קפטן ווירדו: על "גיבורי על אמיתיים"
"גיבורי על אמיתיים" נראה בתחילה כמו סרט דוקומנטרי משעשע, אבל מהר מאוד השעשוע מתחלף בעצב, שכן ה"גיבורים" הם רק עוד קורבנות של תעשיית הפנטזיה האמריקאית

כשש שעות טיסה מזרחה, ברחובות ברוקלין, פועלת קבוצת "יוזמת ניו יורק". "זימר", "זי", "סאף" ו"לוסיד" הם ארבעה "גיבורי על" בשר ודם שמנסים להפיל בפח שודדים ואנסים פוטנציאליים בעזרת מכשירי קשר וסקטבורד. ויש עוד, מגוחכים יותר, יצירתיים פחות. בהמשך הסרט, השעשוע לובש עצב. ה"גיבורים" שמצולמים בסרט מתגלים כקורבנות סדרתיים, של הסביבה, של המדיה, של עצמם. בילדותם עברו התעללות כלשהי. בבגרותם נחשפו להתעללות קשה יותר שלה אחראית תעשיית הפנטזיה האמריקאית.
זו מטרללת את המודע האמריקאי, דוחפת לו גיבורי על מאויירים בחבילות של 1+1. התוצאה: אינדיבידואלים דחויים חברתית שדעתם מטשטשת עליהם. יש פשע ברחובות, הם מדקלמים, המשטרה לא פועלת. מישהו צריך להושיע את האזרח. חמושים בגז מדמיע הם מתנפלים על סוחרי סמים, אומללים בפני עצמם. לרוב, מדובר באנשים שהיכולת החברתית שלהם מגרדת את האפס מלמטה. המרדף אחר הפשע, תחושת השליחות, הביטחון שהם מנסים לספק - כולם גידול פאשיסטי של שטיפת מוח. תעשייה שקודחת על טוב ורע, צדק ועוולה. לו העולם היה פשוט כל כך. אמריקאי כל כך.
"חייו של גיבור על יכולים להיות בודדים למדי", מגלה "מר אקסטרים" את המניע. "מאסטר לג'נד", לוקו מבוגר שמדדה ברחובות
ואכן , הנ"ל מתגלה כשיכור וחובב עלמות צעירות. גיבור על? עדיף לחייג 911. "גיבורי העל", מחופשים בגוזמה מרושלת, משתדלים להיטיב עם העיר שבה הם חיים - אולם עצם קיומם הוא סימן רע. טירוף ושעמום פוגשים הפרעות קשות ומעובדים לסרט. יש מי שיראה בו התקוממות תמימה נגד "הרוע". מחלקות סגורות הן אופציה אחת; גיוס חובה גם מתקבל על הדעת. אם כבר גיבורי - על, לפחות שיהיו תחת פיקוח.