ושוב איתכם: ראיון עם דודו ברק
לפני שנה בדיוק צנח הפזמונאי דודו ברק על רצפת ביתו, זחל בקושי אל הטלפון והובהל לניתוח בהול בעמוד השדרה. היום, האיש שאחראי ל"פרחים בקנה", "אחכה לך" ולהיטים רבים אחרים מצליח להתנייד רק בסיועו של מטפל צמוד. עכשיו הוא מדבר לראשונה על השנה הקשה בחייו: הטיפול הכירופרקטי שאחריו קרס, המאבק לשוב וללכת, המבטים ברחוב, מעמדו בברנז'ה והחרדה מלהפוך פאתטי
ואז הוא התעורר. כל האיברים כולם היו מושבתים, להוציא בוהן אחת ששעתה לפקודתו ונעה. תנועה קטנה. ליד מיטתו המתינו לשובו בציפייה דרוכה בניו. "הוא יהיה משותק בפלג הגוף התחתון", ניבאו הרופאים. רק בנו ינאי ורופא אחד, ד"ר מיינר, אמרו: אם ירצה, הוא יעמוד על רגליו.
וברק, שחתום על למעלה מ-400 שירים שכולנו מכירים, רצה. "מיד שמתי לנגד עיניי, במקום של הבוהן, את נקודת האור. אמרתי: שם יש מנהרת אור קטנה ולשם אתה תגיע. תוליך את כל הגוף דרך הראש, הצוואר, עמוד השדרה והידיים אל הרגליים, ותניע. ולאט לאט הרגל השמאלית התחילה לזוז. מיום ליום האיברים התחילו להתפייס ולחזור אליי בצורה כזו או אחרת, עם עבודת קודש של הצוות
במחלקת שיקום, שאני מנשק ומלחך את העפר לרגליהם. אבן על אבן אתה בונה את עמוד השדרה מחדש. אין דרך אחרת. זה לקום ולהגיד לעצמך: אני אשתקם. לא הכל בסדר, אבל אני אופטימי. מתוך כאב אני אומר: קום. כל יום הוא אחר. כל אימת שיש התרחשות זה נהדר, יש למה ללכת".
זרעי הפורענות נטמנו לפני עשור. כבר לפני עשר שנים אמר הרופא לברק, בוגר לימודי בלט אצל מיה ארבטרובה המיתולוגית, "שמור על חוליות עמוד השדרה". ברק התמיד באימונים בחדר הכושר. לפני שנה בדיוק איבד את התחושה בכפות הידיים. בנו ינאי, פיזיותרפיסט במקצועו, האיץ בו להתאשפז בדחיפות בבית החולים לבדיקות. אחרי שבוע שוחרר ברק, אבל לפני שהספיק לעכל את המתרחש החלו החיים לגלוש במדרון.
כשיצא מבית החולים הגיע הכירופרקט לביקור בית. טיפול זריז. לאחר שכבר תם הטיפול, מספר ברק, צנח לפתע על הרצפה. רק בקושי זחל אל הטלפון. "אני שוכב כמו עובר וכפות הידיים דוחפות אותי לדלת", הוא משחזר. "אני פותח את הבריח, מתפלל לאלוהים שאוכל להגיע לטלפון. "אופיר", אמר לבנו הבכור, "אני עומד למות. תזמין פרמדיקים". הטלפון התרסק על הרצפה, היד נחתכה ודיממה.
מקץ דקות ספורות הגיעו אנשי צוות רפואי שפינו אותו לניתוח בהול ומסובך בעמוד השדרה הצווארי, לקיבוע עצם בתוך החוליות. שלושה חודשי שיקום אינטנסיבי העלו את האיש הנמרץ על מסלול שונה מהצפוי: של עבודה
שנה בדיוק אחרי ההתמוטטות ההיא, הוא מתראיין לראשונה. זה קורה בתום שנה של ייסורים עזים, רגעי ייאוש ועבודה קשה, כשהוא צמוד לסנטוס, מטפל נפאלי מסור. את מקומם של ההופעות, שמחת החיים והשירים תפסו סיעוד, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, תזונה ומה לא. שרק לא יקרוס הגוף, שהנפש לא תיסדק יותר משכבר נסדקה.
במרוצת תהליך השיקום החל לכתוב, בהמלצת הרופאים. עם יד סרבנית ואצבעות קפוצות כתב תוך חודש וחצי ספר ובו 35 פזמונים על קיום האדם, על אור גדול ואחיזה בקרניים האחרונות כדי לא ליפול. "שבע נפלתי וקמתי - פזמונים קלים ממקום קשה", קרא להם. עכשיו הוא יושב בביתו שבשכונת בית הכרם הירושלמית ואומר: "אני, שהייתי כולי חסון, עם שרירים עשויים לתפארת, קרסתי. לא אהיה יותר דוריאן גריי. אין מה לעשות".
היה שלב שלא רצית שיבואו לבקר אותך?
"כן. לא רציתי שיראו אותי בחרפתי. באו שניים וזה ציער אותי. אבל מעבר לזה אף אחד לא העז תקופה ארוכה. בהתחלה היו שבאו מתוך סקרנות. באו, ראו, הרוו את סקרנותם והלכו. הבן שלי אופיר אמר לי: אל תחשוב שכשמסתכלים עליך ברחוב זה כי מזהים אותך. מסתכלים כי רואים גבר צעיר עם מקל ומטפל. אבל ברור לי שמזהים אותי, אני רואה שמסתכלים. פתאום אני יכול להבין בני אדם שנמצאים כל חייהם על כיסא גלגלים. אבל חשוב לי להדגיש שאין לי דבר נגד הכירופרקטיקה באופן כללי. אני פשוט טופלתי על ידי אדם לא אחראי".
מתי הרהבת עוז ויצאת לרחוב?
"אחרי שקמתי על רגליי והתחלתי לשלוט בכל האיברים, פחות או יותר. התעורר בי איזה געגוע לבני אדם".
ברק (63) כתב כמה מנכסי צאן הברזל של הפזמון העברי, ביניהם "ארץ ישראל יפה", "דרך ארץ השקד", "בצל כפות תמר", "ושוב אתכם", "אהבת איתמר בן אב"י", "חייך וחיי", "עגילי דמאר", "פרחים בקנה", "חברים" ועוד. הוא זכה בפרסי אקו"ם למפעל חיים, בפרס ראש הממשלה, בפרסים בטוקיו על שירו "שירו שיר לשמש" שביצעה אילנית (לחן: נורית הירש), ובאתונה על השיר "ושוב איתכם" עם אותו צוות מנצח; בלי סוכן אישי, בלי יחסי ציבור משומנים - רק הוא והשירים. לאחרונה זכה בפרס נוסף על מפעל חיים מטעם עיריית פתח תקוה וקבוצת "שירת רבים", חובבי הזמר העברי, בהם טרובדורים כגון אפי נצר, שרה'לה שרון, גבי ברלין, יעקב נווה, פרדי ברק ועוד. בשנה שחלפה זכתה בפרס ידידתו הקרובה רחל שפירא, השנה זכה ברק לצד דידי מנוסי.
"הוא בא עם עגלת נכים. הרגשתי כמו עדת הנכים בציורים של ברויגל, עם העיוורים שהולכים אחר העיוור ומועדים", אומר ברק. "עליתי על הבמה בכוחות על אנושיים. הכאבים היו קשים שאי אפשר לתאר. כאלה שאין להם שיעור. אבל האנשים שהיו באולם עטפו אותי באהבה אין קץ". ברק עמד על הבמה ובלע את הכאב. הוא הקריא בפני הנוכחים שיר חדש שכתב, "הקנקן נשבר":
"הקנקן נשבר, הקנקן נשבר,/ מה חבל לכל כולנו, הקנקן נשבר./ הבה נקונן, הבה נקונן,/ נקונן על הקנקן הזהו המסכן./ כה יפה היה, כה יפה היה,/ כמו תפארת הבריאה, שלמות ההוויה./ הו שכיית חמדה, אבן חן, משכית,/ לבבי עצב עליי ומעונן חלקית./ איי קנקן נחמד קנקני/ זה אתה, אולי זה אני./ לא נורא אחיי, כן לא נורא אחיי,/ נחבר את כל שבריו כי הוא עדיין חי./. . . לא ניכר בו מום, כמו שלם עד תום,/ במכירה פומבית יגידו אין בו אף מתום./ גם עם סדק קל או עם שרט דל,/ מקומו בפנתיאון מעל לפדיסטל./ לא נוכל לישון, לא נוכל אחי,/ רק אם הקנקן הזה יחיה, לעד יחי./ העולם כולו לא יישן כעת,/ עד אם נברך על הקנקן אשר לא מת./ איי קנקן נחמד קנקני/ זה אתה, אולי זה אני./ זהו כל השיר ששוויו פרוטה, רק אתם יודעים את האמת לאמיתה./ הקנקן נשבר גם אם אינו אילם, לעולם מי שנשבר שוב לא יהיה שלם".
ברק חי את מרבית שנותיו בירושלים, שם גידל עם רעייתו יעל, לימים גרושתו, את אופיר (כתב קול ישראל בשטחים), ינאי (פיזיותרפיסט) והרן (נגן ג'ז מחונן שחי בניו יורק).
כמו ילד קטן במסע היקסמות בלתי נגמר, הוא חי דרך המילים החגיגיות. כל שאלה פשוטה היא הזמנה למליצה של ממש. שאלה פרוזאית כמו "איך מגיעים אליך?" מזמנת את התשובה: "מעל הוואדי בו רצו איילות וסוסים, שם נמצא ביתי, בין עצי השסק". שום מילה על הכביש המהיר שהבריח את האיילות.
מדי יום ביומו הוא יורד לאט לאט ובקושי 66 מדרגות עם סנטוס לטיול היומי, נאבק בכאבים האיומים הכרוכים בכל תזוזה. "הנה, בדיוק היום הזדמן לטיול היומי שלנו פרפר נדיר. אני זוכר שהגננת שלי גידלה תולעי משי. היא קראה: 'ילדים, בואו תראו'. מתוך הגולם יצא פרפר רטוב. יומיים לא ישנתי מההתרגשות ומהמחזה הנפלא הזה. אמא סיפרה לי שכשראיתי את הים לראשונה שלושה ימים ושלושה לילות בכיתי בכי תמרורים".
"אני מודע לזה. אני יכול לעמוד מול טור נמלים ולא רוצה לדרוס אותו. סנטוס ואני עומדים לרגע ומסתכלים איך הנמלים האלה הולכות במסע האדיר שלהן. הדברים הקטנים של החיים מהלכים עליי קסם. כל מדרגה עבורן היא כמו האוורסט עבורנו, בני האדם. כך זה היה מיום היוולדי. איך אמר אלתרמן?'שבחי החפצים'. בגלל זה יש כל כך הרבה חפצים בבית".
כשברק אומר "הרבה חפצים", הוא מתכוון לאינספור פריטים שמוצאים אצלו היגיון: פסלי אבן אתיופיים, בובות מים וייטנאמיות, פורצלנים וגובלנים, לצד צלחות שקנה עם חברתו הטובה נורית הירש בטיול שערכו בטולדו שבספרד, פרחי משי, בובות, ציור של כלה תימנייה שציירה שושנה דמארי, בובות ועוד בובות. "את רואה את כל הקיטשראי פה מסביב?", הוא מהרהר בקול רם. "אני זוכר שהלכתי עם אמא ברחוב בן יהודה. הייתי אולי בן חמש. פורים של שנות החמישים בירושלים, קור כלבים בחוץ ואנחנו מטיילים. אנחנו מגיעים לכלבו'שוורץ'. אני עומד מול חלון ראווה ומסתכל על בובות מחופשות על קרוסלה ונפשי כלה. רבע שעה, חצי שעה, הרחובות מתרוקנים ואמא אומרת: הולכים. בסוף היא רואה שאין דרך אחרת ומפליקה לי. זו הייתה פעם אחת ויחידה שהיא הרימה עליי יד. בכי מפה עד מעלה רחוב בן יהודה. למחרת היא שוב לקחה אותי לראות. כנראה משהו בתוכי קינן".
כשהגיע לחוג לפולקלור יהודי באוניברסיטה העברית נשלח לעשות עבודה על תכשיטים של יהודי תימן. "הגעתי למושב ישעי על יד קיבוץ צרעה. הראו לי תכשיטי נשים יאמאניות, מקדמת דנא. משגעים. זה היה השלב שבו אמרתי: אני אגיע לאיסוף בובות לבושות בתלבושות לאומיות. כשנולד בני בכורי אופיר נכנסנו לחנות הצעצועים 'האן', וקניתי לי את הבבושקה הראשונה. מאותו רגע זה התחיל".
ברק הפך לבן בית בחנות של הבובונאים הירושלמים יוז'י וג' ולי פיזנטי, ובולמוס הקנייה של הבובות הלך וצבר תאוצה. בשני חדרים הן עומדות זו לצד זו, מנוילנות, בין הררי ספרים. זיכרון ילדות חי ופועם.
רק אתמול קנה רימון מוזהב והציב אותו בוויטרינה שבסלון. "אני אדם מאוד חושני. זה ההסבר לאוסף הזה, שנראה כאילו הדברים בו לא מתחברים זה לזה, אבל לי הם נראים יפים. כך גם השירה שלי. אין לי שנינה בשירה כי אני משורר התחושות. השמש היא המוטיב המרכזי של יצירתי כל חיי".
איפה השמש הזו, בתוך המצב שנקלעת אליו?
"היא מאירה לי את זה שאנחנו חד פעמיים. היום, כשאני רואה את עצמי מרושש פיזית, יש לי עלבון. בגידת גוף היא מקום של עלבון נוראי. אתה לא יכול לעמוד זקוף ולהגיד'זה אני'. בגיל 63, במקום השיר:'קח מקל, קח תרמיל, בוא איתי אל הגליל', אני צריך לשיר'קח תרמיל ומטפל, צא ולך לעזאזל'. זה לא פשוט להבין שאתה פתאום נכה. להכיר בזה שלעולם לא תחזור להיות מה שהיית".
איך אדם כמוך, שחי את המציאות בלי חיץ, עם חושים כל כך פעילים, מתרומם מהקטסטרופה?
"אני מכניס את העולם החיצון, שאני כל כך אוהב, אל מעמקי הנשמה ואל תוך המחשבה".
עם האופטימיות הזו, ברק, בלית ברירה, הפך לדוגמן הבית של מחלקת שיקום בהדסה. "דגמנתי ארבעה סטים בפני סטודנטים לרפואה, ארבעה סבבים של סטודנטים באו לראות אותי. שכבתי בבית החולים עם אנשים שנפגעו פגיעה קוגניטיבית קשה. בהתחלה אתה יושב בקן הקוקייה. אחר כך אתה אומר: האנשים המשגעים ששוכבים כאן ממול הן הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. ירדתי ממגדל השן של האדון המשורר, זה שביתו לא נפתח לאיש ופתאום אני מתחבר לדבר הכי נפלא בעולם. איזה שכל, איזו חוכמה, כמה דעת. עמך ישראל. כמה חוכמה יש בארץ. זה לא שלפני כן היה לי היבריס, אבל הייתי ביישן ומסוגר מפני הע ולם. תמיד חבוט, תמיד בתחוש ה שאני לא שווה כלום".
איך זה ייתכן? אתה ה רי מופיע ברשימת הפזמונאים הכי מושמעים של אקו"ם.
"לא יודע. אני רק יודע שהייתי צריך לעבוד קשה. כחייל שירתתי בגלי צה"ל שירות מלא. אחרי השחרור נסעתי לשנה לארצות הברית, ללימודי טלוויזיה בברודוויי. כשחזרתי, המפקדים לא רצו לקבל אותי. בזמן הבחינה נתקפתי באלם. אמרו לי: תחזור כשתהיה אדם מלומד. לקחתי את זה מאוד קשה, אבל בו ביום נרשמתי לאוניברסיטה בתל אביב, ללימודי ספרות עברית. הלכתי להשכיל".
השכלה זה יופי, אבל אדם צריך גם להתפרנס. עם התשובה השלישית שקיבל מגל"צ, הרים טלפון אל אולפני קול ישראל וקיבלת תשובה חיובית. השידוך הזה נמשך 34 שנים. "בעוניי ובצערי, חפוי ראש ואבל, אמרתי: שלום, שמי דודו ברק. אני פזמונאי ומשורר, כתבתי עשרה שירים. כבר היה 'לצפון באהבה', 'פרחים בקנה', 'רחל של הכינרת', 'הילדים של סיון'. אמרתי לדרורה בן-אב"י: מאוד הייתי רוצה להתקבל לשורת העורכים המוזיקלים שלך. היא אמרה לי: 'התקבלת'. לא האמנתי. הרמתי טלפון לחוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. למרבה ההפתעה ענה לי ראש החוג דאז, יוסף דן. הצגתי את עצמי, והוא אמר לי: התקבלת. שני דברים נפלאים קרו לי באותו יום, אבל לא הכל היה קל. האהבה הגדולה הגיעה לצד כמובן ביקורות אכזריות של עיתונאים שהיה לי קשה מאוד לחיות איתן".
ובאמת, המבקרים לא תמיד פינקו את ברק. לפעמים נדמה היה שאצל חלקם הוא מעורר אנטגוניזם אוטומטי. "כולנו אכלנו קש וגבבה. הביקורת הייתה אכזרית מאוד. היום יש טוקבקיסטים שנחלצים לעזרתו של מי שחובטים בו. יש לך גיבוי. אז לא היה. כשהדה בושס קרעה לך את הצורה-נגמרת. ידעתי שהשירה שלי אחרת, שהדיבור שלי אחר. לא הייתי מקובל במובן של הסתחבקות. הרוקרים לא קיבלו אותי כי הלשון שלי הייתה אלגנטית מדי, בעוד המזרחיים קיבלו אותי באהבה גדולה וחיבקו אותי".
איך אתה מסביר את זה?
"מצד אחד שמרתי על רמה לשונית ותמטית גבוהה, מצד שני אף פעם לא הייתי זה שמתיימר להיות אינטלקטואל. כתבתי לים זמרים מזרחים: עופר לוי, דקלון, אביבה אבידן, שרית חדד ועוד ועוד. אני זוכר שנעמי שמר ואהוד מנור דיברו על זה שכולם שרו אותם. אני הייתי צריך להסתדר עם זה שלא כולם שרו אותי, אבל התרגלתי לזה. ברגע ששושנה דמארי שרה אותי, מבחינתי לא היה לי כבר למה לשאוף. היא הייתה אהבת חיי. מי ששר שר, ומי שלא שר לא שר. בסך הכל חלק עצום מזמרי ישראל שרו את שיריי, כולל קורין אלאל, יצחק קלפטר, קובי רכט, אהוד בנאי, הנשמות הטהורות, סאבלימינל והצל, ואין לי על מה להלין. אין קולות יפים משל מרגלית צנעני ואייל גולן, ולא כתבתי להם עדיין. אני ג'ורג' עובדיה של הפזמונאות המזרחית. אני אוהב את מי שאוהב אותי וגם את מי שלא בדיוק מתחבר אליי".
"מתחבר" זו הגדרה מעודנת. כשהיה צעיר הרים טלפון אל אחת הזמרות הגדולות. "שלום, שמי דודו ברק ואשמח לכתוב לך שיר", אמר לה. לקח לה שתי שניות לפצוח בשירת ה"טוווו". ניתוק . אבל יש גם אחרים. גידי גוב, למשל, התקשר לספר שהוא מקליט את 'חייך וחיי' עם ריטה. "זה הלך כך: שלום דודו, זה גידי גוב. על מה השיר הזה?'", משחזר ברק. "הוא לא בא חשבון אם אני בברנז'ת הנחשבים או לא".
אני מנסה להבין, אתה לא נחשב?
"היום כן, אבל היו ימים שהכניסו לי באבי-אבי. יש לי 400 ומשהו שירים. אני רואה את עצמי קודם כל כפזמונאי ורק אחר כך כמשורר. למרות זאת, אני מחויב תמיד לחריזה, משקל ובית. בפזמונאות אין מקום להעמיק באמת. אם נעמי שמר כתבה'ירושלים של זהב' והשומע יודע שזה התליון שנתן רבי עקיבא לרחל-הוא יוצא מורווח".
לפני שנה הוציא בהוצאה עצמית את הספר "היום היום" בו איגד רבים משיריו, לצד הסברים, תווים ותמונות מהאלבום האישי. בספר אפשר למצוא תמונות שלו לצד חיילים צעירים בגל"צ כמו איל מגד, חיבוק עם שושנה דמארי, תעודת לידה ועוד. כמתבקש על פי החוק, הגיש עותקים לספרייה הלאומית. בדיעבד, אולי חזה את הבאות. ההרהור הזה לא פוסח עליו: "אמרתי לעצמי: דודו, עכשיו אתה יכול להיות שקט. זה נשאר לדורי דורות. התווים יישארו עד כלות הימים".
מותר לשאול מה הלאה?
"אני לא רוצה להיות פאתטי. אני רוצה לפרוש בזמן. כשאני רואה את 'היכל התהילה' זה עושה לי חררה. עצוב לי על הזמרים האלה שנזקקים עוד פעם לאיזה פרק משפיל בחייהם. כשמעיפים לי את אביבה אבידן או אבי ביטר מאיזו תוכנית, כואב לי הלב. אלה זמרים נפלאים שלא מגיע להם לקבל יחס של תלמידים ב'כוכב נולד'".
אתה מתעלם מזה שהם בחרו להיכנס לשם.
"הם בחרו מתוך אין ברירה. הם הרגישו שזה המוצא האחרון להראות את עצמם, וחבל. הרדיו לא משמיע מספיק שירים כאלה. לו הייתה לנו תחנה של שירת ארץ ישראל, עם ז'אנרים של המזרח וזמרת הארץ שהם הז'אנרים של השירה האתנית שלנו, אני מניח שזה היה נראה אחרת. יכול להיות שהקורפוס הזה כבר סגור או עתיק, אבל יש לו הרבה דורשים".
אולי הקאנטרי נהיה סיטי, והסיטי זו תל אביב, וכל מה שמחוץ לה לא מצליח לשרוד?
"אני לא מסכים איתך. הרבה מאוד צעירים באים לשמוע את שרה'לה שרון, עינת שרוף, גבי ברלין והטיש הגדול כדי לשמוע את זמרת הארץ. אני מתקיים יפה מיצירתי, אבל יש המון אמנים שעשו פה משהו בארץ והם שכוחים. מה יש, אי אפשר להשמיע זמרת כמו עליזה עזיקרי, זמרים כמו שמעון בר ושמעון ישראלי? כן, אני רוצה לשמוע גם את קרן פלס, מאיה בוסקילה וברי סחרוף. זה נפלא. אבל תנו לעוד אנשים לשמוע את מה שהם אוהבים".
יש בך כעס?
"לא. אני הרבה פעמים שואל את עצמי למה דווקא אני. אין אדם שקורה לו דבר קשה והוא לא שואל למה זה קרה דווקא לו. אהוד מנור תמיד היה אומר לי:'דודו להתראות, בריאות'. הוא צדק. אני אומר לעצמי: אם זה היה קורה לך בשנות החמישים לחייך, באמת היית מאוד אומלל, כי זה הגיל האחרון שאתה ממצה את הלו"ז של הצעירות. הרי ממילא אני לא רוצה להפוך להיות פאתטי. אז מישהו בוחן אותי. אני מאמין בזה בגדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם