"בגרמניה פשוט עפו עלינו": דנה עדיני כובשת את העולם
הזמרת והשחקנית דנה עדיני מוציאה אלבום שני, "אשליה", ותופיע בסוף החודש בפסטיבל יערות מנשה. בראיון היא מספרת איך זה להיות לבד על הבמה, על היישוב אלוני אבא בו גדלה ועל שם המשפחה הייחודי שלה. ובינתיים היא מפציצה יחד עם "אהובותיה" מ"הבנות נחמה" את גרמניה
בין התאריכים 29-30 באפריל יתקיים זו הפעם השלישית פסטיבל האמנות העצמאית ביערות מנשה. לצד עבודות תנועה ומחול ("עץ-אדמה", "חינוך גופני"), הצגות (הצגת השנה בפרינג' - "המרקיד" והצגת הילדים "ילדוג'אז") וג'אמים מוזיקליים - תמיד היו המופעים המוזיקליים גולת הכותרת של הפסטיבל.
השנה יעטרו את המופעים הצפויים (על שתי במות שונות) שמות גדולים מתמיד, ובהם: רוקפור, הג'ירפות, עלמה זוהר, עוזי רמירז, הלהקה הבלגית "פס מאל פלוס", ושני שליש מההרכב "הבנות נחמה" - קרולינה ודנה עדיני, כל אחת בנפרד.
ובכל זאת לא מובן מאליו למצוא את שמה של עדיני ברשימה הזאת, אולי מאחר ורוב האנשים בארץ יזהו אותה דווקא מהתפקידים הטלוויזיוניים שלה ב"שיר שלנו" וב"מסודרים". מבחינה קולית אפשר יהיה לייחס לה כמובן את הטריו "הבנות נחמה", את השתתפותה בפרויקט "מטרופולין" ואת שיר הנושא של הסרט "הסודות", אך פחות אנשים יכירו אותה כיוצרת בזכות עצמה. כעת היא מראה לנו שכן, היא יכולה גם לבד.
לאחרונה הוציאה את אלבומה השני "אשליה", בהפקתו המוזיקלית של ילד הפלא יונתן (ג'וני) גולדשטיין - שפרץ לתודעה הרחבה עם השיר "קרנפים" (שכיכב בסרט "שיטת השקשוקה"), בהיותו בן 17 בלבד. "אשליה" מכיל 14 שירים, רק שניים מהם באנגלית, זאת בניגוד לאלבומה הקודם של עדיני,Big Girls, ששוחרר ב-2007.
"הכל התחיל לפני שלוש שנים, כשקיבלתי שיחת טלפון מבחור בשם יונתן, שהתעקש לפגוש אותי", משחזרת עדיני. "באותה התקופה כבר היו לי משהו כמו שישה שירים, שרציתי לעבוד עליהם במטרה לעשות תקליט בעברית.
"למחרת נסעתי לבית הוריו במוצא, והקלטנו סקיצה אחת. המדהים היה ששנינו ידענו בדיוק איך הסאונד של התקליט ישמע, בסוף תהליך העבודה. התוצאה הייתה נפלאה, וחזרתי הביתה מרוגשת כולי. אז גם התחילו לזרום ממני שירים, ובפועל רוב שירי האלבום נכתבו במהלך שמונה חודשים בלבד".
מה כל אחד מכם הביא להפקה הזאת?
"יונתן הביא את התזמורים והדרמטיות של הכלים, ואני הבאתי את האפלה שלי. ביחד העצמנו את זה, ולקחנו הכל הכי רחוק שאפשר. מנגנים באלבום הזה אנשים שהכרתי במהלך השנים ואגב, חשוב לי גם לציין שבשיר האחרון מתארח אבישי כהן, שהוא חבר טוב שלי ועילוי מוזיקלי בפני עצמו. יום אחד הוא במקרה בא לבקר אצל יונתן, וחטפתי אותו לאולפן ברמה שהוא בא וניגן בטייק אחד את התפקיד שלו. מאוד מרגש אותי שהוא מנגן בשיר שלי".
האווירה באלבום וצבע הקול שלך שם, מזכירים לי את "הכחול האפור הזה" של סיוון שביט.
"עבורי זאת ממש מחמאה, אני ממש אוהבת את האלבום הזה שלה. יכול להיות שיש קשר כלשהו אליו, מכיוון ש'אשליה' נכתב מתוך מקום שיכול להיות מושפע מתת המודע, כי הוא מגיע ממקום של כתיבה אינטואיטיבית".
איזה שיר ממנו הכי קרוב ללבך?
"ממש קשה לי לבחור. החיים האמיתיים הם אשליה בעיניי, והתקליט החדש מכיל רגעים בחיים בהם הורדתי למחברת את מה שהרגשתי, בלי לחשוב מה יהיה עם זה אחר כך - אם זה חשוף מדי, או אם זה בעברית או באנגלית. גם אם מדובר בדבר הכי נורא בעולם, אני יודעת שהיציאה מהמקום ההוא נעשית דרך הכתיבה. אני מנגנת, ובוכה את זה".
האם זאת הסיבה שבחרת לקרוא לו "אשליה"?
"זה כמובן הגיע מהעובדה שלשיר הראשון באלבום קוראים כך, והוא מדבר על זה שאתה זה שקובע איך יראו החיים שלך: אתה יכול לקום בבוקר ולהחליט שהכל זוועה, ויום אחרי לשנות תפיסה ולהפוך הכל לנעים. אוטוטו אני בת 32, וכמובן שהראייה שלי כלפי העולם השתנתה עם השנים. תמיד ניסיתי להיות הכי אמיתית שאני יכולה בכתיבה שלי, למרות שלפעמים המילים שיצאו לא היו הכי נעימות. כל השירים קשורים למה שהרגשתי בזמן כתיבתם, ובאותו הזמן הרגיש לי שאני יוצרת בכל יום את המציאות של עצמי".
בין היתר את שרה שם: "אף אחד לא יודע מה זה שאין לי שכר דירה לשלם", עד כמה זה אחד לאחד מתוך החיים שלך?
"אני מעדיפה לשמור את המצב הכלכלי שלי לעצמי, אבל די ברור שבסך הכל לעשות מוזיקה בארץ זה ממש לא הדבר הכי רווחי שיש".
עד כמה את מרוצה מאיך שהאלבום תפס?
"כל הנושא הזה עדיין בהתהוות, ואני קודם כל מרוצה מעצם העובדה שהוא יצא. עבדתי עליו קשה מאוד והרבה זמן, הוא עבורי כמו ילד שנולד. אני מרוגשת ממנו, בעיקר בגלל שהוא נעשה לגמרי לבד - תוך השקעה עצמית ולא תחת איומי אקדח".
איך את מתייחסת אל העשייה הטלוויזיונית שלך לעומת המוזיקה?
"חד משמעית אני באה מהמוזיקה, וגם אמות מוזיקאית. לא כיוונתי למשחק בשום צורה, אלא זה משהו שהגיע אליי בטבעיות. היה איזה אודישן שהלכתי אליו, ומשם הדברים התגלגלו. היה לי מאוד נעים לשחק, אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה יותר מדי ושחיי נדחקו הצידה. ברגע שזה התחיל להפריע גם לעשייה המוזיקלית שלי - הייתי צריכה לקחת צעד אחורה, מכיוון שרציתי לעשות את התקליט הזה. עכשיו אני לא פוסלת כלום, ואם תבוא הצעה טובה ברגע הנכון - ברור שאחזור למדיום הזה".
את הראיון עם עדיני אני עורך בטלפון. מסתבר שהיא נמצאת ממש על המזוודות בדרך לגרמניה, אליה נסעה יום לאחר הראיון לצורך ארבע הופעות שתערוך בחמישה ימים עם חברותיה לשלישית "הבנות נחמה", יעל דקלבאום וקרולינה.
בקיץ הן ישובו לעוד סיבובון שם. למרות הסטטוס קוו בין השלושה, שתקשורתית מצטייר כרגע כקפוא מפאת העיסוק בעשייה האישית של כל אחת מהן - מסתבר שהן בועטות מתמיד. מה שבטוח - גם בגרמניה אוהבים אותנו, זאת אומרת אותן, זאת אומרת שירים שכתבו שלוש בחורות ישראליות על חייהן, באנגלית ובעברית.
"אחרי שהאלבום שלנו יצא גם בגרמניה, האנשים שם פשוט עפו עליו, והאהבה שהם מפגינים כלפינו רק מתגברת מיום ליום. באופן מרתק, ההרכב שלנו מפעיל את אותו הקסם על אנשים, ללא הבדל דת, גזע, מין ושפה. למשל So Far הפך ללהיט מטורף בגרמניה, וממש לא ייאמן מבחינתי לראות בהופעות שלנו אנשים ששרים כל מילה בעברית. זה אחד הדברים הכי יפים שנחשפתי אליהם בכל חיי".
גם בארץ לא נשארו אדישים אליכן, והאלבום היחיד שלכן בינתיים הגיע למעמד של זהב.
"אני יכולה להגיד שזאת הייתה סוג של הפתעה עבורנו, מאחר ולא ציפינו להצלחה בסדר הגודל הזה. למרות שעבדנו המון שנים כדי להוציא אותו, ולפני כן הופענו במשך חמש שנים עם השירים האלה ויצרנו לעצמנו קהל, שממש חיכה ליציאתם בפורמט כלשהו".
איפה את מרגישה חזקה יותר, בלהקה או כיוצרת וזמרת בפני עצמך?
"אני מביאה מעצמי משהו אחר לכל הרכב שאני עובדת איתו. שום דבר לא בא על חשבון השני, ומצד שני גם לא סותר את זה שכל אחת מאיתנו עושה דברים לבדה, והולכת למקומות שונים במוזיקה. ולמרות זאת לא אשקר אם אומר שאני מרגישה הכי נוח עם שתי אהובותיי, יעל וקרולינה".
בתקופת שירותך במסגרת הלהקה הצבאית פגשת אנשים שתופסים מקום חשוב בחייך עד היום, כמו יעל וגם בן זוגך כיום, שחם אוחנה, שגם מנגן באלבום החדש. עד כמה תקופת הצבא עיצבה אותך?
"הכרתי המון אנשים מדהימים, אבל גם הבנתי מה אני לא רוצה להיות. בגלל שהייתי בלהקה צבאית, הייתה לי בעיה להתבטא בצורה אינדיבידואלית. זאת הייתה מסגרת קשוחה בה אמרו לי מה ללבוש, מה לשיר ואיך לזוז, וזה הכי רחוק ממני. אני אחת שאוהבת להיות חופשייה, בעיקר מבחינה מוזיקלית. מצד שני הופעתי בכל חור אפשרי שאתה יכול לתאר לעצמך, כולל בעזה: ממטבחונים קטנים ומול שלושה אנשים, עד להופעות מול קהל שמנה 30 אלף איש, ומאוד אהבתי לעשות את זה ולשמח חיילים שעבדו כל כך קשה, סיכנו את חייהם, לא אכלו בצורה מסודרת ולא נחו לרגע".
ועכשיו בהופעה שלך בפסטיבל, את מגיעה לראשונה שלא עם הבנות, על תקן יוצרת אינדי.
"את רוב חיי המוזיקליים ביליתי בסצנה, שנהוג לכנות היום 'מוזיקת שוליים'. כל תקופת ההופעות בג'ה פן, וכמובן התקליט הראשון שלי בהפקתו של יונתן לוי המוכשר והמדהים. אני ממש לא ממקמת את עצמי במשבצת מסוימת, מאחר וכאמור אני מאוד אוהבת את החופשיות הזאת של לעשות דברים אחרים בכל פעם. בסך הכל אני עוד אמן שמבצע את השירים שלו, ומעוניין להופיע בכל מקום שיתאפשר לו. אגב, ההופעה שלי בפסטיבל תהיה בהרכב מלא של חמישה נגנים, שכולם ניגנו באלבום: ג'וני, יוסי מזרחי, דניאל שוהם, גלעד אברו וספי ציזלינג. הופעת ההשקה שלנו תהיה ב-11.4 ב'זאפה' תל אביב - שם אארח את שתי אהובותיי מ'הבנות נחמה'".
קרולינה תבוא להופיע גם ביערות מנשה, יש מצב לשיתוף פעולה שכזה?
"כרגע לא מתוכנן דבר כזה, אבל אין לדעת. אנחנו לא מופיעות באותן השעות, אבל אני בהחלט מתכוונת להיות בקהל בזמן ההופעה שלה. יש לה הופעה מדהימה ביופייה ובעלת עוצמה, שמפתיעה אותי בכל פעם מחדש".
כמובן שאי אפשר להתחמק משם המשפחה הייחודי, "עדיני". בטח לא לקראת יום השואה, שיצוין בחודש מאי. מסתבר כי שם המשפחה הייחודי של דנה, שגדלה במושב השיתופי אלוני אבא (הנמצא סמוך לקרית טבעון) לאם בעלת חנות ולאב יהלומן, שונה על ידי סבה מ"זילברברג" ל"עדיני" - להנצחת בתו הקטנה בת ה-11 עדינה, שנספתה בשואה יחד עם אשתו הראשונה.
"סבי חי בתקופת השואה, וכשהתחיל הבלגן באזור פולין הוא החליט לעבור את הגבול יחד עם אשתו, הילדה ודוד נוסף. את הדוד הוא הצליח להעביר מעבר לגבול, אבל הוא ומשפחתו נתפסו. בעוד הוא נשלח למחנה עבודה בסיביר, אשתו והילדה נלקחו לתאי הגזים ונספו שם.
"לאחר המלחמה, כשהוא כבר היה כמעט בן 50, היה לו רעיון מהפכני להתגייס לצבא הפולני, שאז עשה סיבובי רושם במדינות שונות - כולל בישראל. כשהם הגיעו לכאן - הוא ערק. הוא התחבא באיזה קיבוץ, וכעבור שנה עבר לתל אביב, הכיר את סבתי שהייתה אז בת 37, התחתן איתה, הביא לעולם את אבא שלי כבן יחיד והחליט לשנות את שם משפחתו להנצחת בתו".
עד כמה הסיפור הזה משפיע על היצירה שלך?
"זה משפיע עליי בעיקר בשנים האחרונות, כיוון שכילדה ממש לא אהבתי את שם המשפחה שלי. המורות נהגו להגות אותו בצורה שגויה, וגם קצת התביישתי לומר אותו, בגלל שהוא יותר מדי התגלגל על הלשון לטעמי. ככל שהתבגרתי והסיפור על סבא שלי נכנס לתודעתי, אהבתי והערכתי את השם הזה, מכיוון שהוא ממשיך למעשה את המשפחה שאיבד סבא שלי, בצורה כל כך דרמטית. העובדה שזה קרה לו, אבל בכל זאת הוא קם, חזר לחיים, הכיר אישה חדשה וחי חיים שלמים ומלאים, עורר בי השראה ועורר בי גאווה גדולה - בשם הזה בכלל, וכדור המשך בפרט".
גדלת לא רחוק מחיפה, בישוב כפרי וירוק. מה מכל זה ספוג ביצירה שלך?
"גדלתי שם מגיל שנתיים עד גיל שבע, אבל חוויתי ילדות בלתי נשכחת. אני זוכרת בה כל פרט: מאיך שנראה הבית, ועד אותי אוכלת צנוברים, קוטפת פטל, אוכלת חמציצים ותופסת נחשים. אלוני אבא הוא מקום מאוד מיוחד בשבילי. כילדה שגדלה ונשאבה אל תוך חופש מוחלט שכזה - אני מייחלת לחזור שוב אל אותו החופש".
ש: אז לא מוזר לך קצת לחיות בעיר?
"אני נהנית מאוד לגור בתל אביב, והיא אחלה עיר מבחינתי, אבל אני מאמינה שבאיזה שלב אמצא עצמי באיזה מושב".
יש מצב שתחזרי לגור במקום בו גדלת?
"אולי, למרות שכבר שינו שם הכל. זה הפך להיות סוג של 'בנה ביתך'. בנו שם המון מבנים גדולים, והפכו הכל ליוקרתי יותר. ביקרתי שם לפני כשנה, וראיתי את הבית בו גדלתי. אני שמחה שהוא שופץ והפך ליפה יותר. רק לראות אותו מילא אותי באושר, בטח שלהריח שוב את עצים ואת הריח של הכביש בדרך לצרכנייה. האמת שרק המחשבה על המילה הזאת, 'צרכנייה', הזכירה לי את התחושה שהייתה לי כשהלכתי עם אמא שלי לקנות חלב ומצרכים. זה משהו שאין בתל אביב, שם יש רק 'פיצוציות'".
לסיום, מה את מצפה שיקרה עם "אשליה"?
"אין לי ציפיות מיוחדת, מכיוון שאני יודעת שמדובר באלבום אחר שקשה להכלה מהאזנה ראשונה. הייתי רוצה שאנשים יהיו סבלניים כלפיו, יקשיבו לו וינסו להתחבר אליו. אני לא אומרת שם דברים מוזרים, אלא מספרת על חוויות שכל בן אדם החי על פני הפלנטה הזאת יכול לעבור. הטקסטים שלי מאוד חשופים, ברמה שכל אחד יוכל למצוא את עצמו שם - להזדהות ולהתרגש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם