ריינס 2: ראיון עם רועי פרייליך
נערות ריינס הפציצו לפני שנתיים את תעשיית האינדי המקומית באלבום בכורה שעורר גל ציפיות עצום. עכשיו, לקראת השני, הסולן הכריזמטי רועי פרייליך מסביר מה הציפיות האלה עשו להם
הראשון שלהם לא היה רק אחד מאלבומי האינדי המקומי הטובים ביותר שיצאו ב־2009, חמש שנים אחרי שההרכב החיפאי הזה קם, הוא גם נשא עמו בשורה של ממש - שכללה, בין השאר, לחנים סוחפים, טקסטים שנונים, השפעות רוקיסטיות מגוונות (מפורטיס והקליק ועד שבלול ותמוז) וסולן מצוין עם סטאר קוואליטי (רועי פרייליך) - ואפילו הצליח לקבל ייצוג הולם בגלגלצ עם הסינגל הסוחף "יום ראשון".
המבקרים היללו את האלבום, הקהל עף על הנערות בהופעות והרחוב המה דיבורים על כך שהנה, סוף סוף, מגיעה משינה הבאה. נכון לעכשיו זה עוד לא קרה - נערות ריינס היא עדיין להקת שוליים שחבריה נאלצים לעבוד בעיסוקים אחרים כדי לממן את הוצאותיה - אבל הסינגל "הילוך איטי", הראשון מתוך האלבום השני שלה, מעורר את התקוות מחדש.
לרגל המאורע ישבנו לברר עם פרייליך איך עומדים בציפיות כה גדולות, מה קורה לביטחון העצמי אחרי שכל המבקרים מלקקים לך את האגו, איך מתרגמים את השבחים להצלחה מסחרית אמיתית, וגם, בקטנה, איך יישמע האלבום החדש. "אני חושב שהאופן שבו האלבום הראשון שלנו התקבל עזר לנו מאוד", הוא אומר, "בעיקר עם עצמנו. לא ציפינו לכזאת התייחסות. פתאום שמנו לב שזה הופך למשהו די גורף - וזה מחמיא מאוד. זה בעיקר הוסיף לנו תחושת אחריות להמשך - אתה יודע, לעמוד בציפיות. אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לספק את עכשיו הסחורה כדי לעמוד בסופרלטיבים. כל התשבחות לאלבום הראשון בעצם הכניסו אותנו לטראנס של עבודה שמטרתה הייתה להישאר בכושר שיא".
הבעיה היא שעם ביקורות טובות לא הולכים למכולת. או, במקרה שלכם, לחדר חזרות.
"זה נכון. בשביל להצליח כלכלית צריך יותר משיר אחד ברדיו. זה נחמד בהופעות, בייחוד מחוץ לתל אביב, כשפתאום יש שיר אחד שכולם מכירים, וזה עוזר להרגיש את האהדה מהקהל, אבל יש כמובן גם הופעות לא רווחיות. מה אני אגיד לך? אנחנו משתדלים לא להתבאס מזה ולהסתכל על חצי הכוס המלאה. זה מצחיק
זה מחבר אותנו למחאה השולטת ברחובות לאחרונה. אתם לוקחים בה חלק?
"המחאה מדברת אליי מאוד. אמנם קשה להגיד שבאופן אישי, כי אני שורד ואני לא בנאדם שמתלונן, אבל המחאה חשובה מאוד לשכבות החלשות, ויש הרבה נושאים חברתיים שצריך לטפל בהם. היינו צריכים להופיע באוהלים, אבל לא יצא לנו. אנחנו לוקחים חלק כקהל בכל ההפגנות, וזה חשוב, זה עושה הרגשה טוב".
אתה עדיין ממלצר למחייתך?
"כן. גם גיא גולדשטיין (בסיסט הלהקה) ממשיך לעסוק בעיצוב, ולניר וטשטיין (המתופף) יש את העיסוק הצדדי שלו באוניברסיטה הפתוחה. אני עובד בשלוש עבודות: בלהקה, בכתיבה לטלוויזיה, ואני גם ממשיך למלצר. המסעדה, וגם הלקוחות הקבועים שלה, הפכו למשפחה האלטרנטיבית שלי. זה כבר מזמן חלק ממני. יש בזה פרנסה, אבל גם תחושת משפחתיות שאני מעריך מאוד".
אתה שואב משם גם רעיונות לטקסטים?
"אה... קשה לי לענות על זה. השראות אני מקבל מכל מיני מקומות, אבל גם כשמדובר באמירה חזקה או בביקורת קשה על משהו, אני תמיד משתדל לשמור את זה בעטיפה אישית, לא להטיף".
תגיד, איך אמא שלך הגיבה לטקסט של "רוצה להישאר רעב", שכולל, בין השאר, את השורה "אמא, אם את אוהבת את השיר הזה, אז משהו לא בסדר פה"?
"בפעם הראשונה היא קצת נבהלה, אבל מהר מאוד הבינה על מה זה. זה הרי לא קשור אליה באופן ספציפי. זה מתורגם למשהו שנשמע אישי אבל זה לא. בכלל, ההורים שלי מעריצים גדולים של הלהקה. עכשיו הם באו לראות אותנו בפסטיבל גולדסטאר! מצד שני, כן, ברור שיש בי משהו מרדני. יש לי קרובת משפחה שמתפקדת כמצפן מיינסטרים חזק עבורי: אם היא רוכשת אלבום של אמן, אז הוא כנראה באמת הצליח, כבש את השמנת של השמנת - וזו לא תקליטייה שאני רוצה להיות חלק ממנה".
הסינגל החדש של הנערות, "הילוך איטי", קומוניקטיבי מעט יותר משירי האלבום הראשון. פחות צורח את הרוקנ'רול, יותר נגיש ומתקשר. פרייליך טוען בתוקף שזה לא נעשה בכוונה להתחנף לגלגלצ או משהו בכיוון הזה, חלילה. "אין איזה ניסיון מכוון מצדנו להיות יותר קומוניקטיביים, אבל יש שירים שהם יותר בדאון ביט, וההפקה של אביחי טוכמן באלבום השני עושה את ההבדל", הוא מסביר, "באלבום הראשון עבדנו בלי מפיק, והפעם ההפקה של טוכמן גרמה לאלבום להישמע ממוקד יותר".
המבקרים ניתחו את ההשפעות המוזיקליות שלכם עד חורמה.
"נכון, והם גם כתבו על השפעות שמעולם לא שמעתי! אחרי כל הביקורות אמרתי לעצמי שאני חייב לשמוע את הלהקות האלה... אגב, אני אוהב גם להקשיב לדברים אחרים לגמרי, כמו א־הא למשל, או גזוז, שהיה התקליט הראשון שקניתי בתור ילד ועד היום אני מאוד אוהב אותו".
מהן לדעתך הבעיות של הרוק הישראלי ב־2011?
"בלי להיות ביקורתי, הבעיה הכי גדולה היא שכמעט כל מי שעושה רוקנ'רול בארץ עושה אותו באנגלית. מצד אחד זה מובן ומעורר הערכה כי הדברים נעשים ברמה גבוהה, אבל למה שלא יהיה רוק בעברית? זו שפה לגיטימית ומבחינתי זו השפה היחידה שאני יכול לכתוב בה".
ומה הכי מסייע לך לכתוב - כלומר מביא לך את המוזה?
"אני מקבל השראה מדברים שהם לאו דווקא מוזיקה. כל יצירה, גם משהו לא טוב, מעורר אצלי השראה, שיר שאני מזהה כלא טוב מדרבן אותי ליצור משהו עם ערך. וכן, גם רעלים מכל מיני סוגים לא מזיקים לתהליך היצירה...".
אמרת פעם שאתה לא שר בבית כי אתה נבוך ושגם בחזרות אתה לא פוצה פה עד שכולם יודעים את התפקידים שלהם, מתוך בושה. משהו השתנה מאז?
"כן, קיבלתי יותר ביטחון. בבית אני עדיין לא שר, אבל בחזרות אני מתמודד עם זה יותר טוב. אחרי שאתה עושה את זה במשך הרבה זמן אתה מפסיק לחשוב וזה הופך להיות חלק מהטבע שלך. אני והלהקה עשינו דרך ארוכה. לא יודע אם אנחנו ראויים לסופרלטיב כמו 'להקת ההופעות הכי טובה', אבל אנחנו רגועים יותר ומאוד מרוצים ממה שקורה איתנו על הבמה ובכלל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם