בחזרה אלייך, יונית: על יונית לוי, התופעה
במהלך תשע השנים שהיא מגישה את חדשות ערוץ 2 נהפכה יונית לוי לתופעה ייחודית בנוף השידור הישראלי: בחורה עם חוש הומור, אוהדת של שייקספיר ושל "באפי קוטלת הערפדים", שכל ערב בשמונה הופכת לאנדרואיד. ייתכן שנשף התחפושות הזה מיצה את עצמו. גם לדעתה
אם כן, יונית לוי שאלה את משה נוסבאום שאלה. רשימה זו מתחילה במקום שבו מסתיים ההנהון של לוי. כלומר הנחת היסוד היא שהרכיבים החשובים ביותר לפענוח תופעת יונית לוי, מגישת המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 כבר תשע שנים, הם דווקא אלה שנחשבים לזניחים בדרך כלל. הנחת המרפק על השולחן והישענות עליו, צידוד המבט אל הפרומפטר בניגוד לכיוון תנועת הגו, פתיחת כף היד והצמדתה במאונך לשולחן. המחוות, שפת הגוף, הפלבול. וכמובן, אופן הגיית ההברות - אטום, לולאתי, בלתי נגיש. בכל אלה נמצא הדבר.
כזאת מוכשרת, רצינית ואינטליגנטית, ואתה בוחר להיטפל לצ'ופצ'יק של הקומקום? כן, משום שיש מקרים שכוחם הוא בחריגותם: היא שמעניקה להם את ערכם הפנימי. ועצם העובדה שלוי עורכת את אותם הטקסים מדי יום ביומו בשעה 20:00 קרוב לעשור לא הופכת אותם יותר מתקבלים על הדעת. ממש כשם שעצם העובדה שהציבור רואה כל ערב את אותם איי תנועה מבוטנים ואומר לעצמו "נחמד פה בחיק הטבע" לא עושה אותם טבעיים. עומדת מאחוריהם בחירה.
תוכנה של הדמות "יונית לוי" הוא בצורתה, משום שזו בחירתה הדרמטית ביותר. יציקת "אני" חדש ממתכת אל-חלד, אני אנדרואידי. זה הערך המגדיר אותה, האקס פקטור. בוודאי בתפקיד שבו המימיקה היא המסר. הרי אתם לא מדמיינים אותה בארוחת ערב, מעל סלט וקוטג', מנהלת את עצמה כך: "מאמי, כבר דיברנו על זה (שליחת מרפק רחב והישענות קדימה על שולחן האוכל). א-ני! (כף יד צמודה במאונך לשולחן), לא מו-כנה! (כף יד אנכית, מכה קלות בשולחן), ל-בוא! (עוד מכה קלה) למנגל הזה! (פאוזה. המתנה לתשובה. רכינה-פלבול-הנהון)".
למחוות כאלו אין חיים מחוץ לאולפן החדשות, ועצם קיומן בהכרח בתוך עולם החדשות מסגיר את העובדה שמדובר במשחק. חדשות, בידור - משחק. נשף מסכות. אינפוטיינטמנט, כמו שאומרים. כך שישנו משחק שנקרא "חדשות", וישנה יונית לוי, שכדי להשתתף בו עיצבה את המסכה בצורה המסוימת הזאת.
כמה מילים על הטענה שחדשות ובידור חד הם, מאת מנכ"ל חדשות ערוץ 10 לשעבר רם לנדס, מתוך ראיון ב"הארץ" " מה ההבדל בין טלנובלה לחדשות? זה בידור וזה בידור. זה טלוויזיה וזה טלוויזיה. גם חדשות זה בידור. אני שם כתב באיזה מקום, והוא עושה הצגה. הוא יודע מה באמת קורה שם? הוא שומע מה שאומרים לו מהאולפן".
על נדנדת המשחקים הזאת, שאנשים נוטים לבלבל עם כביש מהיר, הונחה יונית לוי כשהיא בת 25 בלבד לאחר עזיבתה של מיקי חיימוביץ' לערוץ 10. שלום קיטל, מנכ"ל חדשות
"תופעת יונית לוי" נולדה. כמובן על בסיס נטיות טבעיות קיימות. כמובן מבחירה חופשית. ובכל זאת, יונית האחת נעשתה יונית האחרת.
אמת, כל מגיש חדשות נכנס לדמות. הם תמיד לובשים את חליפת החשיבות המנופחת. יודעים שמות של אנשים. יוצאת דופן היא גאולה אבן, שבאה, שואלת את השאלות וחוטפת קריזה כשצריך. ואולם, ההנגדה בינה לבין יונית היא בחירה אמנותית קלה מדי, ולא מפני שאבן היא ליגה בפני עצמה, אלא כי היא בפלטפורמה אחרת, ערוץ אחר, משחק אחר.
אבל קחו למשל את אילון, היבואן המקומי הרשמי של האנדרואידיות ומודל מובהק של יונית. אפילו הוא מינן אותה. הביטו בתמר איש-שלום. אם המגישה הצעירה של ערוץ 10 היא יונית לוי בשכתוב קל, שווה לבחון את השינויים שנערכו בטקסט באמצעות "עקוב אחר שינויים"; יש בהם כדי להסגיר את הערכים שיצאו בינתיים מהאופנה, כל הרצינות-עדמוות הזאת. לוי נשארת לוי - אטומת מבע, הרמטית. הקונצנזוס שבו היא מתקבלת כבר הופך אותה לסיפור על האופן שבו הציבור אוהב לצרוך את המיתולוגיה הישראלית שלו.
בתוך כך יש משמעויות לבחירה של לוי באנדרואידיות דווקא, מתחום הנפש בעיקר. אבל בעלות משקל ככל שיהיו הן נוגעות רק לה עצמה. אותנו הצופים והמשקיפים מעניינת יותר הפופולריות של דמותה בזירה הציבורית. הצרכים שעליהם היא עונה. השאלה מה מכונן את "יונית לוי". מה מאפשר אותה בעולם שבו אפילו יעקב אילון הוא כבר לא מה שהיה פעם. מה מאפשר אותה בניגוד חריף כל כך לטיפוס שהיא בחיים - אישה נחמדה עם הומור דק, אוהדת של "באפי ציידת הערפדים", קוראת כפייתית בכתביו של שייקספיר, מעריצה של ממשיך דרכו טום סטופארד, אוהדת פנאטית של ג'ון סטיוארט, מאורסת לעידו רוזנבלום.
ישראלים פותחים ערב ערב את ערוץ 2, צופים ב"יונית לוי" ואומרים: "וואלה, רצינית". אומרים: "אמינה". דיבור מעושה נחשב בעיניהם לרצינות, עטיית מסכה היא אמינות. אין בכך כדי לגרוע מרצינותה ומאמינותה של לוי, אישה רצינית ואמינה כשלעצמה, ככל שעולם מהדורות החדשות מאפשר רצינות ואמינות. לשיטתה היא עושה זאת באופן הטוב ביותר שהיא יודעת. יש בכך כדי לגרוע מרצינותו של הציבור, שגם לו תפקיד בהבניית דמותה של "יונית לוי".
לא חסרות דוגמאות לאותה שותפות בין לוי לציבור: הידיעה שהתפרסמה זמן קצר לאחר מינויה ולפיה נרשם מספר חריג של תלונות על כך שאינה מובנת ו"בולעת מילים", זכייתה במקום הראשון בסקר שבדק מיהו מגיש החדשות האמין ביותר וכו'.
בהינתן דיאלוג רב-שנים בין "יונית לוי" לבין הציבור, שבמסגרתו הדמות אמורה להשתנות ולהתעצב, מדוע התקבעו קווי מתאר כה קשוחים? מדוע, על פי אותה הפשטה, "צמצם" הציבור את מגוון ההבעות שלה למינימום אבסורדי? "היא לא תעשה תנועה שחורגת מהאינוונטר של ארבע תנועות קבועות ומינימליות שהיא עושה", אמרה עליה קולגה בכתבה שהתפרסמה השנה ב"גלובס". תשובה אפשרית: קיימת זהות אינטרסים בין הרצינות המעושה, זו הכופה את עצמה גם על סוס פוני שהתאחד עם אמו, לבין תחושת החירום שבה לכאורה הציבור מבקש לצרוך את החדשות שלו.
מתקיימת כאן פעולה כפולה. הדמות "יונית לוי" נוסכת על אירועים המתרחשים מדי יום ביומו תחושת חירום, ואילו תחושת החירום מסייעת במציאת צידוקים למפגנים של ברוטליות לאומית. אלא מה: אין זה עניין פשוט לשאת את מצב החירום, המדומיין ברובו, אך המתויק כך בתודעה, באורח יומיומי. עדיף להרחיק אותו, לעמעם.
וגם עבור צורך זה האנדרואידיות יעילה - היא ממירה את החדשות לקובץ אחר, מהשטח לאולפן, מהחיים למשחק. היא מעניקה להן את הנופך הסטרילי, ה"אובייקטיבי", המבוקש בעיקר באירועים השנויים במחלוקת מבחינה מוסרית, באמצעות שינועם לעולם שכולו טקסטים המקוריינים לאט, בדגשים מופרזים, מלווים במחוות מופרכות. טקסיות כתחליף מציאות.
לנוכח נתונים אלה לא ייפלא שבמהלך "עופרת יצוקה", כשלוי חרגה בכמה מילימטרים מהמסגרת הקשיחה שעיצבה עם השנים - אותן ארבע תנועות - אנשים חיברו נגדה עצומות. לתחושתם, החוזה עמה הופר. מה פתאום שתרים גבה על הרג ילדים פלסטינים? זאת גם חתירה תחת תחושת מצב החירום וגם חתירה תחת ההתחייבות להרחיק את האירועים ליקום מקביל, נשלט. ומה פתאום שתעיר הערות צד על דבריו של ראש הממשלה במהלך הנאום בקונגרס במאי השנה? המהלך הבא עשוי להיות. . . מי יודע מה המהלך הבא עשוי להיות.
אותו תרגום סימולטני דעתני מוושינגטון, נקודת הציון המשמעותית האחרונה עד כה בקריירה של לוי, עשוי לסמן את קץ החוזה בינה לבין הציבור. לאחר שנחשף זרם תת-קרקעי כזה (לא של "שמאלנות" כמובן, אלא של רצון בביטוי אישי), הזורם מתחת לנהר הקפוא, עתיר הקרחונים המפורסמים, נראה שהמסגרת תצטרך להתעצב מחדש.
את עמדת הציבור במו"מ העתידי קל לנחש: ללא שינוי. את עמדתה של לוי קשה יותר לנבא. כדי לנסות לסייע אביא מדבריה של כותבת מוכשרת, מתוך רשימה על מושא הערצתה ג'ון סטיוארט, שהתפרסמה לא מזמן בעיתון "הארץ: "כך מחולקים להם בני האדם: רוב האנשים חשים מבוזבזים - הם מוכשרים ומיוחדים יותר ממה שהעולם מצליח לראות. חלק אחר מן האנושות מטפס גבוה הרבה יותר ממה שמגיע לו. ויש גם קבוצה קטנה, נדירה, של אנשים 'מדויקים': מתי מעט שעושים בדיוק מה שהם אמורים לעשות, מצליחים לבנות את הכיסא למידותיהם הייחודיות ולשבת עליו בהנאה". ייתכן שמידות הכיסא משתנות ברגעים אלה ממש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם