לילה לא בכיף: על "זהירות טלוויזיה" ו"דובדבני וקובץ'"
השלישייה של "זהירות טלוויזיה" לא מצליחה להפתיע וגם "דובדבני וקובץ'" משוכפלים לעייפה. עוד ערב בידור לא מצחיק
בדרך כלל, בסופו של ערב ארוך כזה אני יוצא מעורער. פרצי הצחוק המועטים שעולים במהלך הצפייה גורמים לי לחשוב שמשהו בי משובש. אולי מאחורי החזות החייכנית מסתתרת נפש מרירה וזועפת, שלאף פרח קומי אין סיכוי להאיר את יומה. מנגנון חורק שמסרב לאפשר לצ'אקרות שלו להיפתח. גם שתי תוכניות הבידור החדשות ששודרו בסוף השבוע האחרון - "זהירות טלוויזיה" ו"דובדבני וקובץ'" - לא הרקידו את המכונה.
הראשונה היא מיני-סדרה בת ארבעה פרקים בהנהגת שחר חסון, אבי אטינגר ודודו ארז. כמו ב"לילה בכיף", בסיס האם שלהם, גם כאן העיסוק בטלוויזיה עומד במרכז. הפעם הם שלישיית מצחיקולים המפתחת פורמט טלוויזיוני שנמכר לחו"ל. החלום הגדול כמובן משתבש, כשבדרך רודפת אחריהם קבוצת פמיניסטיות כבדות משקל.
אפשר לראות את זה כנקמתם של אנשי "לילה בכיף" בארגוני הנשים שניהלו בשנתיים האחרונות מאבק נגד התכנים השוביניסטיים, לטענתם, שמוצגים בתוכנית. כדי להפוך את הנקמה למתוקה במיוחד, מעמידים היוצרים בראש הקבוצה את המגה-אישה אילנית לוי ומציתים בכך את הדיון הטעון היכן נמצא הכוח הנשי - ביופי ובפיתוי (לוי גורמת לחסון להתאהב בה) או בניסיון לאמץ חזות גברית נוקשה ולהעלים כל סממן נשי. בסיום הפרק לוי נשלחת לכלא, ועבות המשקל מדיחות אותה מראשות הארגון. בתא מחכה לה פרידה.
לכאורה, "זהירות טלוויזיה" הצליחה לייצר ציר עלילתי קומי סביר. גם הדמויות הנעות עליו חביבות וחלקן אף שובות לב. אפילו ההשקעה בצילומי חוץ ובלוקיישנים לא ברורה מאליה. ובכל זאת, יש תחושה עמוקה שהעסק לא עובד. סדרות שהצהירו קודם כל בפני עצמן כי הן נעות על טריטוריות של נונסנס-דרמה, חייבות לעמוד ברף הז'אנרי כדי לשדר אמינות ולהפעיל את הצופה. הבעיה העיקרית ב"זהירות טלוויזיה" הינה שהיא מנסה להתנחמד בדרכה האינפנטילית ונבהלת מכל אלמנט קיצוני. היא אינה מצליחה באמת להפתיע, וגם הפאנצ'ים הנחמדים חוזרים שוב ושוב עד
נראה שלפני שיצאו לדרך, יוצרי הסדרה סירבו לערבב שוב פעם את הקלפים. גם כאן ארז הוא המבוגר האחראי, חסון על תקן הטמבלולו ואטינגר כנרד הלוזר. הייתי מת לראות סדרה עם היררכיה הפוכה. כבר כמה שנים אטינגר משתקף לי מהמסך, ואני עדיין לא יודע מי הוא באמת. השריטה שלו, להבדיל מאלו של חבריו, אינה מובנת. אטינגר מציג מופע של גבריות חיוורת שאינה מתביישת לעלות על הבמה. ראש התנועה לשימור היידיש שקופץ ביציע המזרחי של בית"ר (רגע אחרי שהירושלמים ספגו שער אומלל). יש לאטינגר קמצוץ של מבט מטורף בעיניים מהסוג שמזכיר את טל פרידמן המוקדם. היה מעניין אותי להבין אם הנרדיות הזו היא חומת הגנה או שמדובר בחריג אמיתי. אלו חומרים שבונים סדרה.
גם "דובדבני וקובץ'" ("צחוק מעבודה" של "רשת") בנויה על המתח שנוצר בין שתי דמויות הפוכות הנמצאות בדיוק על אותו מישור. שני צעירים שניסו לכבוש את תל אביב וכבר עשר שנים עובדים באותה גלידרייה. הראשון הוא דמות אב לישראלי המכוער והשני מכוער בדרכו הכאילו יפה. הראשון מנסה לתחמן את העולם, השני הורס את התוכניות בגלל עודף מוטיבציה וטיפשות. שניהם חוגגים את הישראליות הגסה (ע"ע "רמזור") בלי להפנות לה עורף, כמתבקש מסאטירה. גם כאן כל סצנה או מחווה אינפנטילית משוכפלות לעייפה. המניירה הופכת לשגרה, והלהט והראשוניות של אילן קובץ' וליאור דובדבני הולכים לאיבוד בבנאליות מתישה. זה הזמן לאמץ חתול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם