פני הדור: על ג'ים מוריסון
40 שנה אחרי מותו של ג'ים מוריסון הגיע הזמן לפרק את המיתוס: מוזיקאי בומבסטי שלקח את עצמו ברצינות תהומית, ידע לצטט את מי שצריך, ולא ממש התכוון באמת כשזעק שבא לו לזיין את אמא
בסרטו התיעודי של טום דיצ'ילו על הדורז, When You're Strange, מספר ג'וני דפ, בתפקיד הקריין, את סיפורו של אמן שהתחיל כנער ביישן שמרוב פחד במה הופיע עם הגב אל הקהל, והפך לסולן פרוע ומשולח כל רסן שמשתולל אל מול עיני מעריציו כאילו אחז בו דיבוק. דפ כינה זאת "מטמורפוזה".
זאת רק דוגמה אחת לאינספור תיאורים דרמטיים של מוריסון בסרט. ולא רק בסרט. הטרמינולוגיה מלאת הפאתוס הזאת היא סימפטומטית ליחס לג'ים מוריסון, יחס שמאז ומעולם לווה במאמצים ברורים לייצר מיתוס. מוריסון עצמו החל את תהליך יצירת המיתוס הזה - בעזרת סיפורים פנטסטיים, כמו האגדה על כך שבגיל ארבע ראה משפחה של אינדיאנים נפגעת בתאונת דרכים באמצע המדבר - ואוהדיו המשיכו אותו אחריו.
אי אפשר לקרוא כתבה על הדורז בלי להיות מופצצים בסופרלטיבים פומפוזיים חסרי כיסוי. בנובמבר האחרון, למשל, התנוסס מוריסון על שער מגזין המוזיקה הבריטי Mojo, כשמעליו הכותרת: Darkness,
Magic, Obsession. אלא שבכתבה, המספרת את הסיפור שמאחורי הקלטת אלבום הבכורה של הלהקה, אין ממש זכר לכישוף, אופל ואובססיה. בדיוק כמו שתהליך ההיפתחות שעבר מוריסון הצעיר הוא תהליך טבעי ונורמלי שעובר כמעט כל פרפורמר בתחילת דרכו, ולא מטמורפוזה.
מה שכן היה בג'ים מוריסון זה פרובוקציה. כל חובב של הלהקה יודע לשחזר איך הדורז פוטרו מהגיג הקבוע שלהם במועדון וויסקי-א-גו-גו בסאנסט סטריפ אחרי שמוריסון, על טריפ של אל-אס-די, ביטא במילים מפורשות את הרצון האדיפלי להרוג את אבא ולשכב עם אמא, במהלך ביצוע בומבסטי במיוחד של The End. מי ששמע אותו באותו ערב צועק שהוא רוצה לזיין את אמא הזדעזע עד עמקי נשמתו, גם אם לא באמת הייתה שם סיבה לזעזוע. הרי מוריסון לא באמת רצה לזיין את אמא שלו - הוא בסך הכל רצה להראות שהוא קרא קצת פרויד וסופוקלס בתיכון.
זאת המהות האמיתית של ג'ים מוריסון: ניים דרופינג ילדותי של כל מה שמריח מכישוף, אופל ואובססיה, שלא לומר פרוורסיה. בתור נער הוא אהב לקרוא והוא ידע לצטט את מי שצריך. אין ספק שלקרוא ללהקה שלך על שם "דלתות התודעה", שדרכן צלל הסופר הבריטי אלדוס האקסלי לתוך הזיות המסקלין שלו בשנות החמישים - כשהוא משתמש במונח אותו טבע המשורר ויליאם בלייק בסוף המאה ה-18 - זה מחוכם. מוריסון אהב להיתלות באילנות גבוהים והוא עשה את זה בצורה מרשימה, גם אם היא מזכירה בעיקר את הטיפוסים האלה עם הגיטרה האקוסטית, שמפתים נערות צעירות בליל האהבה בצמח בזכות כישרונם לצטט שירה.
בראיון הגדול הראשון שלו, שנתן בגיל 23, אמר מוריסון: "אתה יודע איך אנשים הולכים לאן שהם צריכים להגיע בצורה מאוד מסודרת, נכון? אבל ילדים קטנים - הם כמו כלבים. הם רצים לפה ולשם, נוגעים בדברים, שרים שיר... ככה בני האדם אמורים להיות... חופשיים . כמו חיות". וואללה. זוהי ראיית העולם של ג'ים מוריסון על רגל אחת. והיא לא מאוד מתוחכמת. או מקורית. אם תהיתם למה כל כך הרבה ילדים בני 15 עם טישירטים גזורות צווארון ושיער מלוכלך מעריצים את ג'ים מוריסון, זה כי הוא נשמע כמו פעולה בצופים או שיחת מחששה.
הבעיה היא שמעבר לדרמה מדומיינת, מילותיו של ג'ים מוריסון לא אומרות שום דבר על החיים שלנו. לשם השוואה, באותה שנה בה יצא מוריסון בהצהרה האדיפלית שלו, הוציאה להקת הרוק הבריטית ה-Who את הסינגל Pictures of Lily - שיר הלל פשוט לאוננות. פחות מפוצץ, פחות פרוורטי, אבל הרבה יותר אנושי, כן ואמיתי. מוריסון אולי נשמע יותר פואטי, אבל הטקסטים שלו בסך הכל היו פיסות שירה דלוחה ופשטנית, המתאימות לחובבי "הסוד".
שירה פשוטה. ג'ים מוריסון
איי-פי
אל תבינו לא נכון, הבעיה היא לא בעובדה שמוריסון סימל "סקס, סמים ורוקנרול". "סקס, סמים ורוקנרול" הם קלישאה מבורכת, ואם השתכשכות בקלישאה הזאת מצטיירת כיום כקצת מגוחכת, לא כך היה הדבר בסיקסטיז - אז הקלישאה עדיין הייתה טרייה, סקסית ומלאת משמעות מתריסה. אבל במקרה של מוריסון, אי אפשר לומר שמה שנראה פאתטי היום, היה חדשני ומדליק בשנות השישים. עוד לפני שמוריסון כבש את המצעדים עם הפרסונה מלאת החשיבות העצמית שלו, משל היה ישו הפסיכדלי, הראה מיק ג?אגר לעולם שאפשר להיות אייקון רוק גדול מהחיים בלי לוותר על קריצה.
הבעיה עם ג'ים מוריסון היא בהיעדר ההומור העצמי שלו, כמו גם בעובדה שהוא לא הסתפק בשילוש הקדוש של סקס סמים ורוקנרול - שיופיו במינימליזם, ברזון ובדיוק שלו. הוא הוסיף בכוח לנוסחה עוד כל מיני אלמנטים נפוחים ושטחיים, כמו מיסטיקה ומה שהיום היה נופל לכותרת ניו אייג' מאוס. מוריסון תפס את עצמו בתור
השאמאן של הרוק. אם הוא היה חי היום הוא היה מופיע בפסטיבל בומבמלה.
הלוק של מוריסון, הטקסטים שלו, הראיונות עמו, הקול שלו, צורת ההגשה והספקטקל הבימתי שלו - משדרים כובד, טרחנות ופלצנות. אלוהים יודע איך הוא הצליח היסטורית להתחמק מהגורל התדמיתי של הרוק המתקדם או זה של אוליבר סטון. זה כמובן לא מקרי שסטון הוא במאי הסרט The Doors, בדיוק כמו שזה לא מקרי שג'וני דפ - עוד מקבילה קולנועית ליומרנות ולאובר רצינות מהאסכולה של מוריסון - סיפק את הקריינות ל-When You're Strange.
ג'ים מוריסון היה כוכב פלאשי וולגרי. בכל רגע ורגע כאילו הצביע על עצמו ואמר: "אוי, אני כל כך עמוק". וזה עבד. האמינו לו, ורבים מאמינים לו עד היום. לאנשים שנבוכים מאקטים כאלה מספיק להתבונן בצילום המפורסם שלו - חשוף חזה, זרועות פשוטות לצדדים כמו ישו הצלוב, מבט מסטול שאומר "תמצצי לי", והכל ברצינות תהומית - בשביל לחטוף בחילה.
כוכב פלאשי וולגרי. ג'ים מוריסון
אתר האינטרנט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם