חסר פלפל: על האלבום החדש של רד הוט צ'ילי פפרס
נכון, אלבום חדש של רד הוט צ'ילי פפרס הוא סיבה למסיבה, ולכן גם עשינו לכבודו ביקורת מורחבת עם קטעים להאזנה, אבל האמת? בשורה התחתונה, המסיבה לא משהו
1. "Monarchy of Roses" - האלבום נפתח בהצהרת כוונות מחשמלת: שיר שמתחיל בסאונד מחוספס, דיסטורשן ועיוותים, וממשיך בפזמון בקצב דיסקו מעפן. התוצאה היא שעטנז עלק אינדסטריאל בוגי 2011, ולמרות שחלקיו לא מתחברים באופן משביע רצון זה עוד אחד השירים הסבירים באלבום - בעיקר בזכות הסיום שחושף את הצד היפה של יציר הכלאיים הזה.
2. "Factory of Faith" - השיר מחזיק לא רע במשך דקה ומוכיח שעמוד השדרה של הלהקה - החיבור הטבעי בין הקול של אנתוני קידיס, הבס של פלי והתופים של צ'אד סמית - נותר יציב ואיתן. השירה האופיינית של קידיס עובדת והבס
3. "Brendan's Death Song" - שיר רוק טיפוסי שמתחיל בטפטוף ונגמר בשטף של מצילות ורעש מאורגן, בעוד קידיס מחזיק אותו לכל אורך הדרך בביצוע ווקאלי מאופק ומדויק. במילים אחרות, כסאח מרגש. אחד השירים הטובים באלבום.
4. "Ethiopia - Eeh-ah-oh-ah-eeh-ah-eh" - השטות הג'יברישית הזאת חולשת על כל השיר כמו זבוב טורדני. זו לא בדיחה, כי הטקסט דווקא רציני. אם זהו ניסיון לצאת מהמסגרת, הרי שמדובר בכישלון חרוץ. הגיטרה שוב מביכה והניסיון ההרואי של המתופף המוכשר להציל את השיר פשוט עולה בתוהו.
5. "Annie Wants a Baby" - פופ־רוק קליל ונחמד במיד־טמפו שלא הולך רחוק מדי ונתקע על תבנית מוכרת ונעימה. הגיטרה מלווה את קידיס כקול רקע לאורך כל השיר הפשוט אך הקולע.
6. "Look Around" - זה הדבר הכי קרוב באלבום לצ'ילי פפרס שאנחנו מכירים ואוהבים. השירה המשוחררת והאופיינית של קידיס, התיאום המושלם בין הבס לתופים, הגרוב שעושה שמח - הכל, סוף סוף, נמצא שם. מה שמעלה את התהייה, מן הסתם, איפה כל זה היה עד עכשיו.
7. "The Adventures of Rain Dance Maggie" - שיר כיפי עם פזמון דביק ומידבק. קסמיו של פרושיאנטה במקרה הזה היו מעלים את השיר לרמה אחרת והופכים אותו ליותר מעניין מאשר מרגש, אבל עדיין, מדובר בשיר פופ לא רע.
8. "Did I Let You Know" - או, זה באמת שיר שהכל בו מתחבר מצוין: גיטרה מרעננת וגרובית, קצב מעניין ומרקיד, שירה לא מתאמצת של קידיס, ומעל הכל, פלי מפציע בסולו חצוצרה משגע. תענוג.
9. "Goodbye Hooray" - משהו בשיר הזה זר, לא שייך - ולא רק בגלל הברידג' האטי והסתמי שתקוע במרכזו. הצ'ילי החריף הפך כאן לעמבה מקולקלת בשיר מבולגן ומיותר.
10. "Happiness Loves Company" - עוד ניסיון לעשות משהו אחר, שלא מצליח לעמוד בסטנדרטים של הפפרס. קידיס מושך את המילים על גבי קצב אטי ומעצבן, וקלידים מיותרים לצד קולות רקע מיותרים עוד יותר שוב מוכיחים, עם כל הצער, שהצ'ילי של היום זה לא מה שהיה פעם.
11. "Police Station" - בלדת הרוק של האלבום. גם אם לא במסגרת המתאימה, גם אם ליידי גאגא או ריאנה היו מבצעות אותו יותר טוב, מדובר בשיר שעובד.
12. "?Even You Brutus" - לא מובן, לא שייך - פשוט לא. לחן שמנסה לחבר איכשהו את REM עם גאנז אנד רוזס מקיא את הפפרס החוצה ומשאיר קרקוש לא מובן ומעצבן של עצמות יבשות בבליל של צלילים חסרי קשר.
13. "Meet Me at the Corner" - עוד הוכחה שאת הדלק למכונה האדירה של הפפרס סיפק פרושיאנטה. שיר לא ממש רע, אבל עדיין מעלה געגועים עזים לסולואים הגאוניים של "Scar Tissue" ולפאנק הגרובי של "Blood Sugar Sex Magic".
14. "Dance, Dance, Dance" - האלבום נגמר בעוד שיר סתמי ומשעמם, בקול ענות חלושה של להקה שאיבדה מהברק שלה. בסדר, זה יותר טוב מ"Stadium Arcadium" הנורא, אבל זה רחוק מלעמוד בשורה אחת עם כל אלבום אחר של הלהקה הגדולה הזאת. באסה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם