עני והחבר'ה: הקולנוע האמריקאי והמשבר הכלכלי
מאז "תלוי באוויר", הקולנוע האמריקאי מוצף בסרטים על המשבר הכלכלי, עם גיבורים אמינים יותר מג'ורג' קלוני. ניב הדס סופר את הכסף שאין
אלא שהתהודה סביב "תלוי באוויר", שגולל את סיפורו של אדם שתפקידו בתאגיד שבו הוא עובד הוא לפטר עובדים אחרים, התנדפה מהר מאוד; הוא הפסיד ל"מטען הכאב" של קתרין ביגלו, לא התחרה ברצינות על שום פרס ובעצם מרגע שעלה לאקרנים לא נחשב למועמד רציני.
הגם שמדובר בסרט מהנה, "תלוי באוויר" לא באמת הפנים את גודל המשבר ואת המנדט שניתן לו. הוא העדיף להרחיב את תת-העלילה הרומנטית על חשבון ההתמודדות עם אימת האבטלה. למרות סצנות שבהן השתתפו מפוטרים אמיתיים, הוא היה סרט על הבחירה בין קריירה לאהבה, במקום להיות סרט על המאבק ההישרדותי. גם מבחינה אסתטית הוא היה נקי, קר ומרוחק מדי; גרסה הוליוודית משופצת ומרוככת למציאות קודרת ומדכדכת.
למזלו של הקולנוע האמריקאי סירב המשבר לגווע, מה שהבטיח ש"תלוי באוויר" לא יהיה השריד העלילתי היחיד בין עשרות התייחסויות דוקומנטריות, שהמוכרות שבהן הן "קפיטליזם: סיפור אהבה" של מייקל מור ו"המעגל הפנימי", הזוכה באוסקר ב-2011.
השנתיים האחרונות היו גדושות בסרטים שהמשבר נוכח בהם ברמות משתנות; גם בעלילה שלא מסתיימת בעושר ובאושר, גם בעבודות האפורות של הגיבורים וגם במסר הסולידרי שיוצא נגד החזירות וחברת השפע, וגם בהיבטים הצורניים. בניגוד לסטריליות המיופייפת של "תלוי באוויר",
לא לחינם מככבים בהם אנטי גיבורים מובהקים כמו ויל פרל, ג'ון סי ריילי ופול ג'יאמטי; לא בדיוק השחקנים שמפרסמים מכונות קפה יוקרתיות כשהם מתלוצצים עם אלוהים. ולא רק הם, האנסמבל שסובב אותם שומר גם הוא לרוב על מראה ממוצע, רחוק מהפנטזיה ההוליוודית הקלאסית. מיקום ההתרחשות הוא לא בערי החוף הפוטוגניות, אלא במידל-אמריקה. גם אם לא מדובר בריאליזם נוקב בסגנון קן לואץ', זו עדיין סטייה חדה, מבורכת, לכיוון המציאות העגומה.
ב"וין וין" ("Win Win") של תומס מקארתי ("האורח", "אנשי התחנה" וגם העיתונאי הבדאי סקוט טמפלטון ב"הסמויה") משחק ג'יאמטי ("דרכים צדדיות", " אמריקן ספלנדור") את מייק פלהרטי, עורך דין עצמאי ולא מצליח במיוחד שבזמנו הפנוי משמש כמאמן ההיאבקות של התיכון המקומי. הוא לוקח חסות על זקן חולה רק כדי להרוויח עוד כמה דולרים מהמדינה ובדרך מתיידד עם נכדו המעורער, שהופך לכוכב ההיאבקות של בית הספר (שאותו מגלם מתאבק אמיתי ולא שחקן מקצועי).
בסיום הסרט, אחרי שמתגלה התרמית שלו וכדי שיוכל להמשיך לפרנס את משפחתו, נאלץ פלהרטי לקחת עבודה נוספת. מה שהיה הסיוט של הומר סימפסון, הופך למוצא היחיד ובלית ברירה גם לסוף טוב. "וין וין" הוא לא סרט המשבר היחיד שבו מככב ג'יאמטי, בעל המראה הפקידותי. ב"גדול מכדי להיכשל", סרט טלוויזיה של HBO על הקריסה בוול סטריט, הוא משחק את הכלכלן בן ברננקי (נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב).
בדומה ל"וין וין", גם "טרי" של עזאזל ג'ייקובס (יהודי עם הורים מקוריים) זכה לציון לשבח בפסטיבל סאנדנס השנה. הסרט, שמספר על חברות בין נער (ג'ייקוב ויסוקי) שסובל מהשמנת יתר ומדיכאון למנהל בית הספר (ג'ון סי ריילי מ"שיקגו" ו"אחים חורגים"), מיטיב לתאר את החיים בעיירה שנמצאת בשומקום, אמריקה, אחרי פריצת המשבר. מלבד העובדה שריילי לא יודע כיצד להתמודד עם הגירושים שמרחפים מעליו וכיצד יוכל לפרנס את עצמו ואת אשתו בנפרד, טובל "טרי" בעליבות כללית.
התלמידים והתלמידות בבית הספר, הבתים המוזנחים והאוכל שמסתכם בעיקר בשעועית על לחם, רחוקים מהעליצות שמאפיינת בדרך כלל סרטי נעורים, גם כאלה על נערים דחויים. אפילו את מלכת הכיתה כיערו בכוונה.
גם ויל פרל, חברו הטוב של ריילי, מככב בסרט משבר משלו. ב"הכל צריך ללכת", שביים דן ראש על פי סיפור קצר של ריימונד קארבר, מגלם פרל אלכוהוליסט שפוטר מעבודתו, אשתו זונחת אותו והוא נאלץ לפנות את ביתו. הוא עורך מכירת חצר ובה נפטר מכל חפציו, כשבסוף הסרט הוא לא מחזיר את אשתו או מוצא עבודה חדשה. הוא פשוט משלים עם מצבו.
בזמן שב"הכל צריך ללכת" פרל מציג את הצד הרציני שלו, המשבר הכלכלי מרחף גם מעל ל"החבר'ה האחרים", הקומדיה הפרועה שבה פרל ומארק וולברג משחקים שני שוטרים שלומיאלים שרודפים אחרי סטיב קוגן, בתפקיד תואם ברני מיידוף. "החבר'ה האחרים" לא מסתפק בעלילה שבה הנבל הוא מיליארדר רמאי ולא רוצח סדרתי ומוסיף סצנת כותרות סיום מבריקה, שבה מובאים כל הנתונים היבשים שהובילו לקריסת הבורסה, נוסף להסברים כיצד עובדת תרמית פונזי.
ההצלחה הקופתית של "החבר'ה האחרים", בניגוד לכל הסרטים הקודמים שהוזכרו (כמו גם "קומפאני מאן" עם בן אפלק ו"התמוטטות"), הוכיחה שקומדיות הן כנראה הדרך היחידה שבה הוליווד - המוצא האסקפיסטי האחרון של אמריקה - מסוגלת להתמודד עם המשבר מבלי להרתיע את הקהל, כפי שקרה בשתי הקומדיות המצליחות של הקיץ האחרון, "מסיבת רווקות" ו"איך להיפטר מהבוס".
ב "מסיבת רווקות" מגלמת קריסטן ויג קונדיטורית שנאלצה לסגור את המאפייה שלה בעקבות ההאטה בכלכלה, מה שמותיר בה צלקת ומעכב את היכולת שלה להתקדם הלאה הן במישור המקצועי והן במישור האישי. היא הופכת לאדם שמוכן לספוג השפלות - מגברים, מחברות ומחברות של חברות - כדי לא להתמודד עם שדי העבר.
ב"איך להיפטר מהבוס" המצב חמור אף יותר: הגיבורים מוכנים לספוג התעללות קשה - מינית, נפשית, פיזית - ולא להתפטר. חמור מכך, הם מעדיפים להסתכן ברצח ולא להתפטר. באחת הסצנות המצחיקות בסרט הם פוגשים בחבר שעבד בוול סטריט ופוטר, וכיום מציע להם שירותי מין ידניים כדי לשרוד. זה, גורס הסרט, הגורל שמצפה למי שמוותר על המשרה שלו בגלל פינוק.
המשותף בין שלושת הסרטים הללו הוא הדרך הנלעגת שבה מוצג העשירון העליון. ב"מסיבת רווקות", ג'ון האם נוסע בפורשה, גר בווילה ענקית ומרוויח מיליונים, אולם מתואר כחלאה אגוצנטרית חסרת רגש. ב"איך להיפטר מהבוס", הבוסים - ג'ניפר אניסטון, קווין ספייסי וקולין פארל - הם רשעים גמורים וחסרי חמלה שמעבידים את הכפופים להם בפרך ומשתמשים באיומי הפיטורים כחלק ממשחקי כבוד ואגו (פארל מבקש לחתוך בשומן של החברה, כלומר לפטר את כל השמנים).
אף על פי שמדובר בקומדיות חסרות מעצורים, יש בהן גם פן ביקורתי חריף נגד תאגידים שמנצלים את המשבר, סוחטים את העובדים ומתעללים בהם, ויש בהן גם התרסה נגד פזרנותם ואנוכיותם של העומדים בראשם. אם הו לא היו נכתבות בידי תסריטאים אמריקאים, אפשר היה לחשוב שהן חלק מעלילת "מעושרות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם