הטיש יודע לעשות שמח: על הטיש הגדול
הכוכבים האמיתיים במופע של הטיש הגדול הם חסידיו הלומי השיכר
הטיש הגדול משה להב
ישראלים הם סאקרים של מיחזור. במיוחד בכל הנוגע למוזיקה שהם צורכים. ובכל זאת, לגבי טרנד השירה בציבור, הסימפטום הקיצוני ביותר של התופעה, לחידת הפופולריות של משה להב/הטיש הגדול אין ממש תשובה ברורה. הקסם הקיבוצניקי הפמיליארי של שרהל'ה שרון והחום העממי מפלח האליטות של עינת שרוף מתחברים לאיזשהו כרומוזום ישראלי מובהק - אבל מה יש בו, בלהב?
זו לא כריזמה, זו לא יכולת שירה ואלה לא הנגנים שלו, שנראים כאילו הם נרדמים אחרי השיר השלישי (משהו של רוחמה רז). הוא גם לא ממש הולך על להיטים גדולים בזמר העברי (אלא אם אתם קוראים להמנון תנועת בני עקיבא להיט). אז מה זה בעצם הדבר הזה שגורם לאנשים להיסחף אחריו כמו אחרי גורו של כת? מה יש בטיש ששואב אליו את כל המודעות העצמית של אדם העולה לבמה הקטנה של תמונע, שולט בכוריאוגרפיה של "בת 60" ומזייף את מילות השיר ללא שמץ בושה?
קרוב לשתיים בלילה, כשהטיש הופך למתיש אבל עדיין מנגן במלוא אונו את "שיר השיירה" כשהוא מלווה בקשיש חמוש קסקט שנראה כאילו נשלף מסרט של אבי ביטר ורוקד סירטאקי סביב בקבוק גולדסטאר, נופל האסימון: משה להב הוא לא הרוקסטאר של גיל הזהב למוזיקה עברית ישנה. חסידי הטיש הם-הם הרוקסטארים כאן. כל אחד מהם מפגין פה מניירות של שלמה ארצי, וכל דיכפין יטיי ויצווח. הבמה היא רחבת הריקודים. לאנשים שנמצאים עליה אין בושה, אין מודעות ואחרי כל הבירות האלה גם אין הכרה. מה שכן, הם יודעים בעל פה את כל הרפרטואר של הדודאים, הפרברים וצמד רעים, וכשהם מזייפים את השירים יחד, בחברותא, אי אפשר להתכחש לעובדה שיש בזה חן מסוים. טוב נו, יאללה, נוציא את זה: הטיש יודע לעשות שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם