הפרעה דו-קוטבית: על הקשר בין דודו טופז לירון לונדון
תתפלאו, אבל הקריירות של דודו טופז ושל ירון לונדון, שני השפיצים הבולטים ביותר בשידורי הטלוויזיה בישראל, הן שני קווים מקבילים שלא מפסיקים להיפגש
אז איך זה, לכל הרוחות, שדווקא הוא, זקן השבט, מפיל את עצמו ביודעין, ולא בפעם הראשונה, אל תוך אותה תובנה המתעקשת, שהוא - לונדון מייד-אין תל אביב, מגדל עוז של מודרנה אירופית הנושא את לפיד הנאורות - מסוגל לשפר את האחר, את מי שנחות ממנו בוודאות. דבר אחד הוא להוסיף ולהתעקש על עשייה טלוויזיונית באמות מידה הנראות לך כאיכות מנצחת, מצוחצחת בעורה הלבן; דבר אחר לגמרי הוא להשתמש בכך כחוד חנית שבאמצעותו מתעמתים עם כל מי שמסרב להתכבד מרצון במעדנים מתוצרתך.
הפעם זה קורה ללונדון בפרק הפותח את סדרת התעודה "הצבר", שאותה הוא מגיש כעת במסגרת שידורי ערוץ 10 (ולא להתבלבל: לפני חודשים מספר שודרה אותה הסדרה בשם אחר - "העם הנבחר" - בערוץ 8 בכבלים). במרוצתו של פרק זה יוצא קינג קונג לונדון אל כל כנפות הארץ, להיווכח מי בכלל יכול עליו, צבר אסלי, שבשנות ילדותו הרחוקות ההן פיקד על חבורת חסמב"ה המיתולוגית.
הוא פוגש באתיופים מבולבלים מבני הפלשמורה, פוגש רוסים גולים המתבצרים בגטו באשדוד, משוחח עם בדואים משכילים, עם חרדים תושבי מודיעין עילית, ומול כולם מציג את המובן מאליו - את יתרונו המולד כצבר בן המעמד השליט. בא עמם בדברים ברומה של אג'נדה תוך שהוא מפגין סבלנות של מחנך; מדגמן אמפתיה של נאור כלפי נתיניו המשתדלים לרצותו; יוצא מהפגישות הללו כשהבעה של שביעות רצון מתרוננת על פניו. כאילו היה המשנה למלך אנגליה שזה עתה סיים סבב אימפריאלי נדיב אצל הילידים.
ואז קופץ לו הפיוז. רואה מול העיניים את המרוקאים של ירוחם ומתחרפן. ולא בפעם הראשונה. תמיד הם מביאים לו את הסעיף, המרוקאים האלה. תמיד. לרגע אפשר היה לטעות בו שהוא דודו טופז. "אני אשתדל להיות עדין", סח לונדון אל דוד דרעי, "בדרך כלל אני מעליב ספרדים", הוא מזהיר מראש.
דרעי, במאי הסדרה, בסך הכל רצה להפגיש את הסטאר האשכנזי שלו עם בני משפחתו המתגוררים בעיירה הדרומית ההיא. "עוד פעם הם מתחילים לי עם החום האנושי", מתלונן הלבנבן בפני הפרטנר המרוקאי שלו, "אני שומע את זה והשערות על הידיים שלי מתחילות... אם העיקר זה המימונה והמאכלים הטובים הם יישארו מרוקאים דפוקים ובכיינים גם בדור הבא", קובע לונדון באוזניו של בן הדור הבא, ומוסיף פסק הלכה: "צריך פה כור היתוך בנוי מפלדה אירופית מערבית!". ולאחר מחשבה שנייה הוא חותם את הופעתו הטעונה בנבואה קלה: "וואהו, אני עומד לחטוף!".
לונדון הרי לא סתום. הוא כוכב, הוא אייקון, כמעט טופז, ולרגע אינו שוכח שכעת כבר המאה ה-21 המולטי תרבותית, ומולו ניצבים דרעי והמצלמות. אז מאיפה בא לו
אף שהדבר כבר נטחן עשרות פעמים, אולי עדיין מצוי בסביבה מישהו ששכח את העימות הבין-תרבותי הישיר הראשון בשידורי הטלוויזיה הישראלית: תוכנית הראיונות "טנדו" (1975) שבה שיפד המראיין לונדון את סרוסי - באותה העת כוכב הזמר המזרחי - תוך שהוא מנתח באוזניו פיסות נבחרות מהטקסטים של שיריו המתייבבים.
זה היה יכול להיות מתנשא פחות אילו עשר שנים קודם לכן, באמצע שנות השישים, לא היה זה אותו לונדון, שהנציח את הפער הבין-עדתי כשחיבר את המילים הלעגניות ל"שיר הטלפון" של הגששים, על אודות תשוקתו של זכר מרוקאי צעיר לנקבה מרוקאית ושמה ז'קלין שעובדת במספרה של אדון סימון; מורטת ריסים ללקוחה, צובעת שערה בכל מיני פסים, אומרת לה מרסי, ומבקשת ממנה: עוד פעם תיכנסי. ההוא מהשיר הזה, מן הסתם אחד מתושבי דימונה או באר שבע, אפילו לא יודע מה עושים עם אסימון כשהוא בתוך תא הטלפון הציבורי, אוחז בשפופרת.
והנה, עוד לפני שהספקנו להתיז "טופז", התמצית הקולוניאליסטית כשהיא מונחת על ציפורן זרת אחת. על פי עקרונות הפעולה הקבועים שלה מותר לך, השליט, לכונן עבור נתיניך מציאות שבעיניך היא נחותה, לא קבילה - והרי אלכס גלעדי, מייסד שידורי קשת, כבר עשה זאת עבור מסעודה משדרות, ולאחר שהילידים הפנימו אותה, אתה מרשה לעצמך לצאת בפומבי נגדה ונגד מי שצורך אותה בחדווה. כאילו הייתה מחרוזת זכוכית מהסוג שהאינדיאנים קיבלו במתנה בתמורה לפרוות הבאפלו שהם מסרו לסוחרים הלבנים.
ועתה הגענו סוף סוף אל בעל ברית מפתיע לאיש האיכות לונדון, אל המנוח דודו טופז, שידע אף הוא לשלב בין שני המודוסים של ההתנשאות הקולוניאליסטית. תחילה חפר טופז תעלות ביוב שהציפו מלמטה את לוחות המשדרים בזיבורית, ולאחר מכן בז לצרכני הזבל שהוא עצמו שיווק.
כל אחד יודע שהקריירה הגזענית של טופז הגיעה לכלל מפץ פומבי גדול בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל) בתל אביב בחודש יוני 1981. היה זה רגע לפני סיום מערכת הבחירות לכנסת העשירית ושש שנים לאחר ההתנגחות הטלוויזיונית בין לונדון וסרוסי. והרי כל אחד גם יודע שבמהלכה של אספת בחירות שארגנה אז מפלגת העבודה בירך טופז את ההמון המתאסף: "כמה טוב לראות כאן כל כך הרבה אנשים מתורבתים ולא את הצ'חצ'חים של הליכוד! כאן נמצאים הקצינים, הלוחמים האמיתיים, בעוד השי"ן גימ"לים נמצאים שם (במצודת זאב)!".
לא מעט נטחן עד היום על הנסיבות שהביאו את טופז לפרוש את משנתו על אודות המציאות הדואלית של הם ואנחנו, מפקדים ופקודים, אנשי תרבות אירופית ואלה שאינם כאלה. בעיקר מסתמכים הכל על נסיבות חייו הפרטיות של הבדרן המת, שבשנות בחרותו עשה הכל על פי הספר - למד תיאטרון בלונדון, שינן את "המלט" ו"ריצ'רד השלישי" באנגלית רהוטה, אפילו כתב שירה - כדי להתקבל בחוג האמנים, אך סופו שנאלץ להסתפק במעמדו הבכיר בין הנייטיבז, שדי להם ב"סאלח שבתי" ואינם זקוקים לגיבוי שייקספירי. את אותו כישרון יצירתי שהוא לא היה מסוגל לתעל אל זירת ההתרחשות של התרבות הגבוהה השקיע האלכימאי טופז בהצלחה בחפירת ביבים לניקוז זבל טלוויזיוני ולהפיכתו למקפצת זהב ורייטינג.
והאם בנקודה זו קיים הבדל מהותי בין לונדון מלך האיכות לבין טופז אליל הרייטינג? למעשה לא. מובן שההיצע הטלוויזיוני שלהם שונה בתכלית השינוי, אך הצורך הפנימי שהם חשו במהלך השנים לצאת מהארון הגזעני, ולעשות זאת באופן הכי פומבי שאפשר, יצרה ביניהם שותפות גורל מוזרה. כמו בשיחתו של לונדון עם דרעי, המעטרת את "הצבר", גם טופז חש צורך להתוודות על האמת הפנימית שלו באוזניו של במאי סרטי התעודה, דורון צברי, שגם הוא, כמו דרעי, ממוצא מזרחי. היה זה בעת צילומי הסרט "מלך הרייטינג" (שבו שימש דרעי מפיק בפועל), כאשר צברי, במהלך תמים לכאורה, מפגיש אותו עם המוני מעריציו הנוהים אחריו בכל אשר ילך.
אלה טובעים באהבתם אליו, ואילו הוא, מפוכח ויובשני, מאבחן אותה באוזני צברי: "זו לא אהבה שאתה יכול לבנות עליה. הם מטומטמים כל כך. הם אפס", כך מתצפת אשף הרייטינג על כל אחד מהם, המייצג שבריר של אחוזי צפייה אדירים המתמכרים לקסמו הטלוויזיוני. וכמו לחתום את היחס הפרטי שלו אל צרכניו/מעריציו/מעשירי חשבון הבנק שלו, הוא קובע: "אני בבסיס גזען. זה בדוק. אי אפשר להוציא את זה ממני. זה חלק ממני".
באופן שבו מתבוננים שני השפיצים הבולטים ביותר בתולדות שידורי הטלוויזיה בישראל - איש הרייטינג טופז ואיש האיכות לונדון - בהמון העממי, בא לידי ביטוי מחודד משהו בסיסי ביותר המתקיים דרך קבע במערכת היחסים ההדדית שבין המדיום הטלוויזיוני לצרכנים. זה לועג למי שדוחה באופן אינסטינקטיבי את יתרון האיכות שלו; האחר בז דווקא למי שנוהה אחריו בהתמסרות מלאה.
במידה רבה, שניהם צודקים. טופז הופל מרום קיסרות הפריים טיים שלו בידי מבע טלוויזיוני רענן, שהיה נמוך יותר מהתוצרת המעליבה שהגיש - תוכניות הריאליטי, שבהן ההמון העממי אינו מסתפק עוד בצריכה פאסיבית של חומרי הבידור הנלעסים עבורו, אלא הוא, ההמון עצמו, זה שמייצר אותם. ואותו הדין עם לונדון, שהשכיל (מלשון השכלה) להתחבר תמיד לשולי הפריים טיים ובתוך כך להבליט את הערך המוסף של חולשתו היחסית בסולמות המדרג, שאינה אלא עוצמתו האמיתית. למעשה המשחק שלו הוא משחק מכור מראש. שהרי בסופו של דבר זוהי טלוויזיה - קופסה מרובעת שפולטת הבלים - וככזו אין שום סכנה שמישהו יעקוף מלמעלה את התוצרת הלונדונית.
שני אשכנזים, שניהם ילידי שנות הארבעים, עם ילדות תל אביבית ואבות המתפרנסים מהופעות על במה. בצלאל לונדון, שחקן תיאטראות "המטאטא" ו"האוהל"; ואליהו גולדנברג, מפיץ בקיא ומוסמך של יצירות הסופר שלום עליכם ומחלוצי הבדרנים של הלהקות הצבאיות (עוד בימי הבריגדה היהודית). ילדים שגדלו בבתים שהפוזה והג'סטה לא היו זרות להם, גברים צעירים שגילו את כוחה ואת גמישותה של המילה העברית ופלירטטו בצעירותם עם השירה. האחד חיבר להיטים ("ציף ציף מעל הרציף", "לו הייתי פיראט", "מרדף" ועוד), האחר פרסם ספרי חרזנות לנערות מתבגרות ("סטגדם", "כתם לידה" ועוד). וכמובן , הטלוויזיה הישראלית, אוי ערוץ 1, שהולידה את השניים.
בשנים שבהן תוכניות האירוח היו השוס האחרון, הטרנד העדכני, ירון לונדון הוא שהיה מלך הרייטינג. תחילה "טנדו" שהילכה בקטנות, ולאחר מכן "עלי כותרת", שעם כל הכבוד להישגי המדרוג של טופז הייתה המלכה האם. לא לייט-שואו רך, לא הגשה בדרנית המחוזקת במונולוג פתיחה שרבים הזיעו עליו קודם לכן, ולא ניאונים ונצנצים המגובים בחצוצרה שעושה שמייח. סתם תיאטרון כורסה בשחור-לבן, אירוח לשם אירוח, ויאללה בואו תעניינו אותי בסיפור שלכם. אותי, כלומר את לונדון ובאמצעותו את הקהל השבוי של ערוץ 1 המונופוליסטי, שבשנות השבעים לא היו לו בשלט שום אופציות הימלטות, חוץ משיעורים באנגלית ובחשבון באדיבות הלימודיזיה.
באותם ימי בראשית גיבש לונדון את אישיותו התקשורתית, שהסתמכה על סקרנות אמיתית ועל להיטותו הבלתי מוסווית להשתמש במרקע כמכשיר לסיפוק תאוותיו (ואם אפשר, האינטלקטואליות). למען האמת, זהו השוני בינו לבין טופז או אפילו ההבדל העקרוני בין הערוץ הממלכתי לערוצים המסחריים. טופז, כמייצג האותנטי ביותר של השידור הממוסחר, טען ללא הרף שהוא שם בתוך המסך הקטן כדי לספק באופן השלם ביותר את רצון הצופה/הצרכן. ההפך הגמור מלונדון, שדרש את הסיפוקים לעצמו והיה יכול לחמוס אותם לעצמו תוך הסתמכות על דיקטטורת המסך של ערוץ 1.
עוד לונדון שולט בערוץ הממלכתי דרך השער הראשי, מתגנב לשם טופז בדרך האחורית. לא, זהו תיאור ורוד ואופטימי מדי, משום שהזובור הטלוויזיוני שעבר על טופז היה כבד הרבה יותר. הוא מזדחל פנימה דרך חרכים צרים, ובגיל מתקדם מדי ולאחר שצבר כמות סירובים ועלבונות רבה מדי. בג'וב הראשון שלו בטלוויזיה הוא השתחל כאחרון הזוטרים לאחד הריבועים בשעשועון "זה הסוד שלי".
מזווית הזינוק הנמוכה הזאת, שהיא תוצאה ברורה של הורדת הסטנדרטים העצמיים של מי שהשתלם ב"רויאל אקדמי אוף ארטס", מתחיל טופז להתרומם כשהוא נושא על גבו את העודפים הזולים של מחלקת התוכניות בבניין הטלוויזיה ברוממה. "חפש את הפיפס", "שחק אותה", "צא מזה" ותוכנית השידוכים "זה מה יש". כאשר במקביל, בבסטה ממול, באותו ערוץ שידור, מלטש לונדון בשאננות את אבני החן שלו ומתבשם בתוכנית הספרים "סוף ציטוט", כאילו הוא ברנאר פיבו.
צחוק הגורל (או גחמת המעסיק) הפגיש לבסוף את השניים באותה הנקודה, אולי נמוכה אולי גבוהה - תלוי בעיני המתבונן. לונדון ירד ירידה ניכרת באיכות הקריירה שלו בערוץ 1 כשנדרש להגיש את "סופשבוע", תוכנית הבידור המרכזית של ליל שבת שלא הייתה אלא מצעד הבלותות העוטות פאייטים ומתהדרות בנוצות של יחסי ציבור. עם עזיבתו של לונדון את רשות השידור (בשנת 1988) זכה טופז לשדרוג משמעותי: תוכנית הבידור המרכזית של ליל השבת - לשעבר מחוז הגלות של לונדון - הופקדה בידיו. אכן נסיקה מסחררת. לפחות עבור מי שהיה פעם ריבוע ב"תשע בריבוע".
אז, בשיאה של רודנות הערוץ הממלכתי, עדיין לא ידעו על שותפות הגורל שעתידה לכבול אותם יחד לשנים רבות נוספות. וזה הגיע בשלהי 1993 עם הנהגת שידורי ערוץ 2. אז מצאו השניים את עצמם כטאלנטים בשידורי קשת. עוד קודם לכן נרשמה מעין אחוות גורל בין לונדון, שהפליא להריץ את התוכנית האינטליגנטית והרגישה עם הילדים "מסיבת גן", לטופז, שהכין עבור עונת שידורי הניסיון של ערוץ 2 120 תוכניות של "דודו מספר לגולו". גם היא תוכנית ילדים, אלא שבה הסטאר בהתהוות לא נדרש לקיים תקשורת ממשית עם ילדים בשר ודם והסתפק בכינון מערכת יחסים, פאסיבית במידה ידועה, עם בובת כפפה. באחד מחוגי הפסיכולוגיה בוודאי מתבשל עתה חוקר תרבות שביום מן הימים יוזמן לנהל מחקר מתקדם על אודות ההבדל הפעוט הזה, שיש בו כדי להתנבא על הגישות השונות, ההפוכות, שיפתחו השניים במסגרת שידורי קשת.
הייתה זו קשת של אלכס גלעדי, שקדמה לקשת של אורי שנער ובוודאי לזו של אבי ניר. קשת בוטה, שהציבה במרכזה את הדרקונית מסעודה יורקת האש (וקליפות זרעוני אבטיח), שרק דבר אחד היא יודעת לעשות - לזלול אחוזי רייטינג שמנים. וזוהי לכל הדעות צורת האבסה יקרה שרק אבירים עזי מבע כטופז שבע הקרבות וההשפלות המוקדמות יכול לכונן עמה קשר עין.
סידור העבודה שם הלך ככה: לונדון קיבל את הטיפול בענפים המפסידים של הקיבוץ; טיפול בחברים הזקנים, בספרייה לקשיש ואולי גם בדישון הדשא שלפני חדר האוכל. תוכניות כמו "מסמך" (סרטי תעודה), "רבותיי ההיסטוריה" (שיעורים בתולדות התרבות, "70 פנים" (על פרשת השבוע), "הפרלמנט של לונדון" (זיוני שכל), "סינרגיה" (זיוני מוח), "ככה וככה" (גם כן) ואפילו "השאלה הבאה" (אקטואליה), היו בטיפולו של מיסטר קולטורה.
מהעבר האחר טופז, אבן החן של קשת, התבקש להתמסר רק לעבודה סיזיפית אחת: לחצוב פעם בשבוע במחצבה על שם מסעודה את 40 אחוזי הרייטינג. העובדה שתוכניתו המקורית בערוץ 2 כונתה בשם "רשות הבידור", רק מדגישה את ההלעגה ואת הבידול המוחלט שלה מרשות השידור הארכאית שנותרה באוויר רק כמייצגת של עבר שחור שלא ישוב עוד לעולם. אתם עלק תשדרו, אנחנו נבדר.
דווקא בחיקו של המעסיק המשותף נערך ניתוח ההפרדה בין התאומים הסיאמים האלה. עוד זה ממיר את "רשות הבידור" המביכה ב"הראשון בבידור" הנקלית, האחר נישא על תנופת הכנפיים של סדרות תעודה חדשניות כמו "הפואטיקה של ההמונים", "השמן עם הסוני", "בודהא, קרישנה, פיצה, קולה", "השפיצ'ל הנעל".
דמי כופר רבים, כך עולה, נאלצו לשלם שידורי קשת בעת יישומם של תנאי הזיכיון שלהם. זה עלה לו כל כך הרבה, לאבי ניר, עד שהוא אפילו נאלץ להעלים את טופז מלוח המשדרים. כל זאת כדי להוכיח לוועדת המכרזים עד כמה חינוכית ושקולה היא החברה שאותה הוא מנווט.
ואז באה המאה ה-21 ועמה שיעור גדול בהישרדות. בעוד טופז מודח מקשת, זוחל לרשת, מתפלש בביצת ערוץ 10 וסופו שנמוג סופית אל חיי הפשע ואובדנו האישי, הרי שלונדון מתפרקד לו בתוך כרכרה בעלת סידורי ישיבה נוחים לפנסיונרים ומדהיר את רוסיננטה הזקן והכחוש אל עבר המופע היומי המכובד "לונדון את קירשנבאום", שדומה כי הבטיח לו קונצנזוס ציבורי מהסוג שעושה נעים בגב. לונדון היה יכול להסתפק בכך, אבל הנה גם הוא, פרובוקטור מדגם שכבר יצא משימוש, החליט כעת להעיר את השד העדתי, לדגדג לו מתחת לבית השחי, ויהיה מה שיהיה.
לבד מהווידוי המביך של לונדון בעניין דעתו הלא מוסווית על המרוקאים והמאוויים שלהם - בסך הכל זיקוקין דינור עבור התקשורת המשועשעת - אוצרת בתוכה הסדרה "הצבר" גם חשיבה גזענית ממש, שבסיסה הוא בטיפוח ההגמוניה האשכנזית. במהלך הפרק השני שלה תוהה לונדון על האופן שבו יוצקים בארץ דמויות של גיבורי חיל הראויים לחיקוי. ממתאבדי מצדה, דרך הרוגי תל חי ועד הקרבתה של חנה סנש.
זהו בהחלט פרק מדוד, הנשמר מפני פרובוקציות מיותרות, עד שלונדון מגיע לסדנת המוטיבציה שבה מנחילים לתלמידים את מורשתו של רס"ן רועי קליין, סמג"ד בחטיבת גולני, שבחודש יולי שנת 2006, במהלכה של מלחמת לבנון השנייה, השתטח על רימון חי, הקריב חייו והציל בכך את חייהם של רעיו הלוחמים.
לונדון ניצב מול המצגת על אודות קליין - סרט, תמונות סטילס, פרטי לבוש - ושום הערה בפיו. הוא, יליד 1940, שבוודאי זוכר מכלי ראשון את נתן אלבז, טוראי בחטיבת גבעתי, שבחורף 1954 ביצע מעשה גבורה זהה להקרבתו האישית של קליין. כעת, כשהוא עומד נוכח הבוטות שבאקט ההדרה מהסיפור ההיסטורי של החייל המרוקאי לטובת המתנחל האשכנזי, תוקפת אותו אמנזיה, מושבתת לשונו החדה. זהו מהלך הגזענות האמיתי בסדרה החדשה, ולא אותו ויכוח סר טעם עם אמו של הבמאי דרעי.
לפני תשע שנים, כשטופז ולונדון ינקו עדיין מאותו בקבוק מטרנה של אבי ניר, נדרש לונדון לתאר את מערכות הזיקה שבינו לבין מלך הרייטינג, והוא עשה זאת אז בשבועון "רייטינג", באוזניה של אליען לזובסקי: "אני מודה כל יום לדודו טופז שפרנס אותי יפה כל כך. יש לי הרבה כבוד אליו. תראי, אדם צריך לקחת אחריות על עצמו. זה שאני לא מסוגל לעשות דברים (מסוימים) לא אומר שאני אדם מוסרי או נעלה יותר. יש אנשים שרוצים סחורה כזאת ויש אנשים שאחרת. אני רוצה ככה. מעולם לא הגעתי לסף רעב, ולכן דבקותי בעקרונות שלי לא נבחנה. אני מניח שאם הייתי מגיע לפת לחם הייתי מראה גם את התחת שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם