כוכב הקופים: ראיון עם הארקטיק מאנקיז
חמש שנים אחרי שהוציאו את אלבום הבכורה המדהים שלהם והפכו ללהקה הכי מצליחה בבריטניה, ארקטיק מאנקיז חוזרים באלבום רביעי ומוכיחים שוב שהם לא רק נראים טוב על רחבת הריקודים,יש להם גם ראש, וקוראים לו אלכס טרנר. ראיון עם סוג של גאון
בפעם השנייה, בצילומים לכתבה הזאת, הוא כבר נראה רגוע יותר. בפעם שלישית, בטלפון, הוא חברותי ומקסים. טרנר, כמו שאר חברי הלהקה, נפתח לאט לאנשים זרים - מה שמסביר מדוע בימים הראשונים של הנסיקה המטאורית שלהם נוצרה להם תדמית של אנשים קשים ולא מתקשרים. טרנר מתאר את זה כ"סוג של מנגנון הגנה שהתחיל לפעול". "כשהאלבום הראשון פרץ" הוא אומר, "הרחקנו הרבה אנשים, רק כדי לנסות לשמור על מעט שליטה ".
הייתם אז מאוד צעירים - זו הייתה הדרך שלכם לשמור על עצמכם?
"כנראה. זה לא ממש נורמלי, כל האנשים האלה ששואלים שאלות. גם היום זאת הרגשה מוזרה לדבר על עצמך, אם אתה עושה את זה הרבה זמן ".
אני מניחה שזה יכול להפוך אותך לאגו מניאק זועם.
"כן, בדיוק ".
המאנקיז היו בקושי בני 20 כשיצא אלבום הבכורה שלהם. עד היום הוא מוגדר כאלבום הבכורה המוביל בהיסטוריה של בריטניה. הוא עקף את אואזיס במכירות, זכה בפלטינה מרובעת והביא להם אינספור פרסים ואזכור מראש הממשלה דאז גורדון בראון ("הם באמת מעירים אותך על הבוקר"). בדרך לכיבוש פסיטבל גלסטונרי 2007 המאנקיז היו הראשונה מבין להקות המייספייס שקודמו באינטרנט על ידי המעריצים, דרך הקלטות דמו חינמיות והחלפת קבצים, והבעירו בכך את תעשיית המוזיקה המנומנמת.
אחר כך הגיעו "nightmare worst favorite" מ-2007 , ו "humbug" מ-2009 , ועכשיו יוצא אלבומם הרביעי, "see and it suck". לא רע עבור מה שטרנר מכנה "לא אנשים של מרכז תשומת הלב". העור החיוור והעיינים השחורות של טרנר, מתחת לשיער העמוס בג'ל, יכולים לגרום לו להיראות בתמונות קצת כמו במבי. במציאות, במעיל עור וסקיני ג'ינס, הוא "יפה המצליח בסגנון אינדי", כמו שמאשרים בלוגים של מעריצים שמהללים את הנפלאות שלו.
בפעם הראשונה שאני מדברת איתו יש המון פאוזות מוזרות והמון "קשה לי לזכור..." - הרבה יותר ממה שמצופה מבן 25. אבל כשהוא מתחמם הוא חד, משעשע, וכמו שמתברר, מאוד גרוע בזכירת פרטים מסוימים, כמו הפעם הראשונה שבה נתן חתימה ("הכל נראה כל כך רחוק עכשיו"). ההימנעות שלו מקשר עין מזכירה לי שבימים הראשונים, כשעשה חזרות בגראז' של הוריו, הוא חיפש מישהו אחר שישיר בלהקה.
עדיין קשה לך לחשוב על עצמך כסולן?
"גדלתי לתוך זה, למרות שאני לא חושב שזה היה גורל או משהו כזה. אולי הייתי רוצה לא להיות הסולן, אבל אני די קונטרול פריק".
האלבום החדש מבריק. הוא מלא במלודיות מהודקות, גיטרות מצוינות וטקסטים תמציתיים, ויש בו משהו מקפטן ביפהארט, הווייט סטרייפס, הביץ' בויז, ניק קייב, ג'יזס אנד מרי צ'יין ואיגי פופ. הכל, פחות או יותר, יושב על קצב של קאנטרי-רוק קודר. "Suck It and See" גם די שונה מ"Humbug" השלישי , שהיה אלבום אטום ואפל יותר, עם גיטרות כבדות.
האלבום החדש, שהוקלט בחלקו במדבר מוהבי והופק על ידי ג'וש הום מקווינז אוף דה סטון אייג', התקבל במה שנהוג לכנות בנימוס תגובות מעורבות. חלק מהמבקרים לא שמחו על כך שהלהקה השתנתה - ולא רק מבחינה מוזיקלית (טרנר וניק אומאלי האריכו שיער, ג'יימי קוק גידל זקן) - אבל טרנר עומד על כך שזה היה הכרחי. הוא גם טוען, אגב, שהוא ממילא לא קורא ביקורות. "או שזה ממש רע ועושה לך טעם מר בפה", הוא אומר, "או שזה ממש טוב ואתה נהיה כבר יותר מדי מרוצה. אתה אף פעם לא מגיע למקום טוב".
אני מניחה שקשה להמשיך את המומנטום ולשחזר את ההתרגשות אחרי האימפקט 36 הראשוני הענק (פרסים, תשואות, מכירות אלבומים, גלסטונברי) שהיה לארקטיק מאנקיז, אבל חברי הלהקה, מצדם, רק מושכים בכתפיים. זה לא העניין, הם אומרים, זה עדיין מרגש. בנוסף לטרנר, ארקטיק מאנקיז מורכבים מג'יימי קוק (ידידותי, וכרגע דווקא נטול זקן), ניק אומאלי (לקוני, מחליפו של הבסיסט המקורי, אנדי ניקולסון) ומאט הלדרס (תזזיתי באופן טבעי, אבל כרגע לא
כמו טרנר, גם שלושת האחרים מנומסים, לעתים זהירים, ובעלי הומור יבש. כשאני שואלת אותם על היתרונות הכלכליים של החברות בלהקה, אומאלי אומר בשקט, "זה המניע היחיד שלנו". קוק, אומאלי והלדרס עדיין גרים בשפילד שבצפון אנגליה. האם מתייחסים אליהם שם כאל סלבריטאים מקומיים? "לא", אומר הלדרס, "זה לא כזה מקום".
אחד מכיווני השאלות שלי, על קלישאות רוקנ'רול, מגוחך בעיניהם. "האמת? אני דווקא נמשך לאחרונה יותר ויותר לקלישאות רוקנ'רול", אומר הלדרס בפנים חסרות הבעה. לגבי הקלישאה של לצאת לסיבוב הופעות ולחיות בשביל ההופעות, הלדרס אומר: "לא אני. זה מפריע לי בסודוקו". טרנר , אגב, טוען שמעולם לא הייתה איזו תוכנית גדולה מאחורי הפריצה של הלהקה. "דבר אחד פשוט הוביל לשני עד שזה נהיה 'אוקיי, אנחנו הולכים להופיע בגלסטונברי'", הוא מסביר, "זו הייתה נקודת המפנה. אתה עושה את הדבר הזה, שנראה עצום, ואתה ממש לחוץ. אתה לא חושב שנתת הופעה טובה, יורד גשם, הסאונד לא נשמע מספיק חזק - ואז אתה חוזר למציאות, להופעה רגילה באוסלו. אני זוכר את ההרגשה הזאת, של'זה נגמר, הגענו לשם, עכשיו מה נעשה?', והתשובה הייתה 'הולכים לאוסלו'".
אתה יכול להבין איך מוזיקאים מגיעים למקום שבו הם צריכים סוג כזה של היי כל הזמן?
"זה לא ממש ככה אצלנו. יותר משאנחנו רוצים להיות יותר גדולים, אנחנו רוצים להיות יותר טובים".
ואיך אתה מרגיש לגבי התהילה שלכם?
"עכשיו כבר יותר נוח לי איתה. מצד שני, זה לא שאני ליידי גאגא".
השיר "Fire and the Thud" מתוך "Humbug" כולל , בין השאר, את השורה המנצחת "הייתי רוצה לנקר את עיניהם הסקרניות". אני שואלת את טרנר אם זה מתייחס להתערבות היתר של התקשורת בחייו האישיים. "לא, לא הייתי כותב על זה שירים", הוא אומר. "Thud Fire and the" עוסק גם בהחלטה של טרנר לעבור לניו יורק בעקבות בת זוגו בארבע השנים האחרונות, אלכסה צ'אנג, כשזו החלה לעבוד שם ב-MTV.
לנסוע אחרי החברה שלך לניו יורק בעקבות העבודה שלה זה די "גבר חדש" מצד בחור משפילד. "לא יודע. שמחתי שהיא ביקשה ממני לבוא איתה. לא חשבתי על זה ככה. חשבתי 'העונג כולו שלי'. בפעם הראשונה שהגעתי לניו יורק זה היה באמת מרגש וחשבתי שאם תהיה לי ההזדמנות זה יהיה נחמד לחיות שם. אם יש משהו, או מישהו, שנותן לך תמריץ לעשות את זה, זה נהדר".
בגדול, טרנר לא אוהב שאנשים מחטטים בחייו הפרטיים, שזה די הגיוני, אבל אי אפשר להתכחש לכך שהטקסטים שלו השתנו - חלקם הפכו ליותר רכים, מתחשבים - ואחת הסיבות לכך היא שהבחור פשוט מאוהב. יש כמה שירים ב"Suck it and see" שבהם הוא מתפעל מאישה אחת (אם כי באחרים הוא עדיין מתפעם מכל הנשים באשר הן).
עושה רושם שכשכתבת על נשים בעבר הייתה שם מעט יותר אגרסיה מינית.
"כן, אני חושב שזה נכון, אבל תמיד היה במילים גם רמז לרומנטיקה".
אתה חושב שאתה מכניס יותר מדי מעצמך לשירים, או אולי פחות מדי?
"עד היום כל הזמן הרגשתי שאני צריך להגיע לאיזון בין השניים. אני מקווה שהגעתי באלבום הזה. בכלל, קשה לי לחשוף רגשות בשירים. הרבה פעמים כתבתי שירים שהיו בהם דברים חשובים על חיי, אבל הם היו מחופשים, הסתרתי אותם. אני חושב שזה משום שבהתחלה כתבתי באופן מאוד ישיר, יותר מדי ישיר".
נואל גלאגר אמר פעם שהוא לא האמין שיום אחד השירים שלו פשוט ייגמרו. גם אתה חושש מזה? "שמעתי אותו אומר את זה, והאמת היא שגם אני חשבתי ככה פעם. זה היה מיד אחרי האלבום הראשון, כשכתבתי אולי 20 שירים בחיי. תהיתי אם אני באמת יכול להמשיך בזה?, ואז הבנתי שכתיבת שירים זו מלאכת אמנות ואני יכול לעבוד ולהשתפר בזה. אני מקווה שעשיתי את זה. זה גם קשור לאיזון הזה, שבין להכניס את עצמך למשהו, אבל לא לגמרי".
עכשיו , אחרי שיצא האלבום החדש, הוא טוען שהוא לא לחוץ בכלל. "אני נלחץ מהופעות לפעמים, אבל לא מתקליטים", הוא אומר, "מזה אני רק מתרגש. תמיד היינו גאים בכל תקליט שעשינו בשנייה שגמרנו אותו. עכשיו אנחנו רק רוצים שאנשים ישמעו את זה, יחלקו את זה איתנו ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם