פרס ישראל: על ברי סחרוף
הוא זוכר את העבר האירופי שלו, אבל מתכתב עם צלילים ערביים. מוצא השראה בטקסטים מתהילים וקוהלת, אבל משרטט פסקול מדויק של הישראליות. מצמיח שורשים עתיקים, אבל מוכיח שבאמת אין קץ לילדות. עם צאת אלבומו החדש "אתה נמצא כאן", סופשבוע מציג: להיות ברי סחרוף
גלריית תמונות מהופעת ההשקה
"בארץ הפלאות נמוכים השמים/ וערפל סגול פוצע מבפנים/ שם הריקנות כמו מגוננת/ כשהמוח רץ ללא מילים/ בארץ הפלאות אטומות העיניים/ והרוח מקפיאה את הפנים/ שמה מלאכים על מגפיים/ מפזרים ברחובות אבקת קסמים".
כך נפתח השיר "בארץ הפלאות", רגע השיא באלבומו החדש של ברי סחרוף, "אתה נמצא כאן". השיר המקסים, שסחרוף כתב עם דן תורן והלחין עם אורן לוטנברג, מתפקד גם כתמצית של האלבום כולו. כפי שרומז המשפט "ונדמה שמישהו הבטיח שהבא בתור הוא אמיתי", השיר מתייחס לתקופה שבה סחרוף ניסה עם הנשמות הזועמות של מינימל קומפקט לכבוש את אירופה.
השורה מתכתבת עם השיר "Next One Is Real" של מינימל, שמצלול שתי מילותיו האחרונות (Is Real ) נשמע כמו המילה ישראל.
לסחרוף יש העדפה מובהקת לכתוב על זיכרונות רחוקים במקום על זיכרונות מיידיים, והוא עושה זאת בשיר הזה עם תיאורים יפים של מה שהוא מכנה "ארץ הפלאות", מקום רחוק מארץ הפרעות שלנו. במהלך העבודה על האלבום, לוטנברג שגם הפיק מוזיקלית חלק מהשירים, שאל את סחרוף בסקרנות מה משמעות המלאכים בשיר. מתברר שהכוונה לא הייתה למלאכים בשמי ברלין, אלא דווקא למלאכים על מדרכות אמסטרדם. שם, בבירת הולנד, הוא ראה פעם קרנבל שבו אנשים התחפשו ליצורים דמויי מלאכים. מצד אחד הרגיש מוקסם ומלא השראה, ומצד שני חש ריקנות גדולה. "המוח רץ ללא מילים", כתבו סחרוף ותורן. לכן, עם כל הערגה לעבר האירופי, השיר מסתיים במסקנה ש"הדרך ממני והלאה/ מובילה בחזרה הביתה".
כמה שטוב שהוא כאן. האלבום החדש מציג אותו בגרסתו הכי טובה. משרטט פסקול מדויק של הישראליות, מחובר לשורשים העבריים, הישראליים והיהודיים, מראה שאפשר לעשות רוק שאפתני ואישי גם כשאייל גולן ומשה פרץ כבשו את כל העמדות. יש מעט מוזיקאים צעירים שמצליחים לברוא מוזיקה רועשת, עמוקה וסוחפת כמו החוויה שהוא מציע בגילו הבלתי נתפס, 53, מה שמוכיח שבאמת אין קץ לילדות. האלבום אולי לא מעודכן במלה האחרונה באופנות המוזיקליות, אבל הוא עשוי מחומרים נצחיים. הכישרון, הסקרנות, הרבגוניות, הצניעות, הנתינה וההתעמקות האינסופית הופכים אותו לא רק לאגדת רוק הכי מוצדקת אלא לסוג של פרס ישראל.
שם האלבום החדש, "אתה נמצא כאן", מבריק , רב רבדים והולם מאוד את אופי התקליט. השם, כמו גם הדימויים היפים על העטיפה ובחוברת - יצירות המבוססות על מפות ישנות - נלקחו מתערוכתו של האמן אבי יאיר, חבר של סחרוף מהתיכון.
"ברי עבר שינוי", אומר אורן לוטנברג, "הוא נסע לחו"ל להמון שנים, ואפילו אחד מילדיו נולד שם, עד שהגיע לגיל מסוים שבו שאל את עצמו איפה באמת המקום שהוא רוצה לחיות בו. שמעתי את ברי ופורטיס מדברים ביניהם, וברי הגדיר את הארץ כמקום אידאלי. עם כל הקשיים, זה אחד המקומות הכי טובים שאדם יכול לחיות בו, למרות שאף אחד לא מודה בזה. הישראליות, והשאלה האם זה המקום שראוי להשקיע, לחיות וליצור בו - אלה הנושאים המרכזיים של האלבום".
האלבום נפתח בעוצמה עם השיר "הלוחש במכוניות" שכתבה חביבה פדיה. מין תפילה מודרנית על האני המדמם. השורה החשובה ביותר בשיר היא "פתח לנו שער כי פנה יום? מתוך תפילת נעילה של יום כיפור. הוא ממשיך לשיר "ימים נוראים" שכתב נעם רותם, על בקשת סליחה לפני יום כיפור, ואחר כך ל"כלום זה לא סתם" שיש בו ציטוט מקוהלת: "לא תשבע העין לראות".
האלבום נחתם בשיר "צמאה לך נפשי", פיוט מתהילים המביע את עוצמת געגועיו של האדם אל האל. ויש עוד השפעות של טקסטים יהודיים באלבום. בניגוד להרבה מוזיקאים אחרים, סחרוף זוכר שהאמירה "והגית בו יומם ולילה? לא הומצאה תוך התייחסות לפלייליסט של גלגלצ. בשנים האחרונות הוא קורא הרבה בתנ"ך (אותו הוא מגדיר "אוצר בלום של חוכמות שיכולות לעזור לכולנו בחיים").
הקרבה שלו לטקסטים יהודיים כנראה אינה תוצאה של חזרה בתשובה, אלא נובעת מתוך אידאל ישן של אינטלקטואל עברי, ישראלי ויהודי. אדם שעובד איתו אומר
לסחרוף היה פעם להיט שנקרא "הכל או כלום". באלבום החדש הוא אוחז בגישה שונה, עם שיר ששמו "כלום זה לא סתם", שכתב עם עמיר לב. ניתן לפרש את זה כמהפך בתפיסת העולם. בעוד שבלהיט העבר הכלום עומד בהיפוך להכל, בשיר החדש מתברר כי לפעמים בתוך מה שנראה כ"כלום" - למעשה מסתתר הכל. השיר, מספר לוטנברג, תוכנן תחילה להיות קצבי ומהיר בטרם הפך לבלדה שקטה, המתקשרת לשירי שנות השישים, לשאנסונים צרפתיים ומוזיקת סאן רמו.
"עבדנו על השיר הזה שנה וחצי", אומר לוטנברג, "ויש גם שירים באלבום שהעבודה עליהם נמשכה שלוש שנים. בזמן שברי עובד על שיר אחד, אפשר לעשות 30 אלבומים מזרחיים".
בהמשך האלבום, השיר "העין" (מילים: תורן וסחרוף, לחן: הנדלר וסחרוף), שיצא כסינגל ראשון ומזכיר את ההתכתבות של סחרוף, יליד טורקיה, עם צלילים ערביים. נדמה כי סחרוף עושה כאן מחווה לנעימה הפותחת של מהדורת החדשות בטלוויזיה בערבית. סחרוף הסביר השבוע כי ההשפעה לא הייתה מודעת, זאת לעומת ההשראה הכן מודעת של להקת האינדי הבריטית ארקטיק מאנקיז. שיר מקסים נוסף באלבום הוא "האחד", שנושא ריח של זיכרונות ילדות.
הצליל העמוק, הרחב והנהדר של האלבום, לו תרמו המפיקים המוזיקליים בן הנדלר ואורן לוטנברג, שומר על כמה מוטיבים חוזרים אצל סחרוף: גיטרות דומיננטיות, חטיבת קצב חזקה, וחיבור בלתי מתפשר לגרוב. ועם זאת, האלבום הזה נשמע שונה משאר אלבומיו של סחרוף. "באלבום הזה יש יותר כלים שלא היו או נכחו רק במידה מועטה באלבומים קודמים - כלי נשיפה, כלי מיתר קלאסיים וכלי הקשה מהעולם השלישי", אומר לוטנברג.
המוזיקאי אסף תלמודי, שמנגן באקורדיון ופסנתר בלהקת הליווי של סחרוף, וניגן בכמה קטעים באלבום, מוסיף: "האלבומים של ברי בתחילת הדרך, עם פורטיס, מאוד קשורים לניו ווייב אירופי ולמוזיקה אלטרנטיבית. לאט לאט הוא עבר להיות הרפרנס של עצמו. הוא עבר תהליך של זיקוק אבל שאינו פתור עד הסוף ולא מושלם, במובן החיובי. עדיין יש שם קונפליקט מוזיקלי אמיתי בפנים, בין הנטיות הפופיות לאוונגרדיות, ובין הנטיות המזרחיות והמערביות, אבל אתה לא מקבל הרגשה של פרסומת של בנטון, שכולם חיים בה בשלום. יש קונפליקט דרמטי אמיתי בין ההשפעות".
סחרוף מצטייר כאדם צנוע. בן הנדלר הסב את תשומת לבי לכך שעל עטיפת האלבום שמו של סחרוף כלל לא מופיע והבמה ניתנת במלואה ליצירת האמנות שנבחרה. זה צעד לא שגרתי. בראיון לגלגלצ אמר סחרוף בין השאר ש"כששמים שיר שלי ברדיו אני מבקש להעביר תחנה" ו"להתראיין זה הדבר הכי גרוע". גם מקורביו מרבים להדגיש את צניעותו. אבל עם כל ההערכה לסחרוף, ההצטנעות המופרזת שלו מזכירה לי את אמירתו של עלי מוהר ז"ל (אני מצטט מזכרוני): כשם שכדאי לחשוד בהתרברבות יתר, כדאי לחשוד בהצטנעות יתר.
לפני 20 שנה הוציא סחרוף את אלבום הסולו הראשון שלו, "הכל או כלום", אבל במידה רבה הוא נשאר איש של הרכבים. שלושת אלבומיו הקודמים נעשו תוך שיתופי פעולה: "11א" עם רע מוכיח ב-2005, "על המשמרת" עם פורטיס ב-2006, "אבן גבירול, אדומי השפתות" עם רע מוכיח ב-2009, באלבומו החדש הוא משתף להקה גדולה במיוחד שקיבלה מרחב יצירתי רב. המוזיקאים עמם הוא חולק את הבמה יגרמו לכל זמר להתקנא בו. זו להקה רחבה ומגוונת, שמורכבת מגרעין ותיק של רוקנרול וחטיבת כלים אקוסטיים - כולם, אין דרך טובה יותר להגדיר אותם, תותחים. ואי אפשר להתעלם משי צברי, המלווה הקולי המרגש, שאנחנו מהמרים עליו כדבר הגדול הבא.
כידוע, סחרוף מסתיר באדיקות את חייו האישיים. בין הפרטים המעטים הידועים לנו: הוא גרוש עם שני ילדים. בת זוגו הנוכחית היא עירית הנוקד, בת 33, צעירה ממנו ב-20 שנה . אין להם ילדים משותפים. הזוג הכיר לראשונה כשהנוקד הייתה בת 18. סחרוף גר בדירה שכורה בתל אביב. לדברי מקורב, העובדה שבגיל 53 הוא מתגורר בדירה שכורה אין פירושה שסחרוף אינו מרוויח טוב.
"אני בטוח שברי מרוויח מצוין. לדעתי הוא בדירה שכורה רק מתוך צניעות אמיתית. הוא אוכל מה שאנשים רגילים אוכלים, נוסע במכוניות שאנשים רגילים נוסעים בהם, מתלבש כמו אנשים רגילים, ולא תראה אצלו שום גינונים של האלפיון העליון. בעולם של היום זה אולי נראה מוזר, אבל הוא אמן אמיתי, ותופס את עצמו כאיש עבודה רגיל מהשורה. לעומת זאת, ברי משקיע מאוד בהפקה של התקליטים ובנגנים".
אפרופו בית, מתברר במפתיע שסחרוף היה מכור לצפייה ב"האח הגדול", העונה הראשונה. מעניין אם יש לכך קשר לשם הסינגל הראשון מהאלבום החדש, "העין". דווקא את הריאליטי התמים יותר של קשת, "כוכב נולד", הוא פחות אוהב. "אני לא רואה 'כוכב נולד'. זה לא מעניין. ניסיתי לראות וזה שיעמם אותי", אמר סחרוף לפני כמה שנים. מנהלו, ניצן זעירא, אמר לאחרונה בראיון ל"מעריב": "יש אמנים שרוצים לקדם את עצמם בקיצורי דרך, להתחבק ולהתגפף עם כל האורגיה הזאת של 'כוכב נולד'. ברי בטוח לא ילך לשם".
לדברי הסובבים אותו סחרוף הוא אדם שמאוד נעים לעבוד מולו, עם אפס גינוני כוכבות, שיוצר אווירה נטולת היררכיה. לבו הפתוח מוביל אותו להיענות לפניות רבות להופיע בפני אנשים חולים ובלוויות. לא תקראו על זה מילה בעיתונים ולא תראו פריים אחד בטלוויזיה, כי בניגוד לכמה אמנים אחרים הוא לא ינצל את המעשים הטובים שלו למטרות יחסי ציבור.
מה סוד ההישרדות ארוכת השנים שלו? בן הנדלר אומר: "הכוח הוא באיכות ובהתמדה. אם זה אומר לעשות 20 חזרות, לתת הופעה של שלוש שעות בבארבי ולא שעה וחצי בקמצנות, או לא להפסיק לשמור על הסקרנות המוזיקלית".
אסף תלמודי מציין את ההתנזרות התקשורתית שלו. "המגע היחידי שיש לקהל איתו זה השירים וההופעות, אז אין שם משהו שיכול לגרום לקהל למאוס בו. לא תמצא אותו עושה משהו שהוא לא יכול לעשות טוב. לעומתו, אמנים אחרים שעולים ונשרפים כי מתישהו הם חוטאים בלשחק מחוץ למגרש שלהם. ברי משרטט לעצמו את המגרש שלו, ומנצח".
לדעת מנהלו ניצן זעירא, הדבר הכי חשוב שהביא את סחרוף למעמדו הנוכחי הן ההופעות. "הוא מאתגר את עצמו ועובד קשה", אמר זעירא בראיון ל"מעריב". "זה הכוח של אמנים אמיתיים בהופעות, כל הזמן לחדש את עצמם, לאתגר את עצמם, ולעבוד קשה".
ההופעות של סחרוף הן בהחלט תופעה לא שגרתית. סחרוף משקיע מאוד בקהל שלו ועושה מאמץ גדול לתת לו קונצרט בלתי נשכח. בתחילת הסיבוב האחרון בקיץ ההופעות נמשכו כשעתיים ורבע, ועד סופו של הסיבוב הן כבר הגיעו לשלוש וחצי שעות. בסופן, סחרוף יכול להישאר בבארבי אחרי שנתן את כולו בשביל לשוחח עם כל מעריץ שרוצה לדבר איתו. סיבוב ההופעות בקיץ האחרון זכה להצלחה רבה, אבל סחרוף לא עבר לזירות הגדולות יותר. "לדעתי, ברי לא רוצה להופיע בפני חמשת אלפים איש בזירות הכי גדולות", אומר אחד מחבריו. "הוא אוהב להשאיר את זה ככה, מופעי עמידה שבהם אפשר לראות ולהרגיש את כל הקהל, לכן זה לא יכול לגדול הרבה מעבר ל-1500 איש".
לא רבים יודעים, אבל סחרוף מופיע לא מעט עם להקתו בחו"ל, בעיקר בפני קהל ישראלי. באחרונה הופיע באיטליה, במסיבה של חברת סקי לרגל סוף עונת ספורט החורף. רוב האמנים היו מתייחסים להופעה כזאת כחלטורה, באים לדפוק קופה ולא טורחים להשקיע בה יותר מהמינימום המתבקש. אבל סחרוף הוא לא רוב האמנים. גם בהופעה כזאת בלטה ההשקעה הגדולה שלו בקהל, כמו גם המקוריות, היצירתיות והרבגוניות שלו.
"זמן קצר לפני ההופעה", נזכר שי צברי, זמר הליווי של סחרוף, "ברי אמר 'וואלה, אני נמצא באיטליה, למה שלא אעשה שיר באיטלקית'? בתוך משהו כמו שעה וחצי הוא לימד את כל הלהקה איזה שיר מפסטיבל סאן רמו שהוא הכיר. בזמן קצרצר זה, למדנו לנגן ואת המלים כתבנו בטקסט פונטי. אתה רואה הופעה של ישראלים, עם 'חלליות' וכל שאר הלהיטים, ואז ברי אומר: טוב, עכשיו אני רוצה לעשות שיר באיטלקית בגלל שאנחנו באיטליה. כל הברמנים המקומיים הפסיקו לעבוד מרוב התרגשות, והתחילו לזרוק קרח אחד על השני. והכי קטע שזה נשמע כמו שיר של ברי, עם הגיטרה והלהקה. זה אחד הדברים הכי מגניבים בעבודה עם ברי, שהוא לא פוחד לעשות שינויים ברגע האחרון, לאתגר את הלהקה. הוא אמן שספג המון השפעות, חשוב לו תמיד לתת את הטוויסט המיוחד שלו. ותמיד ברי בוחר ללכת את הצעד הנוסף לקראת הקהל, למצוא את הנקודה המיוחדת, לרגש ולחדש".
אז אין שום סנסציה? אני שואל את אסף תלמודי. "הסנסציה", הוא אומר, "היא שהקהל בסופו של דבר מעריך את זה, ורואה בברי איזה סלע שאפשר גם להישען עליו, גם להסתכל עליו וגם לשאוב ממנו כוח. כשאתה עומד בצד של הבמה, אתה רואה את זה בעיניים של הקהל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם