ילדותנו השנייה: על ספרי ילדים וותיקים
מה יש בהם, בספרים שגם ההורים שלנו קראו, שגורם לנו לשמור עליהם במשך שנים, עם דפים מצהיבים וכריכה מתפוררת? מהו סוד קסמם הבלתי מתכלה, שגורם להוצאות לאור לחגוג להם שוב ושוב מהדורות מחודשות ומהודרות? מהנסיך הקטן ועד חסמב"ה: כרמית ספיר ויץ יצאה למסע בעקבות הקלאסיקות, שמתחיל בריחות נוסטלגיים של נייר ישן ומסתיים על המדפים הסטריליים של העולם הדיגיטלי
המשיכה העיקרית שלנו, ויש להודות, האוטומטית, הייתה לעברו של הנסיך זהוב התלתלים, שהכרנו ממדפי הספרים של ההורים שלנו. עד כמה מורכב יכול להיות ספר מאויר? התבדינו. הוא אמנם היה מצויר, אבל הנסיך הצרפתי העלה בדיוק את השאלות הנוקבות שרצינו לשאול כמתבגרים, ולא בטוח שביקשנו תשובה.
אנחנו, כמו הורינו לפנינו, רק רצינו לשאול, והנסיך הקטן שימש הד לשאלות האלו. הוא שאל על אובדן התמימות ואובדן הדמיון שמביא עמו הזמן, הזכיר לנו שהיכן שילד יכול לזהות פיל בתוך נחש בריח, המבוגרים אינם יכולים לראות אלא כובע כי "זו דרכם של המבוגרים", סיפר על ניכוש העשבים שהוא מוכרח לבצע בכוכב שלו, כי אף פעם אי אפשר לדעת מיהו עשב תמים ומי עשב שוטה שיצמח בלי שליטה להיות עץ באובב שיבקע את כוכבו הקטן.
הוא דיבר על שקיעת השמש שהוא יכול לראות כמה פעמים שירצה, אם רק יזיז את כיסאו בכמה צעדים ועל מהירות סיבוב הכוכב של מדליק הפנסים, שנאלץ להדליק ולכבות את הפנס בכל דקה. הנסיך הקטן התיישב לנו על כל עצב חשוף של ילדים מתבגרים: האהבה לשושנה ושברון הלב שחוזר בכל פעם שהוא עוזב את הכוכב שלו והיא מתוודה על אהבתה. והיה גם גילויו של גן שלם של שושנים וההבנה המטלטלת שהיא אינה יחידה מסוגה.
בתיה גור הציעה, ואנחנו בחרנו בספר הקצר, זה שהסתמן כהכי פחות תובעני - וקיבלנו שיעור בענווה. שיעור שתבע מאיתנו תשומת לב וקריאה קשובה, בדיוק כמו שההורים שלנו הקדישו לנסיך הקטן.
זמן קצר לאחר סיום הקריאה, הגיע יום הזיכרון. בתיכון שליד האוניברסיטה התכוננו עם החולצות הלבנות ומדבקת דם המכבים לקראת הטקס השנתי המסורתי. שמות הבוגרים הנופלים הוקראו בזה אחר זה. ברקע התנגן השיר של יהונתן גפן ושם-טוב לוי. "פגשתי אותו בלב המדבר/ יפה שקיעת שמש ללב עצוב/ ציירתי לו עץ וכבשה על נייר/ והוא הבטיח לי שישוב. הנסיך הקטן מפלוגה ב'/ לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח/ וכל שושניו הן קוצים כעת/ ולבו הקטן קפא כקרח".
הנסיך הקטן, הצרפתי, הפך לנסיך ישראלי מת, הפך לחלק מובנה ברפרטואר השירים הקבוע של ימי הזיכרון. הנסיך הצרפתי שהפך לקלאסיקה בינלאומית נגע בדיון כל כך ישראלי, והזכיר לנו, שנסיך קטן צריך לגדול, לא להישאר קטן לנצח.
הניסיון לחפור בזיכרון של ספרי ילדותנו ומה שהפך אותם לקלאסיקה הביא גם לגוליבר, אבל איתו זה היה סיפור אחר לגמרי. נקודת הדמיון אל הנסיך הקטן הסתכמה בעובדה שהן הנסיך והן גוליבר לא באמת מיועדים לילדים. הם מיועדים, בדיוק כמו ההקדשה של סנט אכזיפרי, לילדים לשעבר, בתקווה שמשהו מהילד נשאר בתוך הגוף והנשמה המתבגרים. בזמן הקריאה, כשהיינו ילדים, חייכנו חיוך גדול, אבל רק הזמן הביא את השכל ורק כשהפכנו למבוגרים הבנו את מה שההורים הבינו שנים לפנינו - שמדובר בכלל בסאטירה פוליטית. אחרת ממש קשה להבין איך ייתכן שממלכת ליליפוט מצויה במצב של מלחמה עם ממלכת בלפוסקו, סביב הוויכוח מאיזה צד יש לשבור או לחתוך את קליפתה של ביצה מבושלת: מן הצד החד או מן הצד הקהה. כילדים, לא הבנו את העובדה שמדובר במשל ליחסים האיומים ששררו בין אנגליה וצרפת, אבל כן הבנו שאנשים יכולים להיות קטנים. מאוד מאוד קטנים.
"אבקש את סליחת הילדים על כך שהקדשתי ספר זה לאדם מבוגר", כתב אנטואן דה סנט אכזיפרי כשהקדיש את "הנסיך הקטן" לחברו הטוב לאון וורט. "יש לי סיבה לכך: אדם זה הוא חברי הטוב ביותר בעולם כולו. ויש לי סיבה נוספת: אדם זה מבין כל דבר, אפילו ספרי ילדים. ויש לי סיבה שלישית: אדם זה גר בצרפת, שם הוא סובל מרעב ומקור. הוא זקוק לעידוד. אם סיבות אלה אין בהן די, אקדיש את הספר לילד שמבוגר זה היה פעם (כל המבוגרים היו פעם ילדים, אם כי אולי שכחו זאת). לכן אתקן את ההקדשה ואכתוב: ללאון וורט, כשהיה ילד קטן".
65 שנה אחרי כתיבת שורות אלו, הנסיך הקטן חוזר אלינו. גיבור התרבות התמים, חברה הטוב של השושנה ומגנם של עצי הבאובב, מפציע מחדש על מדפי הספרים בגרסת המאה ה-21: תלתלי הזהב המפורסמים עברו החלקה, הגלימה הארוכה והמשתפלת הומרה בחליפה ירוקה עם צעיף תואם מתנפנף. הספר הקלאסי של סנט אכזיפרי הפך לקומיקס של ז'ואן ספאר, אמן וקומיקסאי מהחשובים בצרפת, הדיאלוגים העמוקים התקצרו והתמונות מדברות בעד עצמן: הנסיך הקטן הפך לתואם ג'סטין ביבר.
השינוי שעבר הנסיך מייצג את תמונת המצב העכשווית בעולם ספרי הילדים: רצון גובר להניח את היד על ספר ישן וטוב, כזה שאנחנו, המבוגרים של היום, זוכרים עוד מילדות, על רקע הקדחתנות בעולם המוציאים לאור, זו שמעלה ספרים ומורידה אותם במכה. קשה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לתוחלת החיים הקצרצרה של הספרים. אולי זה ריבוי הכותרים המודפסים בארץ, אולי האינטרנט הנושף בעורף עם טקסטים זמינים וקצרים, אולי ילדי המאה ה-21 שזקוקים לשלוק של ריטלין לפני שהם שוקעים בספה עם ספר טוב. ואולי הכל יחד.
על הרקע הזה, החייאתן של קלאסיקות ספרי ילדים ונוער היא בגדר נס רפואי ותרבותי. ביקור חטוף השבוע בחנויות הספרים מעלה חיוך נוסטלגי. לצד הספרות החדשה, מתבלטות בגאווה גרסאות
בין לבין, ניתן למצוא גם אנתולוגיות מושקעות כמו "שרשרת זהב - שירי מופת לילדים: מביאליק ועד יהונתן גפן". שם , על פי העורכת האחראית שרי גוטמן, "מכונסים 40 שירי הילדים הטובים ביותר בעברית מאז ומעולם. . . השירים שצלחו את כל מהמורות הזמן, השירים שצריכים לשמש בסיס תרבותי הכרחי". גם תורן של הגרסאות המלוות בהערות הגיע עם "הקוסם מארץ עוץ", "שלושה בסירה אחת", "הרפתקאותיו של הקלברי פין", "כלבם של בני בסקרוויל", "תום סויר" ובקרוב גם "פיטר פן" (כולם בהוצאת אריה ניר).
אבל מהו הדבר שמגדיר קלאסיקה בספרות ילדים? מה יגרום להוצאת ספרים לחזור למדף המאובק, ולהשקיע שוב ביצירה שנכתבה כבר לפני עשרות שנים? הסיפור הבא יכול להמחיש שהתשובה לא כל כך פשוטה. לפני כמה שנים, ישב איתמר לוי, "מאתר הספרים הלאומי", בחנות הספרים שלו, ערך את רשימותיו ושם לב שעל שולחנו נערמו עוד ועוד בקשות של קוראים נוסטלגיסטים לאיתור הספר "לימפופו" של ק. צ'וקובסקי בתרגומו של נתן אלתרמן.
לוי פנה אל הוצאת עם עובד בבקשה שתדפיס מחדש את הספר שראה אור בעברית בשנת 1966, אבל הם לא התלהבו. השתגעת? התפלאו אנשי ההוצאה. אלתרמן? עכשיו? הם מכרו לו את זכויות ההדפסה ולוי יצא לדרך עם חותמת של ההוצאה הנושאת את שמו. על פי החוזה, סוכם כי הזכויות ישובו אל הוצאת עם עובד כאשר יתמלאו אחד משני התנאים הבאים: מכירת אלף עותקים, או עם תום חמש שנים מרגע חתימת החוזה - מה שיבוא קודם.
חלפה חצי שנה והטלפון בחנות של איתמר לוי צלצל. על הקו: אנשי עם עובד, שהתעניינו מה שלומו של לימפופו. כך היה מדי חצי שנה. לוי חשד שמשהו קורה - וצדק. זמן קצר לאחר הדפסת המהדורה, פילס "לימפופו" את דרכו כלאחר כבוד אל רשימת הספרים המומלצים של משרד החינוך לילדי כיתה א'.
בהיעדר מוצא אחר, רכשה הוצאת עם עובד את 400 העותקים שנותרו בידו של לוי מתוך האלף שהדפיס וגנזה אותם. הזכויות שבו אל ההוצאה ועכשיו ילדי כיתה א', בין גלישה בפייסבוק להורדה לא חוקית של סרט, יודעים לדקלם: "תן רכוב על אופניים הריץ טלגרם/ לד"ר אויזמר ממר היפופוטם/ וזה לשונו: רוצה ארצה זנזיברה/ קלחרי וסהרה/ עד להר פרננדו/ פו שם רוחץ ההיפופו".
הסיפור ממחיש יותר מהכל את כוחן של נוסטלגיה ואיכות. מספיק זוג עיניים של האדם הנכון, כדי שספר נעלם יחזור אל המדפים. אלא שהמציאות המו"לית הקדחתנית בישראל מכתירה, כאמור, מלכים מהר מאוד, אבל קוברת אותם בלא פחות יעילות.
אז מה נכנס למשבצת ומה לא? האם הזמן החולף הוא המבחן? התשובה אינה חד משמעית, אבל דבר אחד בטוח: הוצאות הספרים עושות שימוש נדיב במיוחד בהגדרה "קלאסיקה.? וכך , ההורים מוחים דמעת התרגשות, הילדים ובני הנוער קוראים ורשתות הספרים חוגגות. בקיצור, זה נהנה וזה לא חסר.
רויטל ויטלזון-יעקבס, ממחלקת קניינות עברית ברשת סטימצקי, מדווחת על ביקוש נרחב לקלאסיקות. התחום המבוקש ביותר, לדבריה, הוא ספרי ילדים ישראליים. אחריו מגיע הביקוש בעיקר לקלאסיקות מתורגמות בתחומי ספרי נוער וספרות יפה. "בממוצע, יש ספר או שניים ברשימות רבי המכר בתרגום חדש או במהדורה חדשה", אומרת ויטל זון-יעקבס. "בימים אלה בולטים מהדורת הזהב של 'אליעזר והגזר', הספר 'אליפים', התרגום החדש ל'הרפתקאות הברון מינכהאוזן' ו'נשים קטנות'".
על מה מצביע טעמו של הקהל הישראלי?
"בספרי הילדים מתמקדים דווקא בקלאסיקה 'מקומית' - לאה גולדברג, אורה איל, מרים רות, זאת לעומת הסיפורת, שם הטעם הוא בעיקר מיובא".
האם יש דרישה להוצאות מחודשות או שמא להפך, אנשים מחפשים את המקור?
"אחרי שיוצא תרגום חדש, מדורי הספרות מלאים בביקורות בנוגע לטיב התרגום החדש, דבר זה מעורר מיידית דרישה לתרגום הקודם. כך היה לאחרונה עם 'מובי דיק'".
גם ד"ר יהודה מלצר, מו"ל הוצאת ספרי עליית הגג, מתקשה להסביר מה מבטיח שספר לא ייעלם מהמדפים. "קלאסיקה לעתים נהיית קלאסיקה משום שעמדה במבחן הזמן ואילו קלאסיקה מסוימת נהיית קלאסיקה במובן הזה שאתה מתייחס אליה כאל משהו איכותי, אבל היות שהוא קלאסי, אין סיכוי שתקרא את זה. כשהייתי תלמיד הייתה שאלה: מי יותר חשוב: ש"י עגנון או חיים הזז? היום השאלה הזו הייתה עולה בכלל? קורים דברים מוזרים ובאמת שאין תשובה לשאלה מהי קלאסיקה".
מלצר הוא שהביא לארץ את הארי פוטר. "ברגע שהארי פוטר תפס בספר הראשון", הוא נזכר, "לא הייתה שאלה אם זו הצלחה. רק הייתה שאלה אם זה יהיה קלאסיקה או רק היסטריה שתיגמר. ידעו שזו ההצלחה הכי גדולה מאז התנ"ך, ועדיין אמרו: המבחן הוא אחרי שבעת הכרכים שהיה ידוע מראש שייצאו לאור. השאלה היא האם הנכדים שלך יגידו: אני חייב שלילדים שלי יהיה הארי פוטר, או שזה ייעלם כמו הרבה דברים".
הארי פוטר, שחקן חדש יחסית במגרש, הביא להתייחסות מחודשת של המו"לים אל בני נוער כקבוצה קוראת. המו"לים החלו לפלס דרכם בחזרה אל בני נוער, אבל לא באופן ישיר, אלא דרך הוריהם, באמצעות פנייה אל בלוטות הנוסטלגיה, מה שהביא לגל של לידה מחדש של ספרים קלאסיים. חלק מהמהדורות החדשות מנסות את מזלן עם תכתיבי אופנה ומנסות לנער את האבק מהמילים, כמו "הנסיך הקטן" בגרסת הקומיקס (עם עובד). אחרים , רואים אור בדיוק כפי שהודפסו לראשונה. בלי מתיחת מותג, בלי ריטוש בפוטושופ. הם פשוט מודפסים שוב ושוב בדיוק כמו שיצאו לאור בפעם הראשונה, כמו "הנשיקה שהלכה לאיבוד" שנשארה הנשיקה הראשונה, וכמו ספרי לאה גולדברג ומרים רות.
כך זה עבד, למשל, במקרה של סדרת "חסמב"ה" של יגאל מוסינזון, המגוללת את עלילות הגבורה הנועזות של חבורת ילדים מתל אביב של ימי קום המדינה. בלי טלוויזיה, בלי מחשב או אייפון, אבל עם אחלה מערה חשמלית. בקרוב יראו אור חמישה כרכים חדשים שיצטרפו אל החמישייה הפותחת, גם הם בלוויית האיורים המקוריים. על אף הניסיון לשמר את הצורה ואת התוכן של הספרים המקוריים, עודכנו ספרי חסמב?ה לפי צורת הכתיב הנהוגה כיום. עם זאת, התחביר, הסלנג ואפילו המקומות הלא כל כך פוליטיקלי קורקט, כולם נותרו במקומם. אהוד השמן הוא עדיין שמן, ולא חלילה "מאותגר משקלית", וגם מנשה התימני נשאר על כנו. ויש גם בונוס לדור שלא ידע את מנשה התימני: מילון מונחים וביטויים לטובת הקוראים הצעירים עם פירושים לביטויים כמו בר מינן - "מת", בלופר - "שקרן", לחרבן - להכשיל, לדפוק".
"אני מניח שחסמב"ה חזר לא כדי להחזיר לחיים את ספרי המתים אלא מפני שידיעות ספרים חושבים שזה יהיה פופולרי. זה הימור", אומר עורך ספרי הילדים הוותיק יחיעם פדן. "בין לנסות להעלים או לטשטש את ההתבטאויות הלא מוצלחות בסדרה המקורית ובין להשאירן כמו שהן, לא בטוח שזו טעות להחליט על הדרך הזאת. אני לא בעד צנזורה בשום ספר. ספרי 'טינטין' מלאים בדברי גזענות ואנטישמיות והם מתורגמים לכל השפות, כולל לעברית. את חסמב"ה יכולים לקרוא או לא לקרוא מסיבות ספרותיות, לא מסיבות גזעניות".
איתמר לוי, כמייצג סקטור סוחרי הספרים המשומשים, מבסוט (מערבית: "מרוצה" - כ.ס.ו). "כל ספר קלאסי שיוצא היום במהדורה חדשה, מעלה לי את המכירות", הוא אומר. "כך אני יודע שיצאה מהדורה חדשה. כשיצא חסמב"ה המחודש, היו לי בחנות 450 כרכים מקוריים, שהיו מונחים במקרה בתצוגה. מהכרכים האלה נותרו לי שבעה. אנשים אמרו: 'יצא חדש, נקנה את הישן'".
ההתחדשות מביאה ברכה. אני בטוח שיש קהל גם למהדורות החדשות, אחרת הן לא היו קיימות. אנחנו עם הספר, יש מקום לכולם. זה משמר את הספרים. הרי אם 'פנג הלבן' לא ייצא בתרגום חדש, הוא פשוט לא יהיה. מצוין שעושים תרגום חדש, הרי זה שזה תרגום ישן לא אומר שהוא היה טוב".
"השינויים שחלים בשפה העברית מחייבים תרגום חדש מדי פעם", אומר הסופר, המשורר וחוקר ספרות הילדים, יהודה אטלס. "ספרים שתורגמו לפני 30-20 שנה ויותר כבר מכילים רכיבים לשוניים שילדי ההווה אינם מכירים או כאלה שיישמעו להם ארכאיים".
אטלס , שזכה לאחרונה בפרס שרת התרבות לתרגום, תרגם כ-60 ספרים מצוירים לילדים וספר אחד לנוער, "נסיכה קטנה" מאת פרנסס הודג'סון ברנט. הוא מבחין בשינויים שחלו במרוצת הזמן במדיניות התרגום. בעבר, הוא אומר, מתרגם דאג תמיד לשמור על רוח הסיפור, אבל הרשה לעצמו לעשות שינויים בטקסט, שיתאימו לקורא העברי. "המתרגמים התירו לעצמם גם לערוך 'גיור כהלכה' לטקסטים שלא היה להם שום קשר ליהדות. את 'קולא ברוניון' של רומן רולן, לדוגמה, ספר נפלא שהיום כבר איש לא מכיר, תרגם אברהם שלונסקי, המפ?מניק, החילוני. אבל, הוא היה כה ספוג בתרבות יהודית, עד שכל עץ צרפתי, בתרגומו, עומד בתפילת שמונה עשרה".
המתרגמים ההם נהגו גם לעברת או לייהד את שמות הגיבורים. "אליס מארץ הפלאות של לואיס קרול", הפכה ל"עליזה". מקס ומוריץ של וילהלם בוש הפכו בתרגום אנדה אמיר לגד ודן, "שטרובלפטר" של היינריך הופמן הפך בתרגומים השונים ל"יהושע הפרוע", ל"יפתח המלוכלך" או ל"שוע הפרוע". הפעוט ג'יימס מוריסון מ"פעוטים היינו" של א. א. מילן, הפך בתרגום יעקב אורלנד לאלי-יהושע בן מלכי-מלכישוע, לונדון הפכה לירושלים וכריסטופר רובין ואליס הפכו לאורי ורינה.
כשמצאו המתרגמים והעורכים לנכון, הם גם הפעילו על הכתוב צנזורה - לאומית, דתית ומוסרית - כמו למשל ב"אורה הכפולה" של אריך קסטנר. במקור, "לוטכן הכפולה", ספרו התשיעי לילדים של קסטנר (1949). הוא נכתב בתקופת המלחמה העולמית השנייה אך יצא לאור רק כמה שנים אחרי סיומה. הוא זכה ללא פחות משבע גרסאות קולנועיות שבאחת האחרונות שבהן כיכבה לינדזי לוהן (בהפסקה משהייה במרכזי גמילה שונים), ואלו ללא ספק תרמו רבות לפופולריות של הספר. בעברית הוא יצא לראשונה ב-1954, בתרגומה של אלישבע קפלן. קפלן, על פי כתבתה של נרי ליבנה ב"הארץ", הייתה מורתה לפסנתר של תלמה, בתו של בעליה של הוצאת אחיאסף, שרכשה את הזכויות לכל ספרי הילדים של קסטנר בעברית. כשתרגמה את "לוטכן הכפולה", קפלן החליטה להמיר את השם בעל הצלצול הגרמני בשם עברי ובחרה באורה, שם בתו הבכירה של המו"ל.
בתקופה שחנה קפלן תרגמה את הספר, שמות ומקומות גרמניים היו עדיין משוקצים בארץ, בבחינת הס מלהזכיר. האם, לואיזהלוטה הפכה לליאורה, והבנות, שבמקור נקראו לואיזה ולוטה הפכו ל"לי" ו"אורה". וזה לא עצר שם. מינכן הפכה לציריך, קותלי החזיר הופכים לצלעות עגל, ואיורו של ולטר טריר המתאר את הקצב הובר באטליזו הושמט לגמרי, מחשש שבין נתחי הבשר שנראים באיור יש גם "דבר אחר".
רק בתרגומו האחרון והמעולה של מיכאל דק, הוחזרה העטרה הגרמנית ליושנה. "אני מבקש", הוא כתב בהקדמה, "להציג בפניכם את הספר כפי שכתב אותו הסופר". שמות שאר הגיבורים והגיבורות הוחזרו אל כור מחצבתם. גברת עמליה חזרה להיות "העלמה אלריקה"; תמרה שבה להיות "ריגיטה"; למנהלת הקייטנה, הגברת מטסיס, שנותרה אנונימית בתרגום הקודם, הוחזר שמה; מרים שבה להיות מוניקה; רינה - כריסטינה; רותי - שטפי; הצלם מר פיק שב להיות אייפלדאואר; חנה הר שבה לנעליה של האני הרזצר, ואילו הכלב פלפל שב להיקרא ארל. עם זאת, הוא הרשה לעצמו להתיר על כנם את שם הספר ואת שמות הגיבורות, אורה ולי, וגם את מקום הקייטנה- רמות ים שליד ים הרמות - מכיוון שנחקקו כה עמוק בתודעת הקורא הישראלי.
"היום המגמה שואפת יותר לדייק", ממשיך אטלס. "בעבר הרשו המתרגמים לעצמם גם לקצר ספרים. ספרי 'טרזן' של אדגר רייס בורואוז, שבילדותנו היו מאוד פופולריים בין קוראים צעירים, קוצרו לשליש, כשהמתרגם משמיט מהם עניינים שלמים, מנייד אירועים ופרטים מפה לשם ועושה בספר כבתוך שלו. בואו לא נשכח, שמייסדי הארץ הזאת באו ממדינות טוטליטריות - רוסיה, פולניה, רומניה - ובמשטרים כאלה מי שיש לו הכוח והסמכות, עושה מה שהוא רוצה".
אטלס סבור, שכיוון שהילדים של היום קוראים פחות, גם לשונם דלה יותר. "במפגשים עם תלמידים אני מספר להם, שכשהייתי ילד, הספרים היו כתובים בשפה גבוהה ונמלצת. לדוגמה, בספר לילדים יכול היה להיות כתוב משפט שבו הילד אומר לאמו: 'אמי, אנוכי חפץ לסעוד פת שחרית', ואני מבקש מהם תרגום. כשהם מגיעים ל'פת שחרית' הם אומרים: 'לחם שחור'".
"אבל", אומר אטלס, "בדלות השפה לא צריך להאשים את הילדים. ממה לומדים שפה? מכתיבה, מקריאה, מדיבור ומהקשבה. אם בכל אלה לא מופיע הצירוף 'פת שחרית', מנין להם לדעת מה זה? המסקנה שלי: עלינו לחזור לשפה העברית. דלות הלשון היא גם דלות המחשבה. מי שמדבר ב-300 מילה גם חושב ב-300 מילה . עלינו לחזור לשפה עשירה, בכתיבה ובדיבור, לא כדי לדבר יפה, אלא כדי שנוכל להעביר זה לזה מחשבות, דמויות, תיאורים, סיפורים, רגשות. אם נדבר בשפה עשירה יותר נוכל להבין טוב יותר זה את זה והיחסים בינינו יהיו יותר טובים ופחות מנוכרים".
אם נחזור לתופעה של הוצאה מחודשת של קלאסיקות ישנות, אומר אטלס, הרי יש לה עוד סיבה שיווקית: ספר ישן, אם הוא בכלל נמצא בחנות, נמצא דחוק בין הספרים על המדף, לפי האל"ף-בי"ת או לפי שיטה אחרת, ורק השדרה שלו נראית לעין. "זהו ספר אבוד. אף אחד לא רואה אותו. איש לא מגיע אליו, אלא אם הוא מחפש ספר ספציפי. ספר שיוצא מחדש, הוא אירוע מו?לי, הוא כאילו ספר חדש, ומקומו יכירנו, לפחות לשבועיים-שלושה, בתצוגת הספרים החדשים. התרגומים החדשים מעניקים אפוא חיים חדשים לספרים".
אבל תרגום חדש כבר לא מספיק היום. מלצר, האיש שהביא את הארי פוטר לישראל, רואה את העתיד, איך לא, בעולם בו הספר הוא כבר לא בהכרח נייר. "השאלה היא לא האם הספרים האלה יהיו קלאסיקה אלא איך הם יחיו דיגיטלית. אם המו"ל, המחבר או ילדיו לא ידאגו לצורתו הדיגיטלית של הספר, הוא פשוט לא ימשיך להתקיים. אנחנו נמצאים בעיצומו של צונאמי בתחום המו"לות בעולם, ויש סכנה שהרבה מאוד ספרים לא יהיו קיימים בכלל. יקרה אחד משניים: או שהם יהיו קיימים דיגיטלית, או שהם לא יהיו קיימים דיגיטלית ואז רוב הסיכוי שהם גם לא יהיו קיימים בנייר".
ובעידן הרייטינג, כך נראה, גם אי אפשר להימנע מתמיכת המפורסמים, אפילו הקלאסיקה צריכה את עזרתם. יוזמה של אסף וחגי ברקת מהוצאת אוקיינוס הצעירה לפנות אל הוצאת מודן הוותיקה הולידה סדרה חדשה, "סדרת הרפתקה - סופרים מתרגמים קלאסיקה". "בבסיס הסדרה עומד הרצון לחדש ולעורר כותרים קלאסיים, שאהבנו לקרוא בילדותנו", מסבירים האחים ברקת. "מקובל לחשוב שנוער אינו קורא ואינו מתעניין בקלאסיקות ספרותיות, וכתוצאה מכך נעלמו יצירות נפלאות מעל מדפי הספרים ולחלופין נותרו מהם מספר תרגומים מיושנים".
יריית הפתיחה של הסדרה נחתה על המדפים בדמות שני ספרים: "פנג הלבן" מאת ג'ק לונדון בתרגומו של יהלי סובול ו"הטירה הקסומה" מאת אדית נסביט בתרגומה של הגר ינאי. על הנוסח העברי של "נסיכה קטנה" מאת פרנסס הודג'סון ברנט הופקד כאמור יהודה אטלס, והרשימה מתארכת: שהם סמיט ואמנון כץ שודכו אל "אוליבר טוויסט", בוריס זיידמן אל "בת הקפיטן" של פושקין, וברגעים אלה ממש, שוקדת מיכל סנונית על הנוסח העברי של "נעל הזכוכית".
"ברגע שהאחים ברקת פנו אליי עם הרעיון לסדרה, היה לי ברור שזה הספר שאני רוצה לתרגם", מספר יהלי סובול. "קראתי אותו לא רק בילדות. חזרתי אליו בהמשך גם כשהייתי יותר מבוגר. לתרגם את ג'ק לונדון זה בהחלט אתגר. מצד אחד השפה מאוד ציורית, מתפרצת ושופעת וניסיתי לשמור עליה, מצד שני רציתי שהספר יהיה כמה שיותר בהיר וקולח בעברית. יש מתח בין שני הקטבים האלה".
ואחרי השמות המפורסמים, הקלאסיקה המחודשת זקוקה, פרט לרוח גבית של נוסטלגיה, גם למערך שיווק אגרסיבי, ואם יש תאריך עוגן שאפשר להצמיד אליו את צאת הספר מחדש - מה טוב. "כתר גאה לפרסם מהדורה מיוחדת של 'האי ברחוב הציפורים', ספרו הקלאסי של אורי אורלב, במלאות לו 30 שנה. החודש חוגג אורי אורלב יום הולדת 80, כך שהחגיגה היא כפולה", התבשרו קוראי העיתונים. "אם הספר לא נתמך בשום דבר וסתם מחודש, רוב הסיכויים שזה ייעלם. יש המון קלאסיקות נצחיות על המדפים והתחרות אדירה", מסבירה טל פלוסקר, סמנכ"לית השיווק של צומת ספרים.
הספר "אליפים" של אסתר שטרייט-וורצל מהווה דוגמה מצוינת. 40 שנה לאחר שיצא לראשונה, החליטה הוצאת עמיחי להוציא אותו מנוף הבתים הישנים והשדות המוריקים, ולשתול אותו במאה ה-21 עם כריכה חדשה. רוני, דוידי, שאולי-קטנצ'יק, הדסה הביישנית, ויתר תלמידי כפר הנוער "גנות" חזרו אל חיינו, מלווים בסדרת טלוויזיה המשודרת ב"יס".
עבור שטרייט-וורצל, זו היתה הפתעה עצומה. "בעבר הייתי נלחמת על פסיק. כשהיו אומרים שאני כותבת בשפה גבוהה מדי לנוער, הייתי אומרת: שהם יטפסו אליי. למה שארד אליהם? עם צילומי הסדרה וצאתה של המהדורה החדשה, יצאתי למסע הרפתקאות. הסדרה, ברוך השם, מאוד הצליחה. ילדי ישראל רואים ומתפעלים. רוצים שאני אכתוב סדרת המשך ואני נורא מתלבטת. מה כותבים? איך כותבים? אני יכולה להכניס מילים כמו 'אחלה סבבה שמבבה' למילון שלי? לא יודעת, נראה. אני מאוד מתלבטת. בכל אופן אני דור אחר וסגנון אחר".
פרט לכריכה, הספר נותר בדיוק כפי שהיה.
"נכון. לא שינינו שום דבר. הוסיפו תמונות של השחקנים מהסדרה שהפכו לחלק מהדמויות החדשות. על כל שחקן כתבו מילים אחדות. מספיק שעשו שינויים בסדרה. כשנפגשתי עם אסתר נמדר-תמם ושני מלמד-ניצן, שתי הנשים הצעירות הנחמדות שכתבו את הטקסטים, אמרתי להן שחשבתי הרבה לפני שיצאנו לדרך הזאת. אמרתי: זמנים השתנו, הסגנון השתנה ואני נותנת לכן יד חופשית לכתוב בלשון של ימינו. יצא דבר נפלא. הגיבורים שלי נולדו מחדש. שאלו אותי רשות לשנות את השפה, ואמרתי שלא. לא התווכחו איתי. עכשיו רוצים לעשות את 'אליפים' כספר דיגיטלי. זה בכלל עולם חדש. את נוגעת - מידפדף דף. את נוגעת - תבוא לך סצנה מהסדרה. עולה כל דמיון".
איך מגדירים קלסיקה? איך את יודעת שהספר קיבל את חותמת הכשרות של "קלאסי"?
"הוא החזיק מעמד כל השנים ואנשים עד היום מרותקים אליו. הוא עוסק בבעיות שהן טובות לכל הדורות. דיברתי עם היוצרות, הן אמרו שהנושאים שאני עוסקת בהם - יחסי אנוש, יחסים בין ילד להוריו, בין ילד לאמא חורגת, נער שהחיים הפכו אותו בעל כורחו לפושע. הספר הזה, כמו אורי, נמכר יפה כל הזמן. למה הם ולא אחרים? אל תשאלי אותי, כי אני לא יודעת".
נחזור אל איתמר לוי. הניסיון הראשון עלה כאמור יפה וההמשך אפילו יותר. "לא עשיתי שינויים בספרים שהחלטתי להוציא לאור מחדש. בניגוד למו"לים, שמנסים לקלוע לטעמם של אנשים וחושבים איך אדם ייכנס לסטימצקי ויקנה את הספר, אותי זה לא מעניין. כשאני מדפיס ספר אני עושה את זה בדיוק בשביל 400 האנשים שביקשו את זה", הוא אומר.
פילוח הבקשות לאיתור ספרים משומשים מעלה במובהק שספרי ילדים ונוער הם המבוקשים ביותר. 95 אנשים מתוך מאה מחפשים ספר מתוך געגוע. "זו הסיבה שאני נצמד למקור", מסביר לוי. "אני לא יוצא עם תרגום מחדש, לא עם ציורים חדשים, אלא מביא לקוראים את מה שהיה להם בילדות בשנות הארבעים. פניתי אל הוצאת 'ראובן מס' שהוציאה את 'יהושע הפרוע' בשנות הארבעים. הספר החזיק בגרסתו הראשונה 35 שנה. הם מכרו לי את הזכויות ואני חושב שהם מצטערים קצת כי מכרתי כבר כמעט 2,000 עותקים . בחיי, זה שיא גינס. את 'גן גני' שערכו לוין קיפניס וימימה טשרנוביץ, הדפסתי כבר בסיבוב הראשון ב-2,000 עותקים. חשבתי שאם הוא החזיק בגרסה המקורית 50 שנה, אין סיבה לשנות אותו".
גם את "11 האלופים" של אדוארד בס, שיצא פה לראשונה בשנות הארבעים והחזיק מעמד עד שנות השישים בהוצאת מסדה, בחר לוי להדפיס מחדש כפי שהיה במקור. מדובר בספר מצחיק במיוחד על אב בכפר קטן בצ'כיה שלא מצליח להתפרנס מחקלאות. הוא חורש את השדה מאחורי הבית והופך אותו למגרש כדורגל, שם הוא מלמד את 11 ילדיו את המשחק. קבוצת "בני קוצץ" הכפרית מצ'כיה, שכל כולה משפחה אחת, הופכת לאלופת העולם. העיתוי של הוצאת הספר היה לא פחות חשוב - לקראת מונדיאל 2006, וזה עבד. "אני פונה רק למבוגרים. אני יודע מה שהוצאות הספרים כנראה לא מבינות. היום מי שקונה ספרים זה רק מבוגרים, ובסוף הילדים הרי יגיעו לזה".
יש עוד ספרים בתוכנית?
"אני לא יכול לגלות, שלא ייקחו לי את זה. זה שוק אכזרי במיוחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם