ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: ערבי במובן עברי

על ספר הילדים המקסים של אנטון שמאס ודודו גבע ועל המכנה המשותף הנפלא שנקרא השפה העברית

אני מקווה שידידי רן יגיל יסלח לי שאני פולש לתחומו וכותב על ספר ילדים יוצא דופן בקסמו הסיפורי  וביופיו הציורי, "השקרן הכי גדול בעולם", שכתב אנטון שמאס וצייר דודו גבע (מהדורה חדשה, הוצאת כתר).
 
יש לכך שלוש סיבות: ראשית, הכותב, אנטון שמאס, ערבי-ישראלי, כותב עברית משובח ביותר, שהיגר מכאן מזמן למרבה הצער, לארצות הים. אני עוד זוכר את שיתוף הפעולה שלו בשנות השישים עם נתן זך,  שהוליד את ספר שירי העם הערביים החמוד ביותר "דקלים ותמרים",  שתירגמו שניהם לעברית. אני גם זוכר את סיפור האהבה שהיה בינו לבין יונה וולך. אנטון שמאס, בקיצור, היה ממש חלק מאיתנו, וגם ספר הילדים הזה, שהופיע לראשונה לפני שלושים שנה, הוא חלק מן החיבור המוחלט שלו אלינו. בעברית.

שנית, הצייר המופלא דודו גבע, שגם הוא היגר מכאן, ומארצות החיים בכלל למרבה הצער. לשניהם אי אפשר שלא להתגעגע למקרא הספר הזה ולמראהו. ועילה שלישית ומרכזית לכתוב על הספר הזה היא מה שמייצג שיתוף הפעולה הזה בין ערבי כותב עברית, המוכיח לנו כי העברית הישראלית היא המכנה המשותף הגדול ביותר של כל הישראלים, וכי חטאנו חטא גדול לעצמנו ולערבים בתוכנו כשלא פתחנו (למי שרוצה) את בתי הספר הישראליים-העבריים. די לראות, לשמוע ולקרוא את סייד קשוע או את לוסי אהריש (מגישת "נבחרת החלומות" בערוץ 1) ששניהם למדו בבתי ספר ישראליים ומכאן העברית המושלמת שלהם – כדי להבין מה החמצנו ומה החמיצו הערבים  הישראליים, כשטעינו להשאיר אותם בבתי הספר הערביים.

ולעניין זה כדאי לזכור שני משוררים גדולים, האחד הוא יונתן רטוש המנוח שכל ימיו תבע להכניס את ערביי ישראל למערכת החינוך העברית, והשני הוא המשורר הדרוזי-העברי המצויין סלמאן מצלאחה, שפירסם לפני כמה חודשים מאמר ב"הארץ" שבו הסביר עד כמה עצם הלימוד בערבית (התקועה עדיין בהבדלה בין ערבית ספרותית וערבית מדוברת) מעכב את תלמידי ישראל הערביים. כי כן, העברית היא שפה מקדמת יותר. מה אפשר לעשות. ואת זה לא אני אמרתי אלא סלמאן מצאלחה.

לעצם ספר הילדים הזה, שעניינו הוא במלך שהבטיח את בתו למי שיספר את הסיפור הכי שקרני, סיפור שיתחיל בשקר וייגמר בשקר (ולכן הוא פוסל את מי שמתחיל את סיפורו במילים הנכוחות "בשם אללה רחמן והרחום") , הוא מאפשר לאנתון שמאס ולדודו גבע להתפרע עד הסוף בסיפור המהווה שילוב בין סיפורי אלף לילה ולילה והברון מינכהאוזן, ובו, בין השאר, דקל ענקי יוצא מפצע של תרנגול , עיר עצומה נוצרת על ראש הדקל, ונחל של שמן סומסום  ("סומסום, היפתח") פורץ מתוך גרגר סומסום שנבקע לשניים במריבה עם הנמלה שמשכה אותו. אתם והילדים שלכם תתאהבו. 

בְּתוֹךְ שׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן/נִטְּעוּ גְּבָרִים נָשִׁים וְאֵלֶם, דַּיָּרִים/ בְּבֵית דִּירוֹת, וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת. /יְהוּדִים שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָם/ עֲרָבִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי אֶת פִּשְׁרָם.

  
סלמאן מצאלחה, המשורר העברי-דרוזי , הכותב בעברית נפלאה. בשיר "בחיפה מול הים" שהלחין ושר להפליא מיכה שיטרית. ערבים , יהודים,

אבן, ים , בבית הדירות המשותף ששמו מולדת.  מה יותר חיפה מזה? מתוך ספר שיריו, "אחד מכאן", עם עובד 2004. 



       

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה