשה ללוזית עם חיי הלילה שלו. "תשמע, אשתי מכירה אותי ככה. אם הייתי איש היי-טק שהופך לזמר זה היה קשה. אבל הייתי זמר תמיד", הוא אומר. "היו לי המון רגשות אשמה שלא הייתי מספיק בבית, במיוחד בשנים שעבדתי במועדוני לילה. גם לא הייתי בלידות של שני הילדים שלי. בלידה אחת הייתי מחוץ לעיר, בלידה השנייה בהופעה בארצות הברית. בשתי הלידות הייתי על הבמה, והודיעו לי באוזן תוך כדי הופעה. סיפרתי לקהל'אני רוצה לשתף אתכם בשמחה, נולדה לי בת עכשיו', ורציתי כבר לסיים את ההופעה".
אחותך היא הפזמונאית סוזי סרנגה, שכתבה לזהר ארגוב את השירים "לעינייך החומות", "היו זמנים" ו"נעלמת בלי מילים". למה לא לקחת שירים ממנה?
"אחותי יצאה מזה לפני כל כך הרבה שנים, ופחדתי לעבוד איתה כי לא הייתי בטוח שהיא יודעת להנפיק את הסחורה של היום בטקסטים. אולי היא כבר לא מעודכנת. כשעברתי לעברית הלכתי יותר על אנשים שבשוק הזה וחיים את השטח, כמו יוסי גיספן וברק פלדמן".
סרנגה מחליף את הטון הרציני בנימה שטותית: "וכמו לאה גולדברג שפניתי אליה, והיא כתבה לי טקסט מדהים, 'האומנם'".
על מה אתה מתחרט?
"אני מתחרט שלא כיוונתי בשלב מוקדם יותר לאיכות. חוץ מזה, לפני שנתיים רציתי לעשות הצגה שמבוססת על שירי אריס סאן, אבל עד שאנשים הזיזו את התחת, צדי צרפתי כבר העלה הצגה דומה. אבל אני לא מתחרט שלא הצטרפתי לליאור נרקיס להקלטת'ערב טוב לך', למרות שהוא הזמין אותי לשיר איתו. השיר מאוד מתאים לליאור ולא לי".
עכשיו, כששלומי סרנגה נושק לקונצנזוס, הגיע הזמן לסגור חשבונות. אחד מהם הוא עם אשר ראובני, אמרגנו לשעבר. "אשר היה כמו אבא שלי, וגם חבר של אבא שלי, אבל רציתי שינוי. הוא כאילו שבע מהכול ואני הייתי רעב. רציתי מישהו עם ראש צעיר, רענן, חדש, רעב ובלי דעות קדומות. הוא לא האמין בשירים בעברית. השמעתי לו את' האומנם' בהתחלה וזה לא עשה לו כלום".
אשר ראובני, בתגובה: "שלא יבלבל את המוח. בסך הכול אמרתי לו שלא יזניח את הממלכה היוונית, ולא הייתי נגד שירה בעברית. עובדה שכבר בתקופתי הוא הקליט שיר עם אתניקס והקליט את'הזמן הישן' שפוליקר כתב והלחין - אבל מה לעשות, שניהם נשלחו לרדיו ולא הצליחו. בסדר, אז יצאה לו הברקה או שניים בעברית.'האומנם' זה בכלל לא שיר מקורי שלו. היו בינינו הרבה חילוקי דעות, הוא טיפוס מפונק, לא אוהב לעבוד במסות של הופעות".
אגב שירה של אלברשטיין, לפני כמה שנים, בריאיון ל"ידיעות", תקפה אלברשטיין את המוזיקה המזרחית, ואמרה "לא נוכל להחזיר את הפופ, הרוק ושירי ארץ ישראל למקומם הקודם והטוב. הזמרים הים תיכוניים שרים גם את הרפרטואר שלנו, הלבנים". סרנגה ויוסי גיספן מפרשים את דבריה כעקיצה לעברם.
"היא התכוונה אליי", אומר סרנגה, "כי באותה תקופה אף זמר מזרחי אחר לא עשה קאבר מצליח לשיר שלה. היא זרקה מילה מאוד גרועה לדעתי. זאת פליטת פה שאף אחד לא אוהב לשמוע אותה. גם הלבנים וגם השחורים לא אוהבים לשמוע משפט כמו 'אנחנו, הלבנים'. אולי זה הפריע לה כי הוא קיבל המון פוקוס, השיר הזה".
סרנגה עיצב מראה, כורסאות, תליונים, תיקים ואפילו אופניים, והמוזיקה שלו היא כמו העיצובים שלו - מתפרשת על פני ז'אנרים רבים ושונים. הוא אוהב את הערבובים האלה.
"יש הרבה זמרים מזרחיים שמאוד אוהבים את ריהנה, בריטני ספירס ואיימי וויינהאוס ומחקים אותן. מה הקשר? מה זה, סלסולים? המזרחית היום, הפלייבק שלה מאוד דומה לפופ, ורק השירה היא הצבע המזרחי. למה, דודו אהרון ומשה פרץ זה מזרחי? מה יש שם מזרחי? יש שם עוד ולהקת הברירה הטבעית? לא. אותו דבר גם אני, השירה שלי היא שלומי סרנגה על הפלייבק של יוני בלוך".
אם שלומי של תחילת הדרך במועדונים היווניים היה רואה את שלומי של היום, מה הייתה דעתו עליו?
"אולי הוא היה אומר לי'כל הכבוד שלומי, לא האמנתי שייצא ממך משהו, לא האמנתי שתעוף רחוק'. ואולי הוא היה מסתכל עליי בעין קצת עקומה. כי כשאני התחלתי לא עניין אותי הקהל, לא הכסף ולא הרצון להיות זמר. רציתי רק לשיר קזנג'ידיס (מגדולי הזמרים היווניים - שב"נ). אבל אחר כך הגעתי למצב שאני משעמם את עצמי.
עוד פעם יומולדת? עוד פעם בום פם? ועוד פעם אותם 150 או 200 איש הקבועים שבאים למועדון היווני? גם כשזה הגיע ל-600 אנשים בקהל, אלה היו כל פעם אותם 600. הרגשתי שאני חייב להתקדם, לגוון, אבל לא השתכנזתי, להפך, אשכנזים אצלי מתמזרחים. אתה רואה בהופעות שלי רופא עם עיגולדים ואשתו עולים על הכיסא בסוף הערב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם