שכול וכישלון: על שידורי יום כיפור
למרות הרצון באסקפיזם בצאת יום כיפור, אלון הדר צפה ב"מתחת לשטיח" ו"בנהלל לא בוכים", אבל רק אחד מהם השאיר אותו עם טעם לעוד
יצירה משמעותית לא צריכה את הטיימינג המתאים, שכן היא עומדת בפני עצמה. אני מנסה להיזכר אם הסרט הדוקומנטרי המצוין על פרשת קו 300, "א' תחסל אותם", נאלץ להיתפס באיזה נקודת זמן כהצדקה לשידורו וממש לא נזכר בה. פעמים רבות דווקא העיתוי נראה כיסוי ליצירה בינונית, שבלי הטיימינג הנכון אין סיכוי שהייתה עולה על המסך.
כל זה לא בא להגיד שכל יצירה המשודרת בעיתוי הזה לא ראויה, אלא להסביר מדוע האצבעות לא לוחצות מיד על השלט. מדוע לאחר יממה ארוכה של צום הכי בא לי להתרענן באיזה ממתק אסקפיסטי כמו "כשכרמן פגשה את בוראט" ששודר ביס דוקו. הסרט הביא את הסיפור של כפר קטן ברומניה בו צילם סשה ברון כהן חלקים מסרטו, מבלי שתושביו התמימים ממש מבינים את מטרת ביקורו. בהמשך הם פוגשים עו"ד ממולח שמנסה לשכנע אותם לתבוע את ברון כהן בעשרות מיליוני דולרים.
ערוץ 8 של הוט דווקא בחר להישאר באגם חשבון הנפש. ערב השידורים לאחר החג נפתח בסרטה של איה סמוך "מתחת לשטיח", שהעמיד במרכזו את מאיה ליניק בת ה-85, ניצולת שואה ואם שכולה לחייל בסיירת מטכ"ל, שנהרג בתאונת אימונים מאש כוחותינו. הכי רחוקה מהדמויות הכובשות את הדוקו ריאליטי, אבל פי מיליון יותר מרתקת.
ליניק לא ממש רצה לפזר את סיפור חייה המדהים. פעמים רבות היא ממלמלת לעצמה, שותקת ואז ברגע של עצבים מנסה להעיר את אחד מחמשת בניה ביתדות הבוערות שעדין תקועות בגופה, גם מבלי שאיש יבחין בהן. היא מסרבת לאפשר למצלמה להפעיל אותה, בדיוק כמו שהיא מסרבת לכל גורם להתערב בחייה. בוחרת מתי לבצע חשבון נפש אכזרי בנוגע ליחסיה עם בנה המת, אותו שלחה בגיל 14 למשפחה אומנת בקיבוץ על רקע יחסיו הקשים עם אביו. ביחס לאמה, שבזמן המלחמה הפקידה אותה במשפחה נוצרית שדחתה אותה והיא נאלצה לברוח לבדה ליערות ולעבור ילדות איומה. ליניק גם לא ממצמצת כשהיא דוחפת שתי סיגריות לפיה שלה ומעשנת אותן במקביל על
מלבד ההבזקים על מדור הנפגעים של צה"ל, שממשיך בעקשנות ללוות את המשפחות שנים ארוכות לאחר מות יקיריהן, השכול לא נחווה כאן בהיבט הלאומי או הצבאי. באותו מידה הבן יכול היה למצוא את מקומו במיתה אחרת. זהו סיפור על הכישלון, וליניק בגבורה לוקחת את האחריות. אבל האם הסיפור הפרטי שלה, מסעיר ונוקב כל שיהיה, מצליח לנסח אמירה רחבה יותר?
סרטה של ציפי ביידר, "בנהלל לא בוכים", ששודר בערוץ 10 לוקח את השכול האישי למרחב רחב יותר, אבל עדיין תחום: מושב נהלל. מספר הנופלים בישוב המונה כ-75 משפחות בלתי נתפס. 40 מתו במלחמות ישראל, מתוכם שבעה במלחמת יום כיפור. אופי הקהילה, אתוס פטריוטי לצד שמרנות, קיבע דפוסים כמעט מבהילים להתמודדות עם השכול: "לא מחבקים, לא מנשקים, לא מדברים, לא בוכים". האלמנות , ההורים ואחים השכולים התמידו, כמעט כולם, לא לשבור את החומות. מטקס האזכרה הקולקטיבי שהתקיים שעתיים לפני תרועות יום העצמאות ועד החזרה המיידית לשגרה רגע לאחר הקבורה.
ביידר בעזרת סבלנות, הקשבה וכנראה עדינות אין קץ, הצליחה לדובב את אנשי נהלל ולראשונה הם דיברו על השכול מעבר לקירות הבית. השיחות האלו בנו גיבורים של ממש כמו רוני שדה, שנלחמה להעביר את האזכרה לשעה המקובלת בישראל (11:00 בבוקר) וגם ייצרו משפטים כנים שנחרטו בזיכרון ("אנחנו מדברים גם בלי לדבר"). אבל עניין אחד ומשמעותי נותר בלתי פתור: מה הייתה ההשלכה של אותה הדחקה על חייהם של בני נהלל. תשובה אולי בכיפור הבא, אבל רצוי עוד קודם.
"מתחת לשטיח", ערוץ 8; " בנהלל לא בוכים", ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם