קו המשווה: המון מין
הרומן הראשון של במאי הקולנוע שמי זרחין נקרא בלהיטות למרות גוזמאותיו, ותקשיבו לדליה קווה
זיכרון אמת מתעתע. שמי זרחין צילום: רענן כהן
המון מין יש ברומן הזה, רובו על גבול המופרך. כך, למשל, אנחנו מתוודעים לאבא של שלומי שאחרי הרחצה (אליה הביא קודם את אשתו לתענוגיהם המיניים המתקיימים באמבטיה, וזה יפה) , "מסתובב עירום לגמרי ומחפש תחתונים נקיים", בעוד אשתו גוערת בו שהוא מסתובב ככה באמצע היום מול הילדים: "הם ילדים, אין להם כזה", והוא מגיב לפני הילדים: "אל תדאגו, כשתהיו גדולים , גם לכם יהיה כזה" , ואז אשתו פולטת במענה חד נוסף: "אני מקווה בשביל האשה שלהם שלא יהיה להם כזה. אפשר גם להסתדר עם פחות". ואומרת את זה לא טבריאנית אסלית, ליד איזושהי פיילת פח גדולה, כפי שאפשר לדמיין בטעות על פי הוולגאריות של השיח, אלא אותה אמא גבוהה, רוחמה, שהחרוזים של לאה גולדברג פוצעים את נפשה.
נמצא כאן גם את הילדה אלה, גיבורת האהבה של הספר הזה, ילדה בת שבע (שבע!) ששמה לב שאיברו של החבר הכי טוב שלה, גם הוא בן שבע, שלומי, התקשה כשנצמד אליה (כדי לא להיטנף מקקה של עכברים בסמוך): "מצחיק אותי שהזהו שלך נהיה קשה, אני מרגישה אותו דרך המכנסיים שלך". מה הסיכוי שילדה בת שבע תגיד דבר כזה לילד בן שבע? אין סיכוי כזה, גם אם נדמה לקורא ששמי זרחין מספר כאן סיפור אוטוביוגראפי מוסווה מעיקרו, כששמי הוא שלומי, מן הסתם אותו שלומי מ"הכוכבים של שלומי", אחד מסרטיו של זרחין, שגם במרכזו עומד מין שלומי כזה שגם הוא מתקשה בקריאה.
והאם סביר שילדה בת שבע תכתוב מכתב התאבדות משום שאביה האהוב מת, ואמא שלה מזניחה אותה (ומוכיחה שילדים שהוזנחו מתפתחים לפעמים הרבה יותר מהר וגבוה), ואפילו תסביר מראש את מעשיה לילד שלומי, ותגיד לו שהיא רוצה להתאבד, כי עכשיו, "אני לא יודעת מי עכשיו יעיר אותי בבוקר לבית הספר". ואכן, היא עולה על הגג וקופצת, או על פי גירסה אחרת, נופלת.
בסמוך נמצא גם את אבא של שלומי מזדיין עם אמא של הילדה אלה, שניהם ניגלים עירומים ולוהטים לעיני הילד שלומי, ובהמשך נגלה גם כי אבא של שלומי, בנערותו, שכב גם עם אחותו.
ולא חשוב שלא הכל כאן מסתדר עם ההגיון, בכל זאת הדברים נקראים כסוג של זיכרון אמת מתעתע. לא המצאה. והכל כתוב בצבעים חזקים של יחסים ועלבונות ודמיונות. איזה חילופי עלבונות, למשל, בין האם לאחיותיה על רמת הבעלים של כל אחת מהן ואיך אבא של אלה מת מהתקף לב תוך כדי ויכוח פוליטי סוער עם אבא של שלומי, אחרי שאבא של אלה אמר על מנחם בגין: "תסתכל על בגין, אני מסתכל עליו וכמעט מקיא מרוב שהוא קוף וגלותי". וכמה דקות אחרי זה מת. אולי אסור לומר דברים כאלה. שינאה יכולה להמית. חם בטבריה.
השורות הכי יפות בעברית
הָיְתָה אִמָּא שֶׁל שׁוּקִי,/ הָיְתָה הֶנְיָה מִילֶר./ בַּעֲרֵמוֹת מוֹתָן צָמְחָה נַפְשִׁי.
לשיריה המרגשים של דליה קווה התוודעתי לראשונה באחת מחוברות "חדרים". משהו בחום שלה, בשירים שכתבה לימי ילדותה בתל-אביב הפשוטה והענייה של שנות הארבעים והחמישים,
נגע בי. כוחה הוא בשיר השלם, החם, החכם, ויש כמה וכמה כאלה באוסף שיריה החדש, "לימים הנוראים ריח של גויאבות" (הוצאת כרמל), והשורות שאני מביא כאן (המתארות את השפעת מות השכנות על חייה הפנימיים והבנותיה) יכולות להמחיש רק משהו מקסמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם