אומר שריף: ראיון עם נועם שריף
הוא הכשיר דורות של מנצחים קלאסיים אבל הפגיש בין הצ'רצ'ילים לזובין מהטה. הוא מקשיב באדיקות לשמוליק קראוס אבל מאמין שאביהו מדינה גאון. נועם שריף, חתן פרס ישראל לחקר המוזיקה, לא שותף לבהלה מהשתלטות הזמרים הים תיכוניים אבל מציע לאייל גולן להמתין עם החגיגות
(נועם שריף, חתן פרס ישראל הטרי לחקר המוזיקה, בראיון עיתונאי, נובמבר 94').
נו?
"אמרתי אז את מה שאני חושב: במהלך השנים פרס ישראל כפי שהצטייר ממקבלי האות עבר פיחות וזילות. אבל אמרו לי: אם מישהו מציע אותך להיות נשיא המדינה, אתה לא צריך לקחת בחשבון את המעשים של הנשיאים הקודמים. צריך לבחון לפי הפסגות. קיבלתי את זה. פרס ישראל נותן לך איזשהו מעמד בתוך עם ישראל. אם אתה לא יורד את העם, אתה לא עולה ממנו".
שוט דה שריף: קבוצת מחאה נגד פרס ישראל לנועם שריף
אפילו לא התלבטת?
"כששר החינוך גדעון סער התקשר אליי, חשבתי שהוא רוצה לדבר איתי בנוגע לשדרוג מכללת המוזיקה 'הד' שאני מעורב בה. התחלתי לדבר, והשר אומר לי, 'תסלח לי, אני רוצה להודיע לך על פרס ישראל'. די נדהמתי. כעבור שנייה תפסתי שמדובר בפרס ישראל. לא היה זמן לשנות את הגישה. התאוריות נגוזות כשאתה שומע. מה אגיד, 'אני לא רוצה את הפרס?'. אין מצב כזה. דיברתי פעם עם יוסי בנאי שהיה חבר טוב שלי. הוא אמר לי בצורה מבודחת, 'פרס ישראל? אני פרס ישראל'".
צחוק הגורל?
"לא קיבלתי את הפרס הזה כי הייתי מומחה לצ'ופצ'יק של הקומקום. אני מכיר מה שהולך אצל אייל גולן, עמיר בניון. בתוך עמי אני יושב. המנצחים הטובים שיצאו מהארץ הזו רובם היו תלמידים שלי. איך להזיז את הידיים שלהם, לוקח לי חודש אחד ללמד אותם. שאר הזמן הוקדש ללימוד אחר, משהו על החיים שרציתי להעביר להם".
החתן הטרי לחקר המוזיקה יושב בבית העץ והזכוכית שלו באבן יהודה, ולא מפסיק להשתאות נוכח הדיון הציבורי הסוער סביב המוזיקה הים תיכונית. לא יהורם גאון הוציא אותו משלוותו, וגם לא ההסתערות על הענקת פרס אקו"ם ליוסי גיספן. "זה לא דיון מוזיקלי בכלל", הוא נאנח, "זה דיון על הפוליטיקה של המוזיקה. הכל זה ריאקציה על ריאקציה. שיח של פחד. המלחמה היא התנצחות פוליטית עדתית. אבל גם מלחמה של קיום. אם ישמיעו את השיר יותר, הזמר ירוויח יותר כסף".
מה למנצח שניהל תזמורת בארץ ובעולם, מלחין שיצירותיו נוגנו על בימות הקונצרטים החשובות ביותר, ולאייל גולן וקובי פרץ? שריף מלווה שנים רבות את המוזיקה הקלה בישראל. מהשירים שכתב לאסתר עופרים דרך המעורבות בהפקת האלבום פורץ הדרך של הצ'רצ'ילים ועד הופעות משותפות של התזמורות שניהל עם זמרים פופולריים כמו חיים משה ועברי לידר.
כשהצעתי לו שלכבוד הפרס נתמקד במוזיקה הקלה, הוא כמעט קפץ משמחה. "נניח את המוזיקה הקלאסית בצד", אמר . גם על חייו האישים מלאי הסערות דילגנו. ובכל
שריף, שבעבר שמח לפתוח פה גדול בראיונות, היה הפעם זהיר. לדבריו, הוא שילם מחיר גדול על הכותרות. "צריך להיות פוליטי קורקט בעולם של היום", הוא אומר. "מה שהרשיתי לעצמי בעבר לומר התנקם בי בצורה חולנית. חרמות. אם יש מוזיקאי שהוחרם יותר ממני, אני רוצה לדעת".
מנין השנאה אליך?
"כשהייתי בחור צעיר לא הרשו ללמד את אורי צבי גרינברג, גם את נעמי שמר בקושי השמיעו. בפוליטיקה אני לא בצד הזה או הזה, אבל יש לי דעה מאוד מגובשת. החרמות האלו שללו את האפשרות להתקיים כאן. כשהכרתי את אלה פשוט עזבנו את הארץ. התקשורת טענה: עזבת את ישראל בהתרסה. אמרתי לא. לא יכולתי יותר לשרוד. אנשי מקצוע זזו הצדה ולא עמדו לצדי".
והיום ?
"אני היום מקצוען מאוד רציני. ה'נגרות' שלי נהדרת. ועדיין אני נתקל בבעיות של ועדות ישראליות. אז אם אני בצורה משוגעת מגיע לפרס ישראל, אני אומר, חברה מה קרה לכם? כשהייתי צעיר רצו לתת לי מלגה לחו"ל כדי שלא אעמוד להם מול העיניים. רק שלא אהיה כאן, שלא אקלקל את שיווי משקל. ואני לא אדם פרנואיד".
ובכל זאת?
"אם אתה באמת רוצה לדעת מה אני חושב על מה שקורה פה תפתח את 'שירה' של עגנון בעמוד 120 ותצטט מה דוקטור מנפרד הרבסט אומר".
פתחתי את הספר: "בכל הארצות כלי שרת היא העסקנות לצורכי האדם והמדינה, וכאן העסקנות היא עיקר, וכל צורכי האדם והמדינה טפלים לה. אף בין אותם שבאו עם תחילת האוניברסיטה מלומדים אמיתיים היו. יצאו שניים וגדולות לא עשו, ומאחר שלא עשו גדולות קטנות שעשו ראו כגדולות".
שום דבר לא השתנה?
"אני עדיין רוצה ליצור בארץ שלי. לא בורחים מכאן".
זו הייתה שנה סוערת בזמר העברי. תהליך העברת הלפיד מחבורת רימון וספיחיה לאבירי קיסריה החדשים הושלם. הזמר ה"מזרחי", ה "פופ הים תיכוני", השתלט סופית על הרדיו, הטלוויזיה, שוק הסלולר ומצעדי המכירות ועורר ויכוח בוטה ואגרסיבי בין המחנות. חוה אלברשטיין, נורית גלרון ושלום חנוך דיברו נגד הגל החדש, הזמרים הים תיכוניים השיבו אש. השד העדתי שוב יצא לסיבוב דאווין.
אין כמו שריף כדי לתרום ניתוח משכיל של מלחמת התרבות הזו. בניגוד לדעה הרווחת בין מבקרי המוזיקה המציירים קו הפרדה ברור בין הפופ הים תיכוני הזול של ימינו למוזיקה המזרחית המסורתית המוערכת, שריף מוצא קשר ישיר ביניהם. בעיניו, אייל גולן, שרית חדד, משה פרץ וליאור נרקיס נוגעים בשורשים וממשיכים את מסורת סבא.
"המנגינות המזרחיות מתקשרות עם מוזיקה ערבית. אבל האלמנטים שלה לוקחים בחשבון גם מוזיקה ליטורגית, מוזיקה שהזמר שמע בבית שלו, בבית הכנסת. מוזיקה שמושתתת על תרבות עתיקה והולכת הרבה שנים אחורה. לתפילה יש מסורת. קול שונה, אותו הנוסח. זה עובר בירושה. ההשפעה של השירה הליטורגית הרבה יותר גדולה ממה שאנחנו חושבים. יש בה קישוטים רבים, כמו המאוואל, סלסול בלשון העם, שהוא אלמנט מאוד מרכזי במוזיקה הערבית. כשהיוצר אומר השיר הים תיכוני הוא משהו שונה, מקורי, הוא שוכח מה היא שפת המנגינה שלו".
עיבודים חובבניים, מילים מעליבות. לא בדיוק שימור נכסי צאן ברזל. בלבלו אותך?
"המוזיקה המזרחית בארץ היא שעטנז. מישהו כתב שיר מזרחי יפהפה ורוצה להדביק לזה ליווי. וליווי שייך לאופרה אחרת. זה יוצא די מצחיק. את המעטפת הזו צריך להתאים נכון, לא מספיק רק הרצון לקחת את הנכסים של המוזיקה המערבית. זה גם פועל בכיוון השני: אני שומע חזנים אשכנזים שרים את'שיר המעלות' על'כרמן' של ביזה. זה גועל נפש. אני שונא את זה. למה? המוזיקה לא שייכת לתפילה. יש לנו תפילה כל כך יפה, למה לקלקל".
מה הבעיה בשעטנז?
"צריך להבין את ההגדרות: המוזיקה המזרחית המסורתית נשענת רק על לחן, כלומר הקול המושר. מה שאתה יכול לזמזם. המוזיקה המערבית מבוססת על הרמוניה. הליווי הוא חלק אינטגרלי מהמנגינה. לשיר המזרחי יש יתרונות על השיר המערבי. הוא משתמש גם בחצאי ורבעי טונים. הוא בנוי ממקאמים )חמישה צלילים בתיבה (. האפקט של המקאמים הוא אפקט רגשי עצום".
למה הרגש נהפך למרכיב כל כך חשוב במוזיקה הישראלית?
"הישראלים אוהבים לבטל את האלמנט הרגשי. כשהייתי ילד צעיר אמרו אתה ישראלי, לא גלותי. גבר, חייל, לא פראייר. ייבשו את העניין של ה'רגשי'. פחדנו להודות באהבה. מי שהודה היה יורם וחנון. תראה מה שקורה היום: בכל מילה שנייה אנשים מביעים איזה רגש. זה גל שכנגד. הביטוי הרגשתי הזה מסביר את הפופולריות של המוזיקה הישראלית הים תיכונית".
הזמרים המזרחיים באמת מחוברים לאלמנטים האלה או שזו רק פוזה מקפיצת רייטינג?
"מי שנולד למוזיקה הזו, זה משמעותי בשבילו. מי שנולד בארץ מזרחית ויקשיב לפוגה של באך יבכה ממנה? הוא לא מבין על מה אתה מדבר, מה נחת עליו. כי הוא לא נולד למוזיקה הזו. וההוא בגרמניה שישמע מוזיקה מזרחית, יגיד זה סאונד מעניין, אבל לא יבין את המשמעות. כמו מנצח אנגלי שאמר'האנגלים לא מבינים מוזיקה, אבל אוהבים את הרעש שהיא עושה'. אני , למשל, לא מבין מוזיקה הודית".
למה לא?
"אני צריך להיוולד לתוך המוזיקה. מוזיקה לא ניתנת לתרגום בשום אופן".
אין מפגשים ראויים בין מזרח למערב?
"בספרד נעשתה מזיגה של מנגינה והרמוניה. אתה שומע את זה בליווי של הגיטרות, המערכת ההרמונית של הפלמנקו. אבל גם הקישוטיות הערבית, הערבסקה, נכנסה למוזיקה האירופית חזק מאוד. באך, גדול המוזיקאים אי פעם, כתב את 'וריאציות גולדברג', מוזיקה אדירה. בלי הקישוט המזרחי היצירה לא מחזיקה מים. בלעדי המאוואל זה טיפשי, גן ילדים, כיתה א'".
וכאן ?
"הביאו את השחורים לאמריקה. אנגלית קשה ללמוד, פסנתר לא למדו אף פעם. לאט לאט הם יצרו ז'אנר שהאמריקאים לא הבינו מאיפה נפל עליהם. אתה רואה את האפשרויות הבלתי נגמרות. אבל פה יש מצבים יותר עדינים מבחינה חברתית. יש תחושות של קיפוח. אולי באמת לא נתנו לעליות מסוימות להרים את הראש. תחושה שאני לא שווה וצריך להילחם על המקום שלי. את השאלה אם יהודי המזרח מייצגים תרבות אותנטית של המזרח או שהם חיקוי, אני יכול להפנות גם ליוצרים רוסים שעלו לארץ. אלו יצירות הקשורות למסורת או חיקוי של מקהלת הצבא האדום? ".
ההבנה של שריף את מקורות ההשראה של המוזיקה הים תיכונית, לא אומרת שהוא מעניק ליוצרים של היום הנחות.
"בדיוק כמו במוזיקה המערבית גם במוזיקה המזרחית יש גם פאסט פוד וגם מוזיקה שיוצאת מהכלל", הוא אומר. "אביהו מדינה מדהים בשבילי. הוא יודע מה הוא עושה".
הוא , דקלון, ישי לוי, זהר ארגוב, בודדים במערכה.
"אני לא רוצה לעשות הכללה. מוזיקה זה לא ועדה, זה לא גלגלצ. זה היחיד, הבודד, האיש שיוצר. למה? כי הוא מוכשר. כולם שווי זכויות, לא כולם שווי ערך. אם אתה יודע מה ההבדל בין ספרות יפה שנשארת שנים על המדף ובין עיתון שאתה לא יודע מה יעשו מחר עם הדפים שלו, אתה מקבל את התשובה על תרבות הרייטינג, המוזיקה המזרחית ומוזיקה המערבית".
מדוע המלחמה כל כך הקצינה בשנים האחרונות?
"הגיעו למעלה ממיליון רוסים וזה יצר מצב של לחץ עדתי. זה תמיד היה כך. כל עלייה גרמה לצונאמי חברתי. היא רצתה להביא לידי ביטוי את השפה העברית. איך אני שר אותה. זו פעולה של ניכוס. עידן רייכל הוא מוזיקאי פנטסטי. למה הוא התחבר? הוא תפס חבר' ה אתיופים. האתיופים מתחברים אצלי לתימנים. אנשים עם יכולת מוזיקלית אדירה, חומרים פנטסטיים, יכולת ריתמית. זה מובנה אצלם. אתה לא יכול לקחת את הקולות המיוחדים של הזמרים הכושים באמריקה".
והרוסים?
"העלייה מרוסיה לא הניבה פרץ של זמרים, כמו שנתנו המזרחים, כי הדרך שלהם להיכנס לתוך השפה העברית היא קשה, דרך חתחתים. וכשהם עושים את זה זה נשמע מצחיק ומגוחך. זמרי אופרה רוסים עוברים תהליך מטורף כדי להיות מסוגלים לשיר באיטלקית בלי שיצחקו עליהם. הזמרים המזרחים מביאים עברית הרבה יותר מוצלחת, שייכת למקום הזה".
ישראל קרועה בוויכוח הזה. בגלגלצ פחות שומעים את המוזיקה המזרחית, בתחנות הרדיו האזוריות טוחנים אותה.
"הבחירה של גלגלצ היא שרירותית. אחד נותן בוקס והשני מחזיר זבנג. זה לא ישנה את התהליך. היה גל גדול, אז מישהו שחה נגדו. אבל בסופו של דבר כל הגלים נשטפים לחוף. מה יהיה בדיוק, אי אפשר לדעת".
בינתיים היוצרים הים תיכוניים ממשיכים לצעוק על קיפוח ואפליה.
"אסור לזמרים המזרחים הטובים להרגיש תחושת נחיתות. גם בפופ המערבי שלנו יש חפיף וחוסר רצינות. לא כי הם לא מוכשרים, אלא כי הם לא עובדים מספיק ולא מבינים עד הסוף את הדבר שהם עושים. זה המנטרה של הישראלי: לא לעבוד קשה. לא לקחת ברצינות את העבודה.
"אתה שואל תלמיד באקדמיה, עשית את העבודה שלך? הוא אומר לך אתמול הייתי במילואים, היום אני חולה. במקום 15 עבודות בשנה הוא כתב שתיים. זו המחלה, לא המוזיקה המזרחית. להגיע בצ'יק צ' ק. זה עם תושייתי, אבל הגימור הוא עלוב. זה מה שתוקע אותנו. התקופה הזו נראית לי כימי הביניים השניים. קיבעון על דוגמות מסוימות. הספרות פורצת, התאטרון פורץ. גם המוזיקה תבוא בסוף".
הכל עובר חפיפי?
"ישב אצלי בחור צעיר ואמר, אני רוצה ללמוד ניצוח. שאלתי אותו למה? אמר'אני רוצה להיות סלב. שיכירו אותי, כמו את זובין מהטה'. אתה יודע כמה שעות של עבודה עומדות מאחורי כל'סלב' שכזה. מייקל ג'קסון לא הלך ברגל. אימונים מפרכים. מוצרט עבד כמו מטורף. האגדות שהכל בא לו בקלי קלות מאוד יפות. אבל אלו אגדות. על זה מתלונן המחבר: על זילות העשייה".
המשך הכתבה בגיליון "סופשבוע" של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם