חזרו ובגדול: על ההופעה של טייק דאת באמסטרדם
יערה רובינזון הגשימה חלום ילדות ונסעה לצרוח את ריאותיה בהופעת של טייק דאת באמסטרדם. היה עמוס להיטים, מושקע, רועש ובעיקר מלא בנוסטלגיה שהשאירה אותה עם חיוך
אבל תבינו: החלום הזה נבנה לאורך שנים רבות שהתנקזו לכמה רגעים על הבמה בהופעה של להקת הבנים הטובה בעולם. אז בהמשך ל"קידמה", או Progress כשם האלבום החדש של טייק דאת, אני שמחה לפרוס בפניכם את הרגעים הקטנים שהובילו לרגעים הגדולים שהיו בהופעה של חמשת המופלאים באמסטרדם (הוסיפו פצעי בגרות ושברי לב באופן עצמאי):
1993: אני בת 12, שומעת לראשונה את השיר Everything Changes ומתאהבת. אני לא מפסיקה לרקוד, לשיר ולחשוב על רובי.
1995: אני מכריזה על השיר Back for Good בתור הבלדה הטובה ביותר שנכתבה בכל הזמנים. עד היום השיר נמצא בעשירייה הפותחת שלי.
אפריל 1996: טייק דאת נותנים את ההופעה האחרונה שלהם ביחד (בגלגול הראשון) באמסטרדם ארנה. אני חולקת משבר עם בנות מסביב לעולם.
אוקטובר 2010: טייק דאת מודיעים שהם מתאחדים ויוצאים למסע הופעות עם האלבום החדש. אני יודעת שהפעם, אני אהיה שם.
נובמבר 2010: אני וחברה טובה קונות כרטיסים להופעה שתתקיים באמסטרדם.
אפריל 2011: כמה חודשים אחרי נקנים כרטיסי הטיסה.
15.7.11: ארוזות ונרגשות אנו יוצאות לדרכנו לאמסטרדם ומתכוננות להופעה.
18.7.11: יום ההופעה!!
10:00: SMS מדאיג מודיע לנו שאתמול בוטלה ההופעה של טייק דאת בדנמרק. לרובי היה קלקול קיבה, כך מסתבר. אבל מה זה אומר עלינו?
15:30: בדיקה באתר הרשמי של הלהקה לא מראה סימני ביטול.
16:30: אנחנו מגיעות לתור של הכניסה להופעה. העובדה שאמצע יולי לא מפריעה למזג האוויר להיות גשום וקר דווקא ביום ההופעה. מזל שמדובר במתחם סגור.
17:10: השערים נפתחים. אנחנו רצות לקדמת הבמה ומתמקמות מטרים ספורים מהבמה מצד ימין, ומטר בודד מהבמה המוארכת באמצע.
19:20: הפט שופ בויז עולים ונותנים הופעה מצוינת. מעולם לא הייתי כל כך קרובה לבמה כל כך ענקית.
20:25: חצי שעה אחרי שהפט שופ בויז יורדים מתחיל גל המוני של 50 אלף איש, מהפינה השמאלית של הבמה עד ליציעים מימין.
20:28: על המסכים ליד הבמה מתחילה ספירה לאחור בת שתי דקות עד לתחילת ההופעה. בעשר, מצטרפים כולם לספירה בהולנדית.
20:30: הרביעייה, ללא רובי, עולה לבמה. כל כך קרובים. אבל עדיין, לא הגיע הרגע שלו חיכיתי.
20:55: אחרי שירת ההמנון ההולנדי וביצוע של ארבעה שירים מהאלבומים שקדמו לאיחוד, כמו Patience ו-Shine, יורדים ארבעת החברים מהבמה ורובי וויליאמס, האיש והכריזמה, מתחיל במופע של רובי. אין ספק שוויליאמס זקוק לקהל שלו, בדיוק כפי שהקהל זקוק לו. הוא מייעץ שלא לאכול לובסטרים בקיץ ומבקש כוחות ממי שבא לראות אותו. למרות שאפשר היה לראות שהבחור לא לגמרי במיטבו, האנרגיות שהביא איתו פיצו על הכל.
21:20: רובי שר את Feel ושט מעל הקהל במנוף. קרוב ברמה כזו שהצלחתי לראות איך טיפות הזיעה שלו נושרות עליי (אם רק לא היה שט על גבי פלטת זכוכית).
21:30: האיחוד! ג'ייסון, האוורד, רובי, גארי ומארק בגובה של עשרות מטרים מעלינו על תפאורת האדם/רובוט הענק שבמרכז הבמה, שרים את The Flood. זה באמת קורה! טייק דאת יודעים, מכירים ומוקירים את השירים מהאלבומים שלהם משנות התשעים שהביאו להם את הקהל שהגיע ביום שני ובימים אחרים ברחבי אירופה להופעה שלהם.
האם הם שרו את Everything Changes? כן. Babe? ברור. Pray? כאילו היה מצב שלא. ומה עם Back for Good ו-Relight my Fire? כן, כן וכן! אין שום שיר גדול של הלהקה שהם לא שרו, גם אם רק לדקה.
זו גדולה של להקה, לקחת את הקהל שלהם, שהם כל כך אוהבים, יחד איתם, למסע בזמן. לחלק לכל חברי הלהקה כוסות יין ולרובי ומארק הנגמלים, כוסות חלב, להיזכר בפעם האחרונה שעמדו על אותה הבמה לפני 15 שנה ולצחוק, בדיוק כמו בשיר Shame, על האגו שלהם. ויש להם עדיין אגו. רובי מיצב את עצמו כגדול מכולם, ראשון בין שווים, למרות שהגאון המוסיקלי הוא בכלל גארי, והאוורד החתיך בלט רק בזכות הגבריות המתפרצת שלו (והחלומית, אם תשאלו את חברתי הטובה). אבל הם נתנו הופעה עם סאונד, תנועה ואפקטים מלאים, תוך מתן תשומת לב מלאה למעריצים, או למעריצות שלהם, אם תתעקשו כי מגיע לנו, כמו שהם אומרים.
הם נראו ונשמעו כאילו לא הזדקנו מעולם, אבל אין ספק שהם התבגרו וחזרו, אם לא לתמיד (כמו שהם שרים בשיר), אז לפחות בינתיים, בכוחות כפולים ועם הבנה והערכה לנוסטלגיה ולמה שהביא אותם למקום שהם בו. כמו שאומר השיר שלהם, הם לא מתכוונים לשכוח.
23:00: ההופעה נגמרת. הקהל מבקש עוד, אבל לא יודע איזה שיר אמור להגיע עם ההדרן (ככה זה כששרים באמת את כל הלהיטים). אני מתחילה ללכת לכיוון היציאה ללא שום תחושת החמצה או אכזבה שפחדתי שתהיה בגלל הציפיות הגבוהות. טייק דאת אולי התבגרו, אבל אני כנראה נשארתי אותה נערה מתבגרת עם פוסטרים של להקת הבנים הטובה ביותר בעולם שתלויים לי על הקיר. ברגע זה ממש, אני אומרת לאותה נערה תודה, כי רק בזכותה נסעתי כל הדרך לאמסטרדם כדי לממש חלום ילדות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם