הזירה הלשונית: האביב הערבי והפאסוליה
מהו הקשר בין הערבית לעברית? איך אומרים שעועית בשפות אחרות? ומה יכולה להיות השפה העולמית? הזירה הלשונית
ככלל אימצו בארצות ערב באופן חלקי את הביטוי המקובל "האביב הערבי", בערבית: אלרביע אלערבי, אך כמעט בלי אזכור האסוציאציה ההיסטורית: אביב העמים כשם כולל למהפכות אמצע המאה ה-19 באירופה. המהפכה המצרית קרויה גם "מהפכת הלוטוס", והמהפכה בטוניס "מהפכת היסמין", אך השימוש בכינויים האלה אינו נפוץ. המהפכה בלוב קרויה פשוט "המהפכה הלובית": את'אוורה אל-ליבייה, להזכירנו שגם קדאפי קרא לשלטונו בשם דומה. קדאפי גם טען שדמוקרטיה היא מונח בערבית: דמו-כורסי, כס השלטון העממי.
בסוריה המדממת קוראים המורדים לצבא שביחה, רמז למילה שבח שפירושה רוח רפאים, בעוד הצבא קורא למורדים כנופיות נפשעות: עיצאבאת אג'ראמיה. ג'קי חוגי, כתב גלי צה"ל לעניינים ערביים מספר שהמהפכה שם החלה בקריאה מוכרת לישראלים: העם רוצה (בהפלת המשטר), ובערבית: א-שעב יֻריד. המילים בערבית, המוזיקה ממש כמו של רוטשילד.
אם היתה לשפה זכות דיבור בסכסוך הישראלי-ערבי, היא היתה מציעה את שירותיה כמשכינת שלום. הערבית והעברית היו מאז ומתמיד ידידות קרובות. לקשר בין העברית והערבית, שתי שפות שמיות קרובות, שורשים מוצקים מאז תור הזהב בספרד, אבל הוא נמשך ביתר עוז בעברית החדשה.
בעוד בני העליות הראשונות לחמו ביידיש, נושאת דברה של הגלות, הם התיידדו עם הערבית וראו בה שפה אחות. ראש וראשון להם היה מחדש השפה העברית, אליעזר בן יהודה. הוא התלהב מהשותפות הזו עד כדי כך, שהציע להכשיר את כל השורשים בערבית ולראות בהם שורשים עבריים.
ההצעה של בן יהודה נדחתה על הסף, אבל הוא לא התייאש, ומילים רבות שחידש בעברית מקורן ערבי. כאלה הן
היו מילים שמקורן ערבי שלא נקלטו. למיניסטריון הציע בן יהודה לקרוא בעקבות הערבית וזרה, ולעגבנייה בדורה, בעקבות בנדורה הערבית. לבננה הציע לקרוא מוז, בעקבות המילה הערבית מַוְז. גורל משונה היה למילה מכללה, אותה הציע בן יהודה בעקבות המילה הערבית כולייה, אך היא לא התקבלה. נדרשו יותר משני דורות כדי שהיא תחזור לשימוש כסוג ייחודי של מוסד להשכלה גבוהה.
המפגש העיקרי בין העברית והערבית היה בשפת היומיום. ספר נדיר בשפה האנגלית מאת מרדכי קוסובר שופך אור חדש ומפתיע על התופעה. שם הספר, לא פחות, "יסודות ערביים ביידיש הפלסטינית".
קוסובר בילה בארץ ישראל בשנות העשרים של המאה הקודמת, וחקר את היישוב הישן, ובעיקר החרדים בירושלים. הוא גילה ששפתם היא יידיש מעורבבת בערבית, שאותה הכירו מן המפגש עם הערבים המקומיים. הדוגמאות הרבות שמביא קוסובר מספרות לנו שהנוכחות העמוקה של הערבית בשפת הדיבור הישראלית החלה עוד לפני שכף רגלם של העליות השונות דרכה כאן. החרדים בירושלים השתמשו באותן מילים שבהם השתמשו מאוחר יותר החלוצים ואחר כך הפלמ"חניקים.
מן המפגש בין היידיש והערבית נוצרו לא מעט מילים, וחלקן חיות וקיימות עד היום. ניג'יס פירושו בערבית מלוכלך: "אוי איס דוס א שטיק ניג'ס!", מצטט קוסובר, אך המילה זכתה למשמעות של טרחן, נודניק, בעקבות השורש ביידיש נודשען. לבחורה שופעת ומצודדת קראו קוסה, בעקבות המילה הערבית קוסה, קישוא, ולגירסת קוסובר דלעת. האם זהו מקורה של הקוסית בת ימינו? "כורדי" היה כינוי לאדם נמוך קומה דווקא.
הסיומת היידישאית-סלאבית 'ניק' משמשת עד היום ליצירת מילים חדשות, ממילואימניק ועד חיזבללניק. זה התחיל כבר בימי היישוב הישן. בקשישניק הוא אחד שמקבל שוחד, מחאביסניק הוא אסיר מורשע (חבוש בבית האסורים), וראסבראסניק (ראש בראש+ניק) הוא כינוי להומוסקסואל.
והנה כמה משפטי דוגמה מהיידיש המעורבבת של היישוב הישן המובאים בספר. התעתיק אינו תעתיק יידישאי תקני אלא נועד להבנת הכתוב, והתרגום חופשי, לצורכי אווירה.
"נו, ווי גייטס דוס איהר? חמדולילה!" איך הולך? בעזרת השם!
"וואס רדסטה? חאלאס, ברייגז געבורן לעוילם ועד": מה אתה מקשקש? חלאס! אנחנו ברוגז לעולם ועד!
"דחיל אללה, טו מיר זיין א מול דעם מערוף!", בחייך, תעשה לי טובה.
"תפדל, אדרבא, מיט דר גרטסן כובד", בבקשה, למה לא, בכבוד גדול!
"אבעק פון מיינע אויגן, דו נאכס איינער", צא לי מהעיניים, חתיכת לא יוצלח חסר מזל (בערבית: נחס)!
"איר הוט א בילאדי? ברנגט אם, וועל איך טון דעם שידך": יש לך בחור ילידי (בילאדי)? תביא אותו, נעשה לו שידוך.
ולסיום, שיר חלוצים תלת לשוני משנות העשרים: "און דר נוך הוא איך דר צוקום/ געלט פארן בניין אובר כביש/ אזוי קריג איך גלייט איין אנטפר/ אז: מסארי איז מאפיש!": וכך באתי לבקש שכר על סלילת הכביש, וזכיתי לתשובה: אין כסף!
ובאותו עניין, שואל אמנון שמוש מה מקור המילה פאסוליה, שעועית. האם יידיש? או ערבית?
התשובה מוליכה אל מקורותיה הלטיניים של המילה: Phaseolus, או השם המדעי השלם, Phaseolus vulgaris. מכאן היא צצה בשפות שונות, כמו איטלקית: fagioli, פולנית: fasoli, וכן רוסית, ספרדית, לדינו ועוד. הפולנית והרוסית השפיעו על המילה היידישאית. גם המילה הערבית הושפעה משפות אירופה, תופעה מוכרת בעיקר בתחום המזון, וראו בנדורה שהוזכרה לעיל. ואנו נתנחם בסעודות הגורמה של החיילים: פאסוליה ביום ראשון, פאסוליה ביום שני, וכך הלאה, וגומר בשבת, וכל יום בשפה אחרת.
פרשת השבוע, פרשת נוח מכילה את אחד המיתוסים המכוננים הקשורים לשפה: מגדל בבל. העולם של היום מעיד דווקא ששפות שונות יכולות לגור בכפיפה אחת ובידידות, והערבוב בין העברית, הערבית והיידיש הוא מקרה דוגמה. ובכל זאת יש המפנטזים על שפה עולמית אחת. השאלה היא, מה תהיה השפה הנ"ל?
אפשרות אחת היא האנגלית, המתפשטת בעולם. יש לכך יתרון כי כך יכול כל אדם להסתדר בכל מקום, אבל החיסרון הברור הוא שהאנגלית הגלובלית, האמריקנית ביסודה, היא שפה רדודה, מצומצמת ועילגת, כיוון שהיא מנותקת מהתרבויות בהן מדברים בה. החדירה של האנגלית האמריקנית לעברית הישראלית מעידה על כך: היא מנותקת מהתרבות הישראלית השונה ממנה מאוד.
אפשר להעלות על הדעת גם את השתלטות השפה הנפוצה בעולם, הסינית המנדרינית, על העולם כולו. נראה שהרעיון מעורר חלחלה מספיק ואינו דורש פירוט נוסף.
יש גם כאלה החולמים על כך שכל העולם ידבר ערבית, ובסתר מן הסתם גם משיחיסטים עבריים הרוצים שהעולם כולו יחזור לשפה שלהשקפתם דיבר בה אלוהים, עברית. ובקיצור, פיזור השפות בעקבות מגדל בבל אולי נולד כדי להעניש את בני האדם, אבל במבחן התוצאה מדובר ברעיון לגמרי לא רע.
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם