ביג בן: בלי ברירה
משה איבגי, שחקן מוערך יתר על המידה, מרשה לעצמו להשתלח באלוהים וב"האח הגדול", אבל לא שם לב ש"הבורר" היא התוכנית הנחותה באמת. וגם, מה הבעיה במלכת היופי, מה טוב ב"מחוברות 2" ולמה צריך להפסיק לצחוק על אנשים ב"כוכב נולד"? מנחם בן עם תובנות השבוע
אם אדם נראה כמו מתקן פנצ‘רים ונשמע כמו מתקן פנצ‘רים, הוא בטח משה איבגי, השחקן הכי עסוק בתעשיית הקולנוע הדפוקה שלנו, שהפכה את האיש המוגבל הזה לכוכב לוהט עלק, ועכשיו הוא מרשה לעצמו להשתלח באלוהים "(עוד לא ראיתי שהוא עשה דבר אחד טוב)“ ואפילו ב“האח הגדול“ "(תוכנית מטומטמת"). האלטרנטיבה היא כמובן הזבל האלים של "הבורר", שזה לדברי איבגי "על סף הפארודיה", אבל לא בלתי סביר שחלק מההתפרצויות הכי אלימות והכי מגעילות של בני הנוער בימינו, שאיבגי
מה שמטריד הוא שהבשורות הדיכאוניות והאובדניות הבנאליות של איבגי מצאו את דרכן גם לכתבה מרכזית ב7“ לילות“ וגם לכתבה ארוכה וחנפה של ציון נאנוס בחדשות 2 של מוצ“ש, שבה הסביר איבגי את הנפוטיזם העלוב שגילה כשבחר בבת שלו לתפקיד הראשי בהצגה שהוא מביים בתיאטרון גשר. "כשהוא קרא את המחזה הוא חשב שאני הכי מתאימה,“ הסבירה דאנה. וואלה? מה יותר טבעי מ“הבורר“ שבוחר בבת שלו לתפקיד הראשי?
אני לא יודע איך אתם, אבל אני סובל ממש מקטעי ההסתלבטות על זמרים גרועים במשדרי האודישנים של "כוכב נולד.“ הסבל הוא כפול: גם ההכרח לשמוע שיר גרוע (המושר על ידי אדם בלתי מודע למגבלותיו - שזה סבל טהור בעיניי. מילא, לשופטים משלמים כסף כדי להתענות מהצפייה הזאת, אבל מה אנחנו אשמים?) וגם הקושי לצפות בשופטים מרוצים מעצמם, המנסים להיות סיימון קאוול על הגב של עובדי משמרת בעוף קפוא ותלמידים בטכני של חיל האוויר. ולא שעובד משמרת בעוף קפוא לא יכול להיות זמר נהדר, כפי שהוכיח לנו הקצב המדהים ארז, ששר את "ירח“ של שלמה ארצי.
ובכל זאת, על פי כמה מהמתמודדים שעברו את השלב הראשון, ועל פי השופטים, שנעשו בהחלט מילוליים יותר (כי הבה נודה: גם צביקה פיק וגם פבלו רוזנברג לא ידעו כמעט לדבר, מירי מסיקה והאשם תמיד יודעים), זו הולכת להיות אחת העונות הטובות ביותר, אולי אפילו הכי טובה. צריך רק לקוות שמחנה האימונים המוזיקלי של "כוכב נולד“ לא יקלקל אותם, כי דברים כאלה (ומלווים מוזיקליים שתלטניים מדי. אני חושד בצדי צרפתי) מקלקלים לפעמים.
נגיד מה שנגיד על מלכת היופי החדשה, אלה רן: היא בטח לא הכי יפה. קצת גבוהה מדי, קצת גמלונית מדי, קצת סוסית מדי. ואם לצטט את הבת המדויקת שלי: זה מה שקורה כשארבעה מחמשת השופטים בתחרות המיושנת הזאת הם נשים. ואני מוסיף: איכשהו אפשר לסמוך על נשים שלא יבחרו ביפה באמת ובסקסית באמת. לא הייתם סומכים יותר על עדי ברקן?
ראיתי בינתיים רק את הפרק הראשון ב“מחוברות 2“ (עם ננה שרייר, הילי עמנואל ודינה אברמסון, בין השאר), ושוב רותקתי למסך, הפעם לאישיותן של כמה נשים חדשות, שלא נראו כמעט אף פעם קודם בטלוויזיה. ושוב מוכיחה הדמוקרטיה הגדולה של הריאליטי לסוגיו שהערך הגדול של תיעודי החיים האלה הוא שהם מגלים לנו כמה מעניינים יכולים אנשים "רגילים“ להיות וכמה ההתנשאות של המקצוענים כביכול (משה איבגי, למשל) על האלמונים שפרצו לתוך חיינו היא מגוחכת.
מי שקורא את טורו החדש של ליאור דיין ב“סופשבוע", עם ההומור הנפלא, הנכונות להתאבד מול הקורא כל רגע וחוסר הגבולות המוחלט, יודע שמדובר כאן בכישרון כתיבה אמיתי, שגם הוא צמח מחוץ לערוגות התרבות והספרות שלנו. אולי באמת גם כישרון כתיבה עובר בירושה, כי זה גם משה דיין (הסבא הגדול שכתב בין השאר את "לחיות עם התנ“ך“) וגם אסי דיין, שגם הוא ידע תמיד ללכת עד הסוף גם בכתיבה. כתיבה היא בין השאר הנכונות לשלם בליטרת הבשר שחתכת מתוך עצמך על החוב שלך לעניין את הקורא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם