סנופרמן: ראיון עם סנופ דוג
מה אתם יודעים, הראפר סנופ דוג חזר בתשובה: האיש שהואשם פעם ברצח ועוד אינספור פעמים בקטטות, סמים וסתם התפרעויות בקטנה, משתף היום פעולה עם תוכנות אנטי וירוס ומשחקים לסלולרי, מאמן את קבוצת הפוטבול של הבנים שלו ומתפייט על הזדקנות עם אותה אהובה. ויש גם בשורה מפי אבי ה"ביץ'" וה"הו": העצמת נשים זה סבבה
הוא מאחר. כמה עיתונאים כבר הובלו במורד המדרגות על ידי בחורה בבלונד פלטינה ואימונית לייקרה. על במה קטנה מחוללת רקדנית על עמוד, מפגינה אתלטיות ראויה להערצה אל מול הקירות המכוסים טאפטים ושולחנות הלכה השחורים. כשסנופ מופיע לבסוף, כשבעקבותיו שומרי ראש בגודל של גורד שחקים וחבורת רקדניות מצחקקות, עמוסות סיליקון, העיניים שלו מוגנות מאחורי משקפיים כהים והוא לובש אימונית בצבע טורקיז, שעשויה מהסיבים הכי יוקרתיים שמיוצרים בידי אדם. לאור כמות האריגים הדליקים בחלל הקטן הזה, מזל שכרגע הוא לא מעשן.
הוא מתיישב על כיסא מלכות בצבע סגול זהב, מחייך חיוך רפה, סוקר במבטו את הקהל שנאסף מולו ואומר: "אני אוהב את מה שאני עושה". ובאמת , למה שלא יאהב? סנופ בן ה-39 (שנולד בשם קלווין ברואדוס) היה פעם חבר כנופיית קריפס שישב שישה חודשים בכלא על החזקת קוקאין, לא הרבה אחרי שסיים תיכון בקליפורניה. בעוד רבים מחבריו היום מתים או מרצים מאסר עולם, סנופ לקח כיוון אחר. ב-1993 הוא כבש את מצעדי הפזמונים עם אלבום הבכורה שלו, "דוגי סטייל", שמכר יותר מארבעה מיליון עותקים והפך לרגע מכונן בהתפתחות של הגנגסטה ראפ. היום, אחרי שהיה גם סוחר סמים, סרסור ובמאי של סרטים פורנוגרפיים, הוא שווה יותר ממאה מיליון פאונד ואימץ אל לבו, לא בלי התרסה, את המיינסטרים, כשהוא משאיל את השם שלו לכל דבר, החל ממזון לבעלי חיים, דרך משחקים לטלפון סלולרי וכלה בתוכנית האנטי וירוס של נורטון.
בין לבין הוא גם מצא זמן לככב בסדרת ריאליטי משלו ובכמה סרטים, כולל הופעה בלתי נשכחת בתור המודיע המשטרתי האגי בר, ברימייק מ-2004 של "סטארסקי והאץ'". הוא מחשיב את דיוויד בקהאם לאחד מחבריו הטובים. לפי הדיווחים, הנסיך הארי ביקש ממנו להופיע במסיבת הרווקים של הנסיך ויליאם (סנופ סירב וטען שיש לו התחייבות קודמת: ברביקיו). כמובן שהוא נראה מרוצה מעצמו.
כשאנחנו נפגשים שוב, יומיים אחרי השקת האלבום, חצי החיוך הנינוח של אדם השמח בחלקו עדיין שם. סנופ עומד לצלם קטע עבור סרט דוקומנטרי על ההיסטוריה של ההיפ הופ, אז במקום ציצים מנותחים ואימוניות ניילון, אנחנו מוקפים בבקבוקי מים מינרליים בחדר הלבשה ריק של אולפן טלוויזיה. האימונית שלו נעלמה לטובת ג'קט בייסבול שגדול עליו, והשיער, סימן ההיכר שלו, מסורק לאחור בקפידה בצמות קטנות. הוא מתכופף כשהוא עובר בדלת, מכופף את ה-1.90 מטר שלו כדי לתת לי חיבוק. הוא מתיישב על כיסא לידי, אבל בזווית של 90 מעלות, כך שבמקום שיסתכל אליי כשהוא מדבר, הוא בוהה בריכוז במראה שמכסה קיר אחד של החדר.
הוא אוהב את בריטניה, הוא אומר כמעט ברגע שהוא מתיישב. וזאת למרות שכניסתו אליה נאסרה ב-2006, אחרי שהפמליה שלו חוללה מהומה בשדה התעופה היתרו, ושבעה שוטרים נפצעו. האיסור הוסר רק לאחרונה וסנופ הופיע בפסטיבל גלסטונברי בשנה שעברה. "אני רוצה להודות לאנשים שנלחמו כדי להביא אותי בחזרה למדינה היפהפייה הזאת", הוא אומר בקול דבש בעודו מביט בהשתקפות שלו. "אני חש שם ברגש, ברוח, בכוח, זה כל כך שונה מכל מקום אחר
אני חושבת שאני יודעת למה הוא מתכוון, אבל שיחה עם סנופ תמיד תהיה תרגיל בשפת סימנים תרבותית. הוא מדבר כמו שהוא עושה ראפ, בזרם תודעה לירי שהוא לפעמים מבריק, לפעמים מבלבל.
את הכישרון לראפ הוא גילה בגיל 15 כשהשתתף בקרבות היפ הופ בבית הספר. "ניצחתי את כולם", הוא אומר, "וזה הראה לי: בנאדם, זה משהו שאני צריך לעשות משום שזה כל כך קל לי. הם היום נשארים כל הלילה ערים כדי לכתוב שירים, ואני פשוט אומר מה בראש שלי, ככה על המקום. וזה יותר טוב ממה שהם עושים, אז אולי זה הייעוד שלי".
האם הוא אהב להיות במרכז תשומת הלב? "הייתי כמו ליצן הכיתה בבית הספר, אז אפשר לומר שאהבתי את תשומת הלב. בכנסייה עשיתי הרבה מחזות, הרבה דרמה ומשחק, ניסיתי להיות מישהו אחר. זה עזר לי ליצור את מי שאני, ליצור את סנופ דוג".
אימו בברלי הייתה הראשונה שהתחילה לקרוא לו בכינוי הזה, בגלל הדמיון שלו לכלב המצויר סנופי. מאוחר יותר הוא אימץ אותו כחלק מפרסונת הראפ שלו וטען שהוא בן הדוד האבוד של סנופי: כלב שחור שלא הורשה להיכנס אל ביתו של צ'רלי בראון ונשאר לבד ברחוב. במציאות הוא השני מבין שלושה בנים, שגודל על ידי אמו ואביו החורג בלונג ביץ' קליפורניה. אביו, וורנל, היה בוגר מלחמת וייטנאם ומחלק דואר שנעדר במשך רוב ילדותו של סנופ. כנער, סנופ נפל לידיהם של הקריפס, אחת הכנופיות הגדולות והאלימות באמריקה. באופן מעניין, הוא משווה את ההשתייכות לכנופיה להשתייכות למשפחה (אם כי רצחנית ומפחידה), אף שמעולם לא הכיר את אביו. "מה שאנשים לא מבינים זה שלהצטרף לכנופיה זה לא רע, זה קול, זה בסדר", הוא אומר בנונשלנטיות. "כשאתה בשכונה, להצטרף לכנופיה זה כי כל החברים שלך שם, כל המשפחה שלך בכנופיה. אנחנו לא רק הורגים אנשים בכל לילה, אנחנו מסתובבים יחד, מבלים, ואנחנו בחבורה. . . אז כאילו, זה כמו משפחה יותר מכל דבר אחר, וזה יותר קל להיכנס למשפחה מאשר לחפש עבודה".
בסוף הוא הגיע לכלא, וריצה שישה חודשים על החזקת קוקאין. בבית הסוהר הוא שעשע אסירים אחרים עם הראפ שלו ועם שחרורו חתם עם דת רואו רקורדס חוזה להפקת אלבומו הראשון, תחת החונכות של NWA וד"ר דרה. התוצאה - "דוגי סטייל" - שינתה את הסאונד של ההיפ הופ לנצח. סימפולי הברייק-ביט של ג' יימס בראון, ששלטו בסצנה במשך זמן כה רב, הוחלפו בקטעי פאנק שהוקלטו על ידי מוזיקאים אמיתיים. ההתעקשות של ד"ר דרה על נגינה בלייב, השפעות האולד סקול של אייזק הייז, ג'ורג' קלינטון וקרטיס מייפילד, וסגנון ראפ אטי ועדין יותר, יצרו ביטוי היפ הופ חדש לגמרי שזכה לשם G פאנק.
ההצלחה של "דוגי סטייל" אפשרה לסנופ לשכור דירה משלו וגם שומר ראש, מקינלי לי. בשנת 1993 כבודם של לי וסנופ, "לא כובד", לכאורה , על ידי חברי כנופיה מתחרה. פרצה מריבה, יריות נורו ושני קליעים פגעו בחבר כנופיה, שהתמוטט ומת בסמטה. במהלך משפט הרצח סנופ ולי טענו שפעלו מתוך הגנה עצמית, וזוכו. אבל המחלוקות רדפו אחריו לאורך כל שנות התשעים, בדמות אזהרות של המשטרה בשל החזקת סמים וקטטות. בשנת 1996 חברו טופאק שאקור נורה ונהרג. האם יש בסנופ חרטות כלשהן על עברו האלים? "מממ", הוא אומר ומנענע בראשו. "כלום. שום דבר בכלל". מכירות התקליטים שלו בטח לא סבלו, והוא נכנס בפול גז לסגנון החיים של מולטי מיליון דולר גנגסטה. הוא הפך מפורסם בזכות הסגנון הקולי שלו - בזמן שכוכבי היפ הופ אחרים היו צועקים, סנופ היה לוחש עם כוונה - ובזכות הפרסונה הנינוחה על גבול האדישות שלו.
ב-1997 הוא נישא לשאנטה, אהובתו מימי התיכון, ולמרות שב-2003 הם כמעט התגרשו בגלל שמועות על בגידותיו התכופות, היום הם מגדלים יחד שלושה ילדים - שני בנים בגיל ההתבגרות, קורדל וקורדה, וקורי, בת 11. כשאני שואלת אותו על אשתו, כתפיו נרגעות. "התאהבתי בה ואני לא יכול להפסיק את זה", הוא אומר. "נועדנו להיות יחד. זה מה שזה, למרות העליות והירידות והמערבולות והמבחנים והפיתויים שעברתי בתעשייה בפרט ובחיים בכלל. היא האדם הכי חזק בחיים שלי כי היא עמוד השדרה שלי. היא האהובה שלי, אם ילדיי, אהבת חיי, לבי, נשמתי. לא משנה כמה תזדקן, לא משנה אילו שינויים פיזיים היא תעבור, אני קשור אליה ברמה רוחנית, שם הקשר שלנו נמצא".
קשה לאזן את הצהרות האהבה האלה עם כמה מהטקסטים המיזוגניים של סנופ. אם לקחת דוגמה אקראית מ"האם אתה יכול לשלוט בזונה שלך", מאלבומו R&G :The Masterpiece מ-2004: " אתה צריך להעמיד את הביץ' הזאת במקומה/ אפילו אם זה אומר לתת לה סטירה".
ב-2007, הוקיעה אותו אופרה ווינפרי כמי שמציג דמויות נשים בצורה הכי שלילית בהיפ הופ. ועדיין, בהופעה שאני נוכחת בה, הנשים בקהל שרות יחד עם כולם. נראה שכולן מהופנטות מהקצב של המילים שלו, מההופעה של האדם עצמו; או שלא אכפת להן מהתוכן, או שהן פשוט שכחו להקשיב למילים.
הקריירה של סנופ התקדמה בדרכים המקובלות של ההיפ הופ: פעם הוא היה זועם, מתפלמס עם הגטו, אאוטסיידר. היום אפשר להוריד את פאבליק אנמי כרינגטון, ובנים קוראים לבנות HOES בחצר בית הספר. איך סנופ מרגיש לגבי הטקסטים היותר סקסיסטיים שלו? "אני אוהב אותם", הוא אומר ללא היסוס. "הייתי בנזונה מרושע, אני אוהב את זה. אני אוהב את השיט הזה שאני שר, את הדברים שעשיתי, ואני אוהב להופיע עם החומרים האלה על הבמה ולראות את האנשים שרים איתי כי זה הזמן שלי. זה מה שאני מרגיש".
האם כעס על נשים? "לא, לא כעסתי, עשיתי חיים. תראי, מה שאנשים לא מבינים זה ששטפו לנו את המוח כדי שלא נדע כלום. כל החיים לימדו אותי שזה בסדר לקרוא לאישה ביץ' כשאתה מגיע לעמדה שיש לך את הכוח לעשות את זה. ברגע שאתה הופך לסרסור או גורם במשחק, זאת השפה המתאימה לדבר אל האישה, והאישה כיבדה את זה. אבל ככל שהפכתי לגבר, וראיתי שזאת לא הדרך, עשיתי סיבוב פרסה ושיניתי כיוון. כשאתה לא יודע, אתה לא יודע. כשאתה יודע, אתה אמור לעשות שינוי. זה מה שאני עשיתי".
זה נכון ש"דוגומנטרי" לא פוגעני כמו כמה מהאלבומים הקודמים שלו, אבל הוא עדיין משתמש במונחים כמו "ביץ'" ו "הו" בשירים שלו. האם הם לא משפילים נשים? "לא, כי לא כל הביץ' הן נשים. יש גם גברים שהם ביץ'. זו צורת דיבור, אין לזה משמעות - מבחינת טרמינולוגיה, בעולם הראפ זאת רק מילה קולית שמתאימה לנו. זה מה ששטפו לנו את המוח איתו, זה מה שלימדו אותנו. האבות המייסדים שלנו, אלה שכתבו ראפ לפנינו, הם אמרו את זה. אז כשקיבלנו את זה - עשינו את זה גם. תסתכלי על כל הקומיקאים משנות השבעים והשמונים: ריצ'רד פריור, אדי מרפי, רד פוקס, תקשיבי לאיך שהם דיברו".
אבל העולם התקדם מאז, לא?
"כן, כי נשים היום נמצאות בעמדה שהן יכולות להשמיע את הקול שלהן. הן יותר מועצמות. ככל שיש להן יותר כוח, יש להן יותר קול כדי לעשות שינויים. עכשיו כשיש לי בת, אני מבין. כשלא הייתה לי בת, לא הבנתי. דיברתי מתוך מוח של מתבגר צעיר".
הוא עומד על כך שהאבהות שינתה אותו לטובה. לילדים שלו מותר להקשיב למוזיקה שלו בבית וסנופ מאמן את קבוצת הפוטבול של הבנים. הסוד בלהיות מאמן טוב, הוא אומר, "הוא בלהיות חבר של הילדים, להיות מסוגל להיכנס לראש שלהם גם מחוץ למשחק. אפילו אחרי שעונת הפוטבול נגמרת, אני אוהב להיות חבר שלהם. אז זה לא רק לנצח או להפסיד במגרש, זה לנצח ולהפסיד בחיים".
סנופ ובניו גם אוהבים כדורגל: האם הוא מבקש טיפים מדיוויד בקהאם? "לא. מערכת היחסים
ביני לבין בקס היא לא עניין של טיפים, היא עניין של להיות חברים. אני אוהב את מה שהוא עושה, הוא אוהב את מה שאני עושה וזה מה שקושר בינינו".
כמה חשוב היה לו להיות הורה, לאור העובדה שאביו שלו בקושי היה שם בילדותו? "העיקר היה לשבור את השרשרת, להיות מסוגל להגיד, 'או-קיי, רק מפני שאבי לא היה נוכח בחיי, זה לא אומר שאני לא הולך להיות נוכח בחיים של הילדים שלי. אני הולך לנסות להיות שם בשבילם, ואם אכשל, זה לא כי לא ניסיתי, זה בגלל הנסיבות". האם הוא חושב שהוא עושה עבודה טובה בינתיים? "אני חושב שאני בסדר", הוא אומר בשקט לא אופייני. "את יודעת, הייתי יכול לעשות יותר".
אבל מבחינת קריירה, הוא שמח מהאופן שבו הדברים מתפתחים - "אני סנופרמן", הוא אומר, ללא אירוניה. באוקטובר הוא יהיה בן 40 (280 בשנות דוג), מה שקצת גורם לו לעצבנות: "כן, ואני בדרך כלל לא עצבני יותר מדי". אולי זאת הסיבה שבגללה "דוגומנטרי" יותר רפלקטיבי ונוסטלגי, עם סימפולים של לותר ונדרוס ושיתופי פעולה עם ג'ון לג'נד, קניה ווסט והגורילז. "בהחלט. זה הקטע של 'דוגומנטרי'. זה כמו לתעד את החיים שלי ואת הדברים שעברתי. אני חושב שבעבר לא היה לי בשביל מה לחיות. לא היו לי ילדים, זה היה רק אני. ברגע שנולדו לי ילדים ונוספה אחריות, התחלתי לחיות בשבילם. הם נתנו לי סיבה להיות כאן, סיבה לעשות מוזיקה, לעשות את האמנות שלי, ואני אוהב את מה שאני עושה".
ואולי המפתח להצלחה )חוץ מהנכונות שלו לשתף פעולה עם כל דבר שזז( הוא שהוא רואה במוזיקה שלו תוצר אותנטי לזמנה, לחוויה מסוימת בחיים. למרות פרסונת הדמות המצוירת שלו, ולמרות אהבתו העזה לרקדניות שרוקדות על עמוד, יש משהו מאוד אמיתי בליבה של המוזיקה שלו. אתם יכולים לא לאהוב את מה שהוא אומר, אבל אפשר לפחות להעריץ את הדרכים שבהן הוא אומר זאת. אלכס פוטס, מנהל פסטיבל מנצ'סטר הבינלאומי שסנופ יופיע בו בחודש הבא, מגדיר זאת כך: "הוא לא לוקח את עצמו ברצינות, אבל הוא לוקח את מה שהוא עושה ברצינות. כשהוא עולה על הבמה יש לו כזאת כריזמה, כזאת חוצפה, שמסתכלים רק עליו. הוא פרפורמר מבריק".
סנופ דוג תמיד היה איש של סתירות: הראפר האמין שהפך ממוסחר, הסטלן עם מוסר העבודה הראוי להערצה, הסרסור לשעבר שנישא לאהובתו מימי התיכון, והחשוד ברצח לשעבר שהיום מאמן את קבוצה הפוטבול של הילדים שלו. כשהאישה בחברת התקליטים שלו אומרת לי שהוא אוהב את בני היל, אני ממש לא מופתעת. "אני מת על בני היל", הוא אומר כשאני מעלה את זה. "הוא אחד המועדפים עליי בכללל הזמנים. הוא היה פשוט מדהים. רק לראות איך הוא חיבר שירים ומערכונים ותזמון קומי - הוא פשוט הקדים את זמנו". אני תוהה אם הוא רואה בעצמו, קצת, מעין בני היל של זמנינו? סנופ נשען לאחור בכיסאו, רגליו מעט מפושקות. הוא מביט בי בעיניו הצרות, פניו חדות, גבותיו מורמות לרגע. "הייתי רוצה לשחק את בני היל בסרט על בני היל. אני אפילו אצבע את הפנים בלבן", הוא צוחק, מתענג על המחשבה. מתוך היכרות עם סנופ ועם היכולת שלו לשינוי עצמי, הרעיון לא מופרך כמו שהוא נשמע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם