ליגה משלו: ערן ריקליס מתאבד על הסרטים שלו
כשערן ריקליס נתקל בתסריט על רלף קליין, הדרך לסרט היקר בתולדות הקולנוע הישראלי היתה קצרה. הבמאי הכי עסוק בארץ עובר כעת לסיפורו של ציוני אחר: סייד קשוע
רק בארבע השנים האחרונות ביים שלושה סרטים באורך מלא, האחרון שבהם, "פלייאוף", שיגיע ביום חמישי הקרוב לבתי הקולנוע, בתקציב הגבוה ביותר אי פעם לסרט בישראל. ועם זאת, כשמעמתים אותו עם ההבחנה הזאת, הוא מתגונן. "מי אמר לך את זה? אני רוצה לדעת שמות", הוא אומר בבדיחות מרירה, ומסביר, "כשטוענים את זה, בעצם מתכוונים ש'הוא אולי המקצוען הכי גדול מבחינת היכולות הקולנועיות שלו, אבל הוא לא משקיע מספיק מהנשמה שלו', וזה מרגיז אותי. בטח שאני נותן מהנשמה שלי כדי להפיח רוח חיים בנשמות של הדמויות שלי. כל הסרטים שלי הם אישיים ועל כולם אני מתאבד".
ייתכן שמקור ההתגוננות טמון בנטייה של ריקליס, 57, לביים תסריטים שלא הוא כתב: ב"הכלה הסורית" וב"עץ לימון", שזכו להצלחה בינלאומית לא מבוטלת, נעזר בתסריטאית סוהא עראף; "בגמר גביע" היה זה אייל חלפון; ו"שליחותו" נכתב על בסיס ספרו של א"ב יהושע. הפעם, ב"פלייאוף", סרטו החדש של ריקליס בהשראת סיפור חייו של מאמן הכדורסל המנוח רלף קליין, כתב את התסריט חתנו של קליין, גידי מרון, בצוותא עם דוד אקרמן.
"אני מעורב בכל שורה בתסריטים של הסרטים שלי", מבהיר ריקליס. "אין לי תחת לשבת לכתוב; אני לא מסוגל לדמיין את עצמי יושב שישה חודשים מול חלון וכותב, ולא משנה כמה יפה הנוף שנשקף ממנו. אבל כן - אני חושב שאני יכול לקחת תסריט בינוני ולהוציא ממנו סרט טוב". "פלייאוף", חשוב להבהיר, מתייחס לסיפור חייו האמיתי של קליין כאל טיוטה ראשונית שעל בסיסה נכתב הסיפור.
"כבר
הסרט נפתח עם נחיתתו של בן דמותו של קליין, מקס סטולר, בשנת 1982 בגרמניה כדי להתחיל לאמן את הנבחרת. מגלם אותו השחקן ההוליוודי דני יוסטון, בנו של ג'ון יוסטון ואחיה של אנג'ליקה יוסטון, ששיחק ב"הגנן המסור", ב"רובין הוד", ב"21 גרם" וב"מרי אנטואנט".
בהמשך נעה העלילה בשלושה צירים מקבילים: התמודדותו של סטולר עם השחקנים הגרמנים, שלא ממהרים להתמסר לשיטות האימון הלא שגרתיות שלו (למשל אימון לא הגיוני בעליל בעלטה שמלווה בעצות טרחניות משהו, כמו "תריחו את הכדור, תרגישו אותו"); ביקוריו של המאמן בבית שבו גדל ושממנו נשלחה משפחתו למחנה ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה; ויחסיו של סטולר עם מהגרת טורקייה ובתה הצעירה שחיות באותו הבית. התהליך הפנימי שעובר הגיבור רצוף התמודדות עם רגשי אשמה על כך שבגללו לכדו ורצחו הנאצים את אביו. וברקע, כל העת, התקשורת המקומית מנסה לחלץ ממנו תשובה לשאלה: איך מרגיש ניצול שואה במשרת מאמן נבחרת גרמניה.
ריבוי צירי העלילה מהתחום האישי-נפשי יוצר במהלך הצפייה רעב לסצנות כדורסל שבהן יפגין סטולר את כישוריו - סיבת הסרט, במובן מסוים. בכמה רגעים מנקרת התהייה מתי כבר יסיים את ענייניו עם הטורקייה האבודה ויחזור לקבוצה הלא מוכשרת שהבטיח לקחת לאולימפיאדה.
קליין עצמו הספיק לקרוא התסריט לפני מותו ב-2008. "נפגשתי איתו פעמיים", מספר ריקליס, "פגישות מרגשות שנעו בין התבדחויות סטייל 'אין לי בעיה עם שום דבר, רק תדאג ששוורצנגר ישחק את התפקיד שלי', לבין דברים עמוקים קצת יותר. בפגישה השנייה שלנו, בבוקר היום שבו אושפז ומאוחר יותר נפטר, הוא פתאום אמר 'עשיתי הרבה דברים בחיים ואני לא מתחרט על כלום חוץ מזה שנסעתי לגרמניה לאמן את הנבחרת'. אמרתי לו 'רגע, רלף, תסביר לי למה', אבל הוא התעלם. זכרתי את המשפט הזה במהלך הצילומים, והזכרתי לעצמי שמאחורי הפסאדה של ניצול השואה שאומר 'העבר מחוק, אני הולך קדימה', נמצא אדם שבכל רגע נתון שונא את עצמו על הבחירה שלו".
בפועל קליין לא סבל ממרד שחקנים, לא נבר בעברו במהלך השהות בגרמניה וגם נסע לשם עם אשתו, בניגוד למתואר בסרט. הצופה נותר קצת מבולבל בשאלת היחס בין התסריט למציאות.
"השלד של הסיפור - אלוף אירופה ניצול שואה שאיבד את אביו בילדותו מאמן את גרמניה ומביא אותה לאולימפיאדת 1984 - באמת קרה, ושאר העלילה מומצאת. אבא של רלף בכלל נרצח באושוויץ, ונסיבות הניתוק שלו ממשפחתו ידועות לכולם ואינן קשורות למשהו שעשה כילד. שמע, אני יכול להגיד עד מחר שהסרט הוא רק בהשראת רלף, אבל ברור לי שעבור הצופים זה סיפורו של רלף קליין, והם מצפים שהעלילה תתחיל בזכייה של מכבי ב-1977 ובחבר'ה קופצים למזרקה בכיכר. הסרט הוא נקודה מסוימת בזמן: איש במעיל ארוך, משקפי שמש ותיק של מכבי שמגיע לשדה התעופה בפרנקפורט ואומר'שלום, אני פה'".
לא סיפקת לצופה דוגמאות לכך שקליין הוא מאמן גדול שהפך גם לדמות מיתולוגית, ולמרות זאת אתה מצפה ממנו להאמין שאכן היה כזה. זה סיכון, בהתחשב בעובדה שהסרט מיועד גם לקהל זר.
"פחות מעניין לספר סיפור של גיבורים. בשביל זה אפשר לעשות גוגל. כל גיבור הוא איש בפני עצמו עם היסטוריה מורכבת, הורים, אישה וכו'. אחרי שהקרנתי את הסרט לחברי האקדמיה לקולנוע, מישהי שנכחה בהקרנה כתבה בפייסבוק ש'הסרט הוא לא רק למכביסטים'. למרות שאני אדום מוחלט ומצדי שמכבי תרד ליגה (ריקליס אף שיחק כשוער בקבוצת הנוער של הפועל באר שבע, וכשעבר למרכז פיתח חיבה גדולה גם להפועל תל אביב), אני אומר לאוהדי מכבי, בריספקט גדול, שהם יראו את האיש שהעריצו באופן שלא ראו עד כה".
"פלייאוף" הוא סרט ספורט או אולי סרט שואה בכלל?
"אמרתי לעצמי שסיפור על מאמן שבא לקבוצה כושלת ולוקח אותה להצלחות, כולל התמודדות עם הכוכב הבעייתי, כבר ראינו בעבר. שאלתי את עצמי איך אני מספק לצופה את הציפייה שלו מהז'אנר ולצד זה מביא את הפן הנוסף בסיפור - חבורת גרמנים שמאומנת על ידי ישראלי-יהודי שאביו נרצח בידי האבות שלהם, אם לומר את זה בצורה גסה. מצד אחד הרגשתי שהפן הנוסף הזה מציל אותי מקלישאתיות, ומצד אחר ידעתי שאני צריך גם לכבד את הכדורסל, שהיה המהות של האיש הזה. וגם חששתי להיכנס לנישת סרטי השואה.
"האמת היא שהסרט שלא יצא לי מהראש במהלך הצילומים היה בכלל 'אבודים בטוקיו', כי 'פלייאוף' הוא בעצם סרט על מהגרים. עזוב שואה ועזוב כדורסל, יש פה סיפור על אדם שהיגר בעל כורחו ממקום ילדותו חזר לשם כדי לפתור את סוד חייו, ופוגש מהגרת עכשווית שמנסה גם היא לפתור את חייה. כל הזמן חשבתי על הסצנה שביל מאריי וסקרלט ג'והנסון שוכבים במיטה במלון ומחזיקים ידיים. שם זה שחקן הוליוודי מצליח וחברה משועממת של מוזיקאי בטוקיו, ופה זה רלף קליין ומהגרת טורקייה בגרמניה, אבל זה אותו הדבר - חיבור זמני ומקרי של שתי נשמות אבודות".
באסקפט אחר שלו, כיצירה החוקרת דמות שהיתה למיתולוגיה בתרבות הישראלית, "פלייאוף" מזמן השוואה לסרט נוסף של ריקליס - "זהר", שובר הקופות. הוא מעלה שתי נקודות דמיון מעניינות: העובדה שגם מקס סטולר וגם זהר מנהלים מערכות יחסים מורכבות עם אביהם המנוח, ובשני המקרים חש הבן אשמה שלא בצדק; וכן טקס כריתת הפילטר מהסיגריה שסטולר מבצע בקפדנות (הוא מעשן ללא הפסקה גם במהלך אימונים) מזכיר את טקס הדלקת הגפרור הייחודי של זהר, ולשניהם מעניקה המצלמה של ריקליס קלוז אפים פטישיסטיים.
"אני תמיד מחפש משהו פיזי בדמות שילמד אותך על הפן הנפשי והרגשי שלה", מספר ריקליס. "זו יכולה להיות ג'סטה מסוימת, האופן שבו מעבירים יד בשיער או אלמנט אובססיבי כמו הורדת הפילטר מהסיגריה".
כבמאי, מה מאפיין את העיסוק במיתולוגיות ישראליות?
"98 אחוז מהמיתוסים בישראל הם צבאיים, וכשהגעתי לעבוד על 'זהר' אמרתי לעצמי: 'איזה כיף שאפשר לספר סיפור על מיתוס אזרחי-תרבותי, ועוד אחד ששייך לאגף המזרחי'. לגבי 'פלייאוף', הרצון שלי בחופש תסריטאי משמעותי יותר גרם לי לוותר על החלק הישראלי בחיים של רלף ולספר דווקא על חלק נסתר בקריירה שלו. זה כמו לומר לקהל 'אני הולך לספר לכם על הביטלס, אבל לא את מה שאתם מכירים, אלא מה קרה בשבוע שהם היו בהמבורג ופיטרו שם את המתופף' (ריקליס מכוון לסרט "בקביט" משנת 1994).
"כבמאי אין מבחינתי הבדל משמעותי בין סרט ביוגרפי שאני עושה על דמות מיתולוגית לבין סרט על פלסטינית שתובעת את שר הביטחון בגלל מריבה על עץ בעקבות אייטם קטנטן שקראתי בעיתון (הבסיס לסרט "עץ לימון"). רוב היצירות הספרותיות והקולנועיות הגדולות בהיסטוריה מבוססות על משהו שהיוצר הכיר לרגע, אם ראה שכנה ממול וזה גרם לו לחשוב, אם דיבר איתה וראיין אותה על חייה או אם השכנה היא דמות מיתולוגית".
למה לדעתך הבמאים הישראלים נמנעים מסוג סרטים כאלה? הרי לא חסרים גיבורי תרבות "אזרחיים" ששווים סרט, החל מדן בן אמוץ ועד ליונה וולך.
"אולי זו תסמונת המדינה הקטנה שהכל צפוף בה, לכל אחד יש דעה על כל דבר ולא קיים ריחוק בין העם למיתוסים. כשעשיתי את 'זהר' לא היה נהג מונית במדינה שלא נשבע לי שזהר ישב אצלו במושב האחורי, מזמז בחורה או הקיא. עם זאת אתה באמת צודק שיש דמויות מיתולוגיות ששוות סרט, גם בספורט. סרט על רוני קלדרון (חלוץ הפועל תל אביב בשנות השבעים שהורשע בהברחת סמים), למשל, בקטע של ספורט פוגש פשע - זה אחד החלומות שלי. רק תחשוב על סצנת הפתיחה - דוביד שוויצר מסתובב בנוה צדק, רואה ילד מקפיץ כדור, אומר לו 'בוא מחר לאימון של הפועל', וככה זה מתחיל".
לפי הקצב שבו ריקליס משחרר סרטים, בהחלט ייתכן שגם סיפור כמו רוני קלדרון - שנשמע כמו שליפה נחמדה בראיון לעיתון - ימצא מתישהו דרכו למסך הגדול. בימים אלה ריקליס עובד על הפקת סרט על פי ספרו של סייד קשוע, "ערבים רוקדים" (קשוע עצמו מופקד על כתיבת התסריט), ובמקביל מריץ פרויקט בשם "זייתון", המתבסס על תסריט שכתב פלסטיני המתגורר בארה"ב ויפיק אותו גארת' אנואל, מפיק "נאום המלך". ריקליס יביים.
"זה סיפור על טייס ישראלי שמטוסו מופל מעל לבנון", הוא מספר. "הוא נופל בשבי המחבלים ובורח משם יחד עם ילד קטן. זו מעין וריאציה אופטימית על סיפור רון ארד". כמו כן ריקליס עומד לחבור שוב לתסריטאים מרון ואקרמן, הפעם לטובת סיפור על פרשה שבה הסתבך המוסד באירופה. כל הפרויקטים הם קופרודוקציות על ציר ישראל-גרמניה-צרפת. ריקליס נחשב מומחה בגיוס כספים מהיבשת הישנה - יכולת שהגיעה לשיאה ב'פלייאוף', עם תקציב של 7 מיליון דולר.
בראיון לפני עשור אמרת שאתה מת כבר לחצות את מחסום 2.5 מיליון הדולר לסרט. איך היתה ההרגשה לעבוד עם 7 מיליון דולר?
"מוזר, כי 'פלייאוף' הוא סרט די אינטימי, בלי סצנות של אלפי אוהדים שמריעים באיזה אצטדיון. מנגד זה סרט תקופתי - וצילומים תקופתיים הם עסק יקר מאוד בגרמניה של היום - ועם שחקן אחד לפחות שהשכר שלו הוא מעל הממוצע. אבל כן, יש חשיבה שונה כי יש כסף. זו למשל ההפקה הראשונה שקיבלתי קרוואן. אבל נשבע לך שלא נכנסתי לשם אפילו פעם אחת".
איך אתה מצליח לגייס כל כך הרבה כסף באירופה?
"זה פשוט נטוורקינג. בשלב מסוים הבנתי שאת הדינמיקה שאנחנו מכירים בארץ, ליזום קפה עם מנהל התוכניות של קשת, למשל, צריך ליצור גם שם. הבעיה היא שמאז 'הכלה הסורית' ו'עץ לימון', שהצליחו בעולם בגדול, נכנסתי לנישה: מצפים שכל חיי אעשה את 'עץ לימון' 2 ו-3 ו-4 ו-5, כלומר סרטים פוליטיים עם התייחסות מאוד ברורה למצב וכו'".
באמת קשה להימלט מהתחושה שאחרי שאתגרת את המיינסטרים הפוליטי פתאום אתה יוצא עם סרט שלימור לבנת תאהב: ניצול שואה חזק שחוזר לזירת הפשע, מקרקס את הגרמנים ויוצא ווינר.
"אני מסכים שהסרט תורם לאתוס הציוני, אבל צריך לזכור שכשרלף החליט לאמן בגרמניה, הוא עשה זאת על אף דעות חריפות נגדו בארץ, ואפילו בכנסת. הוא אמר בעצם 'אני יהודי חדש שיכול להתמודד עם חזרה לגרמניה', וזה ממש לא היה הבון טון בישראל באותה תקופה. למרות שהיה איש מן היישוב, היתה בו מידה של מרדנות. שמע, בקריירה שלי אני כן מנסה לברוח מהמיינסטרים שתומך בנרטיב הציוני, לצורך העניין, אבל לא כל מה שאעשה מעכשיו ועד יומי האחרון מטרתו להרעיד את יסודות המדינה. אני איש קולנוע שמחפש את הסיפור הטוב הבא ואת הדמות שהסיפור שלה נוגע לאלמנטים חברתיים פוליטיים ברמה המקומית והעולמית. ולגבי החתרנות, אל תדאג - אני אמהר לאזן את זה בסרט הבא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם