הי איז דה שריף: ראיון עם צחי גראד
בלילות מופיע צחי גראד על המסך כמפקד המשטרה המחוספס של היישוב תמרות עשן, בימים הוא נוסע לרמאללה במטרה לפתור את הסכסוך. לקאובוי הזה, בעל שני הכובעים, ימלאו אוטוטו 50
הוא לא יודע מה ייצא מזה, מה יהיה הפורמט או איזה גוף שידור ישים נפשו בכפו - אבל זה נראה לו הדבר הנכון לעשותו. "רוב האנשים מאמינים שרמאללה מפוצצת בערבים שרק מחפשים את ההזדמנות לדקור ישראלי, גם אני חשבתי ככה לפני שהגעתי לשם. אבל זה פשוט לא נכון", הוא אומר. "מדהים כמה אנשים מנותקים ממה שבאמת קורה".
תסביר.
"בתקשורת מראים דברים לא נעימים, ואתה הרי גם יודע שהם במצב קשה עשרות שנים. אתה מבין איך נפש של בן אדם עובדת, שהם מלאים כעס ושנאה ושקשה להם. אז אתה מחבר אחד ועוד אחד והתוצאה היא שברור לך שאם תסתובב ברמאללה, ידקרו אותך. זה ברור לך מתוך הנתונים. אבל מה שמדהים זה שזה ממש לא ככה. רוב האנשים ברמאללה רוצים לסגור עניין. רוצים שהמנהיגים יישבו ויבנו עתיד הגון יחסית, עד כמה שאפשר, לאזור הזה, רוצים לחיות את היומיום שלהם.
"אני רואה חדשות, אבל מרגיש שזה לא תמיד אמין, שמורחים אותי. לדעתי הרבה פלסטינים מבינים שהישראלים שמים מחסום כדי להגן על עצמם, אבל הם עדיין מושפלים במחסום, כך שזה לא משנה מבחינתם. הפלסטיני יכול להבין את המורכבות של הסיטואציה ולהבין את ההתנהלות הישראלית, אבל הוא עדיין סובל מזה, הוא עדיין יכול להתקומם".
הוא לא כזה שמאלני, הוא ממהר להבהיר, כמו כדי להעניק לדבריו משנה תוקף. במלחמת לבנון הראשונה שירת כחייל סדיר בצנחנים. אחר כך שירת כמילואימניק בשטחים. "הייתי חלק מזה, ונשארו בי פחדים. מהצבא, מהמלחמה. אני מפחד. בכלל יש בישראל מין מחלה של פרנויה, של פחד כזה, נוראי".
פחד הוא תמיד גם השראה,
החוויה שלך ממלחמת לבנון חוללה את כל זה?
"הדברים קשורים ומתחברים, אבל אני לא מנסה לפענח את זה".
ולרמאללה אתה נוסע כדי להקשיב או כדי להניע פעולה?
"אני רוצה לפגוש ולצלם פלסטינים וישראלים שיש להם רעיון לפתרון הסכסוך ועל ידי כך להזיז משהו, לחשוף משהו. עד היום הטלוויזיה הישראלית לא ששה להראות ערבים, זה הרי לא מביא הרבה רייטינג. טלוויזיה זה 'אנטרטיינמנט', אז מה עכשיו ערבים ופלסטינים. אולי בעזרתי, אם הפרויקט יעבוד כמו שאני מקווה, יהיה אפשר להגיע עם זה ליותר אנשים. נראה מה יתבשל, סדרה או סרט, אבל בטוח שזה יהיה מעניין".
בשוק הדימויים הישראלי גראד הוא גבר במובן הישן של המילה. קאובוי, אם לשפוט על פי כובעו של בן דמותו בסדרה "תמרות עשן". עם זאת, הרושם שהוא מותיר בג'ינס וכפכפים הוא של גבר נעים, חביב ומלא קסם אישי, הפוך מהדמויות שהוא מגלם, הנעות בדרך כלל על ציר ערכים שקצהו האחד "חספוס" והשני "נכלוליות". לא שגראד האיש אינו מעט מחוספס. לא מזמן הציע לאשתו שימירו את אחת המכוניות באופנוע ונענה שהוא מחפש צרות.
ב"תמרות עשן", שעונתה השנייה המצוינת משודרת כעת בהוט, הוא מגלם את אסא מוקד, מפקד משטרת צפון רמת הגולן ששב לזירה במפתיע לאחר שבסוף העונה הראשונה נדמה היה שהתאבד. הכניסה לדמותו של מוקד לא היתה טריוויאלית עבור גראד, מה גם שמאז צילומי העונה הראשונה כבר עברה שנה. גראד, כמו שהוא אומר בחיוך, "לא כל כך אוהב עונות שניות. זה לא פשוט לשחזר דמות שעשית, לך תדע אם זה ייצא מספיק טוב, בייחוד אחרי שעבר כל כך הרבה זמן. לפעמים אני רואה את העונה הקודמת כדי להיזכר, ולעתים הבגדים שהדמות לובשת, השפם ששוב מדביקים לי, הגופניות הזו, עוזרים לי".
בתשובה לשאלה איך בכל זאת החליק לדמות, מנדב גראד מידע מפתיע. "במקרה של אסא, יש בדמות אלמנט תפוס מאוד. הוא במצוקה גדולה כי מצד אחד הוא מייצג את הרשויות, איש החוק, ומצד שני מעורב בדברים הרעים שקורים מסביב. אז אחת הדרכים שלי להיכנס לדמות, איך לומר בעדינות, היתה לכווץ את הסוגרים בישבן. זה השפיע גם על הקול, על ההתנהגות, על כל החזקת הגוף. חשוב לי לדעת את כל המהלך של הדמות, אני אוהב גם לדעת מה קורה לדמויות האחרות, והכל משפיע עליי. אני מתאים את עצמי למה שקורה".
ב"תמרות" הוא חזר לעבוד עם הבמאי עודד דוידוף, שאיתו שיתף פעולה ב"מרס תורכי" וב"מישהו לרוץ איתו". "אנחנו אוהבים מאוד לעבוד יחד, אני מגיע לשיאים שלי איתו. עודד עובד פתוח, גם בעבודה מול הארט, הצלמים, התלבושות - הוא אוהב שכולם מעורבים ומכניסים אלמנטים משלהם, ואז הוא מעצב את זה. הוא נתן לי ביטחון כללי בדמות ואפשר לי להזרים דברים פנימה לתוך הסצנות. גם צילמנו ברמת הגולן, וזו היתה חוויה חזקה, סוג של הרפתקה. ירד שלג חלק מהזמן, והיתה תחושה שאנחנו במציאות אחרת. יש לזה כוח".
באוגוסט נרכשו הזכויות ל"תמרות" על ידי רשת אן.בי.סי. "זה דבר מרגש שהתעשייה האמריקאית מסתכלת על התעשייה שלנו ומחפשת חומרים", הוא אומר כשאני מצרה על כך שג' ון ויין לא יוכל לגלם את דמותו בגרסה האמריקאית. "עודד ונח (סטולמן, התסריטאי של 'תמרות עשן') הגשימו חלום ישן כשהם יצרו את 'תמרות', הם חלמו על זה עוד מהלימודים המשותפים שלהם ב'סם שפיגל'".
האווירה הכפרית של "תמרות" מאפיינת גם את חייו של גראד. לפני חמש שנים עבר עם המשפחה מתל אביב לכפר סירקין. סוף כל סוף נמצא לו הפתרון לחידה א-לה הולדן קולפילד שהטרידה אותו: לאן נוסעות המשאיות אחרי שהן עוזבות את תל אביב. "זה מדהים, אתה חי בעיר, הכבישים עמוסים במשאיות, ואתה לא תראה ולו משאית אחת חונה ברחובות. הגעתי לכאן והתעלומה נפתרה".
הוא כותב במבנה קטן שלצד הבית, מעין מאורה מקסימה וגולמית שבה הוא חושב, מתכנן ויוצר תסריט חדש. "אני לא כותב כל כך הרבה, לצערי, אני צריך להתרגל לכתוב יותר. אלו הרגלים שבדרך כלל מפתחים מגיל צעיר". בעבר כתב את התסריט לסרט "ג'ירפות" (2001), שאותו גם הפיק וביים, על שלוש צעירות תל אביביות המסתבכות בפרשת רצח, ובקנה שני תסריטים נוספים לסרטים באורך מלא. שניהם עוסקים כאמור בכאוס שבין ישראלים ופלסטינים, את אחד מהם כתב עם המוזיקאי ישראל ברייט.
זו לא הפעם הראשונה שגראד מתעסק בנושא טעון אבל מנסה שלא לפענח עד תום את משמעויותיו. הוא נותן לסיפור לבנות את עצמו, ולצופה - לסרוק את השכבות הפנימיות שמרכיבות אותו. ב-2006 ביים את "תנועה מגונה" שכתבו גל זייד ויעקב איילי, שגם שיחקו בו.
הסרט, עיבוד לנובלה מן המאה ה-19 מאת היינריך פון קלייסט, משרטט את שבוע האימים של מיכאל קליינהאוס, ישראלי צנוע שהחליט שאינו רוצה יותר להימעך בידי סוליית הרשויות ומשיב מלחמה הנגד הממסד. תסריט שרגב קונטס, נניח, היה חותם עליו. "אני מחפש רק עלילה טובה. אם זה סיפור שמדבר אליי, אז כנראה יש שם מטען, מסר. ב'תנועה מגונה' הסיפור על האזרח שלא יכול לשאת יותר את חוסר האונים הזה ומתפוצץ - זה דיבר אליי".
וכשבוקר קיצי אחד התעוררת וראית אזרחים שהחליטו לצאת להילחם במציאות שהם הכירו, הרגשת משפיע?
"'תנועה מגונה' היה מבחינתי תמרור אזהרה, מעין 'תראו באיזה מצב אנחנו נמצאים'. גם אותי מרגיזים ומכעיסים הדברים שנגדם מחו במחאה החברתית. הייתי שמח אם היא היתה יכולה להתאחד למשהו גלובלי יותר. הייתי בהפגנה אחת, הסתובבתי בשדרת האוהלים, והיה חזק מאוד. האנשים מסביב היו כל כך נעימים וזה הדהים אותי. היה פתאום איזה חיבור, סוג של כיף, ביחד כזה. אני מרגיש שהמחאה שינתה קצת את השיח. הזיזה כמה דברים, אבל קשה לשנות את המציאות, לשים אותה איפה שהיא צריכה להיות. הכל כל כך מסובך. אני עסוק בבני אדם, במה שקורה פה. המדינה הוקמה, התחזקה, אבל הכל עדיין רועד. הכל בעירבון מוגבל".
גראד , אוטוטו בן 50, נשוי לשלי כהן, אוצרת שכותבת בימים אלה עבודת דוקטורט, ואב לבן ולעלמה. במקור הוא ירושלמי משכונת רחביה שהחל ללמוד משחק רק בגיל 26 וחצי, אחרי שכבר סיים תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה העברית וטייל במשך שנה במזרח אפריקה של שנות השמונים. במהלך הבי.איי עלה מדי פעם על קו 9 מגבעת רם לקמפוס הר הצופים כדי לקחת שיעורים בפנטומימה ובאימפרוביזציה בחוג לתיאטרון. מובן שהיתה זו פעולת הסחה בדרך לכיבוש הגבעה עם הבחורות החמודות יותר.
בתום התואר ערק לתל אביב. "הייתי צריך להתמודד עם זרות, עם עיר חדשה שבה הכל קיצוני יותר, אכזרי יותר. עד אז העולם שלי נראה אחרת לגמרי. ובתוך כל זה, להתחיל ללמוד ב'ניסן נתיב' - להיכנס לקבוצה של 15 איש, שאתה כל הזמן איתם, עם כל הדינמיקות והמשמעויות: תחרות, סקס, התרגשויות, חשיפות אישיות. זה שונה מלשבת בהרצאה של 300 איש ולנסות לעקוב אחרי המרצה למתמטיקה".
פחדת?
"זה לא איים עליי או הפחיד אותי, אולי כי הייתי מבוגר יחסית לקבוצה. אבל גם הייתי לא מנוסה - אחרים היו מלהקות צבאיות או מתלמה ילין. כל הזמן למדתי, דרך השכל ודרך הגוף. זו סיטואציה אינטימית מאוד, אתה כל הזמן חשוף וכל הזמן אומרים לך מי אתה. יש כאלה שקשה להם עם הביקורת התמידית, אבל לי היתה איזו הבנה שלא צריך להיות רק בתוך ה' חלום' אלא לקחת דברים יותר בפרופורציות".
מה למדת שם שעדיין נשאר איתך?
"ניסן נתיב שם יותר דגש על מקצוענות, פחות על רגש או חיטוט נפשי. לא עניין אותו מה אתה מרגיש, אלא מה הוא ראה, האם הוא זיהה אצלך את מה שאתה אמור להביע. וכך גם אני למדתי לעבוד. כל רגע נתון בתוך סצנה, כשאני משחק או כותב, אני מפרק ל'מצב' ול'פעולה'. אני מנסה להבין את התסריט כמו שאני מנסה להבין את החיים, שואל את עצמי מה אני בעצם רוצה ומנסה לשחק את הסיטואציה, פחות את ה'דמות'. תמיד אהבתי להתבונן באנשים, להבין מה קורה להם, למה מישהו אומר את הדברים שהוא אומר. שם למדתי את הטכניקה".
המילה "טכניקה" מדויקת. גראד לא מתייחס למקצוע שלו כאל אובססיה אלא כאל מלאכה, עבודת יד עדינה: מורכבת, תובענית, אבל גם סדורה ויומיומית. הוא משתדל לחיות באופן שקול. לא מתרגש מדי, לא מחטט מדי, לא מפענח דברים שלא צריך, לא נותן לרעידות הפנימיות להזעיק את כל הגוף, לפחות לא כלפי חוץ. "אני טיפוס סגור, הכל קרה לי מאוחר. לרוב אני מסתובב עם מידה מסוימת של חרדה, אבל לא כל כך רואים את זה עליי. אני נוהג לפרק דברים ולהבין אותם וככה בעצם לנסות להשתלט עליהם".
את המערבולות הרגשיות שמפעפעות בו הוא פורק בתוך דמות כמו פסח ב"מישהו לרוץ איתו". "זורמים אצלי כל מיני זרמים תת-קרקעיים אינטנסיביים, ואני יותר סוער ורגשי ממה שנראה, אבל כנראה הגעתי למשחק בשביל להוציא אותם ולתת להם מקום. אולי זה חלק מהמשיכה שלי למקצוע, הדרך שלי לשלוט בדברים ולא ללכת לאיבוד".
אתה ביקורתי כלפי עצמך? מתעסק במה שאומרים עליך?
"מה שלא קורה לך בחיים, אתה תמיד נשאר בתוך עצמך. אתה תקוע עם האישיות שלך. אם אתה אדם שיודע לעשות מה שטוב לך - אז טוב לך. אתה יכול ליפול פחות טוב או יותר טוב, אבל החוויה שלך קשורה יותר לאישיות שלך מאשר למה שאתה עובר. כמו כל שחקן, כל יוצר, גם לי חשוב מה אומרים עליי, גם אני חושש ורוצה שכל סצנה תצא מדהים, ואף פעם לא כל כך בטוח. היום קל לי יותר כי אני יכול לבחור. אני בררן מאוד, ותהליך הבחירה חשוב לי. ברגע שאני עושה את הבחירות הנכונות, ואני יודע שהצוות שעובד איתי מצוין, זה מפיג קצת את החשש".
כשאתה מסתכל לאחור על הקריירה, על מהלך החיים, מירושלים לתל אביב ואז לכפר, ממתמטיקה, למשחק ולכתיבה ובימוי, יש משהו שהיית עושה אחרת?
"יכול להיות שבדיעבד הייתי מתחיל לביים מוקדם יותר. אני עדיין נלחם לממש את הצד הזה שבי, אני נאבק. בתסריט שאני כותב אני מדמיין את עצמי בתפקיד הראשי. אבל זו לא משימה קלה, לכתוב, לביים ולשחק. אתה צריך להגיע מאוד מוכן. אני לא פוסל את זה. זה אפשרי. קודם שיהיה לי תסריט בן זונה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם