פסגת הפחד: גדולי הבמאים עוברים לאימה
עם סרטים כמו "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי ו"התפשטות" של סטיבן סודרברג, האימה סוף סוף יוצאת מתדמית הז'אנר הנחות והזול ומתנחלת בסרטים של גדולי הבמאים
>> מהו סרט האימה האהוב עליכם? שתפו אותנו בפייסבוק
סרטו של דארן ארונופסקי, שזיכה את נטלי פורטמן באוסקר לשחקנית הטובה ביותר, הוא סרט מפחיד שמשתמש בטכניקות הבהלה קלאסיות: לכל אורכו מפעפעת אווירה קודרת ומאיימת; נפשה וגופה של פורטמן מתעוותים, מטאפורית ופיזית; הוא מבהיל - בהתרחשות ובפסקול שמלווה אותה - וגורם לקהל לקפוץ בכיסא; ונרשמים בתוכו אפילו רגעים אחדים של Gore, זוועה גרפית שמעוררת גם בצופים מנוסים גועל. אם זה נראה כמו ברווז, שוחה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה כנראה ברווז. כלומר ברבור שחור.
ובכל זאת, אוהדים רבים של הסרט, שהביא לבתי הקולנוע בארץ קרוב ל-200 אלף צופים, יסלדו מהטענות הללו בתוקף. ויש להם סיבות טובות. הפרסומות לסרט, שהציגו את פניה הענוגות של פורטמן, לא הזהירו נשים בהיריון וחולי לב או התגאו בסיוטים שהוא יגרום לצופיו כפי שמקובל בז'אנר. גם במדריכי הקולנוע "ברבור שחור" מסווג כדרמת מסתורין, או
ההפחדות, טוענים מתנגדי הרעיון, הן לא המטרה אלא האמצעי. הוא משתמש בכלים המאיימים כדי לקרב את הצופים לעולמה הפנימי של הדמות ולכן זה לא סרט ז'אנר. ומה פתאום סרט אימה? זה בכלל סרט על בלט. במילים אחרות, את רוב הטיעונים ניתן למצות במשפט אחד: אין מצב שזה סרט אימה, כי זה סרט איכותי.
ההנחה המובלעת היא שסרטי אימה מעצם הגדרתם אינם יכולים להיות איכותיים; לא ייתכן שסרט בעל אמירה וערך מוסף, שמחפש משמעות מתחת לפני השטח ונוגע ברגישות ברבדים פסיכולוגיים, ישתייך לז'אנר נחות כל כך.
לגישה הזאת יש היסטוריה עתיקה. האימה היא אחד הז'אנרים הקולנועיים הוותיקים ביותר, ומראשיתו ליוותה אותה תדמית נחותה וזולה. אפילו יצירות שנכנסו לקאנון הקולנועי זכו להערכה הראויה רק בדיעבד: "הניצוץ" ו"מגרש השדים", למשל, התקבלו בקרירות עם צאתם לאקרנים, וההתעלמות הבוטה מאלפרד היצ'קוק, שמעולם לא זכה באוסקר, עדיין ממיטה קלון על האקדמיה האמריקאית לקולנוע. יתרה מזאת, אלמלא הצהיר פרנסואה טריפו על הערצתו להיצ'קוק ועזר להכיר במעמדו כאמן גדול, ייתכן שהגאון היה כבול עוד זמן רב לתדמית במאי בי-מוביז. 50 שנה עברו וכאילו כלום לא השתנה: "שאטר איילנד", הסרט הכי היצ'קוקי של מרטין סקורסזה, היה היחיד שלו בעשור האחרון שלא היה מועמד לשום אוסקר.
האימה לא לבד. ז'אנרים רבים סבלו מתדמית נחותה אולם לאורך השנים הסתפחו לזרם המרכזי ונכנסו לתודעה של האקדמיה: בין שאלה סרטי מדע בדיוני ("אווטאר", "מחוז 9"), פנטזיה ("שר הטבעות"), מערבונים ("בלתי נסלח", "אומץ אמיתי") או אנימציה ("למעלה" ו"צעצוע של סיפור 3", שהיו מועמדים גם מחוץ לקטגוריה). אף אחד מהסרטים האלה לא התבייש בזהותו הז'אנרית.
משווקי "ברבור שחור", לעומת זאת, היו צריכים למחוק כל זכר לזהותו כסרט אימה כדי להשאיר אותו במירוץ האוסקרים. לבסוף הרשה לעצמו ארונופסקי להגדיר את "ברבור שחור" כסרט אימה - הוא עשה זאת בראיונות ובהרצאות במהלך ביקור בארץ בינואר האחרון - אך ורק לאחר שהצלחתו כבר הוכחה.
למרות הכל, נראה שהסטיגמה השלילית נשחקת לאטה. מספר לא מבוטל של במאים נחשבים מעזים לגעת בז'אנר המוקצה, וההצלחה המסחררת בקופות של סדרות כמו "המסור", "הוסטל" ו"יעד סופי" בוודאי לא נעלמה מעיניהם. בכמה מהסרטים הבולטים ביותר השנה במאים ידועי שם, מכובדים ומעוטרים מפלרטטים עם ז'אנר האימה, בזהירות, כמובן, תוך הסתייגויות מהגדרות גורפות.
"העור בו אני חי" של פדרו אלמודובר, המוקרן בארץ החל מהשבוע שעבר, הוא דוגמה מצוינת לאימה סמויה. אם "ברבור שחור" הוא סרט אימה במובן הצורני, "העור בו אני חי" הוא אימה במובן התוכני. העלילה לבדה נשמעת מסייטת: רופא מבריק ומטורף, עיניו ריקות וחסרות רגש, שוכן בבית מבודד שבו הוא מחזיק אישה בשבי ומבצע בגופה ניסויים אכזריים. כמה מהרעיונות בסרט היו נחשבים לקיצוניים אפילו בסטנדרטים הגרפיים של "המסור", בתוספת כל המרכיבים המסורתיים של סרט אימה זול. ולמרות הכל אלמודובר לא מנסה להפחיד.
אין ב"העור בו אני חי" לילות גשומים עם ברקים ורעמים; גם הווילה המבודדת אינה טירה מאיימת והיא מצולמת כמעט תמיד באור יום ידידותי. חשוב מכך: הסרט מוצג מנקודת המבט של הדמות שמגלם אנטוניו בנדרס - המנתח, הבוס, המפלצת. מכיוון שאנחנו ניגשים לסרט דרך עיניו של המענה ולא של הקורבן, אין לנו לשלומו של מי לחשוש, והסרט נשאר מרוחק מכל הדמויות ולא מזמין אותנו לשים את עצמנו במקומן ולהפוך את הפחדים שלהן לפחדים שלנו. הוא עשוי אולי לערער אתכם, אבל יתקשה מאוד להבהיל.
"התפשטות" של סטיבן סודרברג, שהגיע ארצה בסוף השבוע, מבוסס גם הוא כביכול על תרחיש אימה קלאסי - התפרצות עולמית של מחלה מידבקת, שסודקת את עמודי התווך של החברה ומאיימת להכחיד את האנושות. בדרך כלל זה השלב שבו נכנסים הזומבים לתמונה, אבל לא אצל סודרברג, שנמנע במפגיע מזוועות.
הגישה שלו לקונית, כמעט תיעודית: במקום שבו אפשר היה להתמסר בקלות להיסטריה אפוקליפטית הוא נשאר צופה מהצד, רושם את האירועים כמו יומן חדשות. רמת הרגש נשמרת על אש נמוכה, ככל שהדבר אפשרי בסרט שמתאר את מותם של מיליוני אנשים.
דווקא הריאליזם הופך את "התפשטות" לאחד הסרטים המפחידים של השנה. בדרך כלל בסיום סרט מפחיד הצופים יכולים לנשום לרווחה, כשהם יוצאים מהסיוט אל המציאות הבטוחה יחסית. ב"התפשטות" ההקלה הזאת מסויגת: הידיעה שהתרחיש שמוצג בו ריאליסטי מוציאה את הצופים מהאולם חרדים ולחוצים יותר משהיו כשנכנסו.
אפילו קווין סמית, שהתמחה עד היום בקומדיות מבוססות דיאלוגים, התנסה השנה באימה עם "רד סטייט", סרט שעוסק בכת נוצרית קיצונית המבוססת על הכנסייה הבפטיסטית ווסטבורו, שהיא אחד הגופים השנואים בארה"ב. על ידי העיסוק בפוליטיקה סמית משווק את הסרט כבעל מסר ולא כעוד מפחידן. גם לארס פון טרייר נגע באימה אפוקליפטית ב"מלנכוליה", שמתחיל בהשמדת העולם על ידי פלנטה זרה, אולם העדיף לקדם את הסרט דרך התבטאויות אנטישמיות.
קשה להאשים את הבמאים שנוגעים באימה ומפחדים להתחייב לה. בטח אם לוקחים בחשבון את הכישלון של "בית החלומות", שגם הוא מוצג בבית הקולנוע בארץ בימים אלה. כאן מדובר בסרט אימה לכל דבר ועניין, במתכונת הקלאסית של בית רדוף עמוס דימויים המזכירים את "הניצוץ".
ל"בית החלומות" יש צוות שחקנים מכובד ביותר הכולל את נעמי ווטס, דניאל קרייג ורייצ'ל וייס, ובמאי שהוא לא פחות מג'ים שרידן עתיר הניסיון והפרסים ("בשם האב", " כף רגלי השמאלית"). אלא שכמו בסרטי האימה הגדולים ביותר, משהו השתבש בדרך. הסרט זכה לקונצנזוס של ביקורות מחרידות, ושרידן עצמו היה מודע מראש לכך שלא מדובר ביצירה ששווה להתגאות בה. הוא אפילו ניסה להסיר את שמו מהסרט ולהעביר את קרדיט הבימוי ל"אלן סמיתי", השעיר לעזאזל שחתום על סרטים שיוצריהם מתביישים בהם. עבור כל במאי אין סיוט גדול מזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם