קו המשווה: רכלן צמרת
חיים באר מפליא לספר לנו על הסופרים הגדולים, ואורי הולנדר מטרחן על צלקה
שום דבר אינו רכילות. "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" עטיפת הספר
באר מביא שלל עדויות בעניין זה ומצטט למשל את שמעון קושניר, ידידה של רחל ואיש העלייה השנייה, שסיפר לבאר, כי "היה קשר ביניהם, אבל אורי צבי התייחס אליה כאל אשה והיא לא קיבלה את זה, היה איזה דבר שכאילו פגע בה". ובאר מסמיך מייד את הדברים לבית אחר באותו שיר של רחל שבו היא תוהה אם להיענות לאותו "אדמוני וסוער": "הארגז? האגער בך בזעם? / הארחיק מגבולי? או אולי.. / או אולי אתרצה אך הפעם, / רק הפעם...הפעם ודי!".
דברים מסוג זה יכולים אולי להיחשב כרכילות ספרותית, אבל כשאתה עוסק בסופרים גדולים, (וכשהעוסק בהם הוא סופר חכם מאוד ומשכיל להפליא כמו חיים באר, עם עומק של תודעה ספרותית ויהודית וישראלית ואהבה עצומה להספרות העברית) שום דבר אינו רכילות, ממש כאותה הנחייה תלמודית לתלמידי חכמים להתחבא מתחת למיטתם של רבניהם ונשותיהם כדי ללמוד מהם איך עושים דבר. באר מאניש הכל. הוא עוסק בשופמן, בביאליק, בברנר,באסתר ראב, בשלונסקי, ביוכבד בת מרים, באלזה לסקר שילר, באברהם חלפי , ביעקב שבתאי, בט.כרמי, ואצל כולם הוא מגלה לעצמו ולנו פנים חדשות שלא היכרנו, בליווי ציטטות ועדויות שאין כמוהן ליופי. והכל מתוך נינוחות הומוריסטית ומתרגשת גם יחד.
הנה ,למשל, קטע מתוך יומנו של דוד פוגל שבו מספר המשורר הגדול והטראגי על הרהורי ההתאבדות שלו: "אוציא אז את התער ואשחטני. ובעלת דירתי תראה תהרהר: אפשר שיחלוף שבוע עד שיעלה בידי להשכיר למי שהוא את החדר...". ולהבדיל, עדותו של ראובן בריינין על ביאליק, שממש לא נראה כמו משורר: "יהודי קטן קירח, בעל שפם קשה וצהוב ובעל עיניים עקולות מעט, שפניו אינן אומרות כלום, שעיניו אינן אומרות שירה" (קודם לכן מופיעה עדות אחרת על מראהו של ביאליק:"פניו פני סנדלר, פני קצב, פני גוי"). לא נעים, ובכל זאת , מעניין לגמרי, כמובן. באר מקדיש לעניין זה רשימה שלמה, ואחריה רשימה מעניינת לא פחות על מותו של ביאליק, שמת מהתקף לב לאחר ניתוח מיותר שעבר, ובעודו מחזיק ספר תנ"ך, אמר פתאום :"דוקטור, אוי, הלב". ומת. אין מילה לא מעניינת או לא אנושית אחת בספר החמדה הזה, שנגעתי רק בקצה קצהו. ותודה לגדעון טיקוצקי שאילמלי הוא , היו הדברים שוקעים בכרכים המתפוררים של "דבר השבוע" ועיתונים ישנים אחרים.
נכתב בלי חמדה
שרי גוטמן, אחת המו"ליות הנועזות והמעניינות בישראל, יזמה סדרת ביקורות ספרות מורחבות הקרויה "לקרוא את" בעריכת אריאל הירשפלד (בינתיים הופיעו בסדרה זו ספרים על עגנון, צלקה ואורלי קסטל-בלום). בינתיים עיינתי בספר שכתב אורי הולנדר על דן צלקה ודעתי רעה מאוד, למרבה הצער. בניגוד ללשון בני האדם הנפלאה שבה כתוב ספרו של באר,
חוטא אורי הולנדר, שכתב את ספרו בלי חמדה, בניסוחים פלצניים, מוקשים, משמימים ושוממים כגון הקטע שבו מייחס המבקר לצלקה איפיונים כגון "שרירותיות גלויה וגמורה של הלא חתום והבלתי מוגבל" (?!) וכן "נטייה להרהר בטיב החומרים הלא ניראים, המאחים את רסיסי השרירותיות לכלל פסיפס של זמן וחומר" (?!). הלו, יש מישהו על הקו?
השורות הכי יפות בעברית
בְּרֶגַע זֶה אֵין בְּתֵבֵל כֻּלָּהּ/ מִי שֶׁיִּשְׁוֶה בְּכִיעוּרוֹ לְכִיעוּרִי.
אדמיאל קוסמן , משורר קשה כיהלום, מדגים לנו מה זו התאכזרות עצמית, בסידרת שיריו "כתב קיומי בשלוש תמונות", הכוללת גם שורות כמו "חיי אשר אינם חיים ממילא, נעים/ על פני המים כמו קליפה דקה של שום". איך אפשר לא לאהוב אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם