מלחמה קרה, אטריות מחוממות: על "החפרפרת"
הבמאי השבדי תומס אלפרדסון החליט להסריט שוב את פרשת המרגל הבריטי קים פילבי, אבל הגרסה הקולנועית מציגה פתרונות טריוויאליים ומעוקרת מאלמנטים של אקשן ומתח. חבל
''החפרפרת'', בימוי: תומס אלפרדסון, בריטניה/צרפת 2011
בשנת 1979, כמו בתיאום מראש, הפך ספרו של גרין לסרט בלתי מוצלח של אוטו פרמינגר, ואילו חיבורו של לה קארה זכה לעיבוד טלוויזיוני מעולה - אלק גינס הוביל סדרה בת שבעה פרקים מופנמים, שהציצה אל תוך תהום הפרנויה הפוליטית, שהפרידה אז בין המערב לבין הטכנוקרטים של הרעיון הקומוניסטי.
למרבה הצער לא השכיל המדיום הפילמאי להתאפק ולהותיר את הזיכרון הטוב מגרסת הטלוויזיה ההיא, ו-32 שנה לאחר מסע הניצחון של גינס, שב הקולנוע, כמה חבל, לבחוש ב"החפרפרת". התוצאה על הבד מקוממת ביותר (למרות הביקורות הנפלאות שלהן זכה הסרט במולדתו הבריטית), והיא מזכירה בעיקר ערב שקופיות המנציחות שרידי מאובנים מתקופת האבן הקדומה.
ואולי זו אכן היתה כוונתו המקורית של הבמאי השבדי תומס אלפרדסון, שגויס כאן על מנת להפיח רוח חיים בגווייה המתה של המלחמה הקרה. אלפרדסון, שבזכות סרטו "הכניסו את האדם הנכון" (2008) הפך למומחה לערפדים, הביא עמו מסרט הערפדים הנערץ ההוא את שותפו הצלם ההולנדי הויטה ואן הויטמה, ויחד הם עיצבו את "החפרפרת" כמקפא מלאכותי, כאילו מדובר בסרט המשך ל"סלח לי, אבל אתה נושך את צווארי" של רומן פולנסקי.
אנשים, בעצם מרגלים, נעים כצללים בתוך עולם חי ותוסס. כאילו. פועלים במחשכים, כשהבורגנים המהוגנים כבר נמים את שנת הישרים שלהם; חותרים תחת עולמם של האזרחים המוגנים לכאורה על ידי ממשלותיהם, ונוגסים מביטחונם המלא במולדתם. ייתכן שבאופן תיאורטי תיאור זה של עולם הביון הוא הדבר הקולע ביותר לכוונותיו המקוריות של לה קארה, כשזה פרסם את "החפרפרת". אך בפועל, על הבד, טווים הבמאי השבדי והצלם ההולנדי תמונת עולם עקרה ונטולת דרמה.
ואלה עיקרי סיפור המעשה: מדובר בשנת 1973, כששליטי העולם היו עדיין ברז'נייב וניקסון. בעקבות כישלון צורב של פעולת ביון בבודפשט, מסולקים ראשי שירות הביון הבריטי - קונטרול (ג'ון הארט) וסמיילי (גארי אולדמן) - ממשרותיהם המכובדות, ועל הארגון משתלטת חבורה של ארבעה גברים אפרוריים וחורשי רעה, שעיקר עוצמתם נעוץ בהפעלתו של סוכן רוסי כפול, המספק להם מידע מובחר על הנעשה בתוככי הקרמלין. אלא שסוכן כפול זה משתף פעולה עם סוכן כפול מהצד האחר של המתרסים העולמיים, שאינו אלא אחד מארבעת אנשי הצמרת הבריטיים. במילים פשוטות: הפוך על הפוך על הפוך.
אם כן, מיהו הבוגד? מיהו בן דמותו
מסובך? אולי בגרסת המקור הספרותית מאת לה קארה. בסרטו של אלפרדסון הדברים נפרטים לרצף של פתרונות די טריוויאליים, הסובלים אנושות גם בשל השלילה העקרונית של אלמנט האקשן והמתח, המאפיין בדרך כלל את ז'אנר סרטי הריגול, וגם בגלל מוזיקת המעליות שאלברטו איגלסיאס, מלחינו הקבוע של פדרו אלמודובר, התקין עבור "החפרפרת".
עניין זה מובלט היטב מסצנת הפתיחה שמתרחשת ברחובות בודפשט, והיא אמורה להיות סצנת הפעולה המורכבת ביותר בסרט. בפועל מעצב אותה אלפרדסון כהעמדה בימתית, שבמהלכה הלבוש התקופתי ואביזרי הרטרו מקנים לעניין כולו תחושה פורימית במקצת. כל זאת על חשבון הדמויות הראשיות, שנותרות בלתי מפותחות על הבד.
ומשהו בקשר לרוחו של פילבי, המרחפת על פני התהום האקזיסטנציאלית המתוארת כאן. היא אכן מכתיבה את הדינמיקה של הסיפור. בייחוד המשקפיים רחבי המסגרת שנהג להרכיב. אלה כבר שימשו את אלק גינס, סמיילי בגרסת הטלוויזיה הישנה, ועתה גם את אולדמן. מין בדיחה בריטית פנימית. המשקפיים, או ליתר דיוק האופן שבו מתצפת סוכן חשאי על הקרקס האנושי המתחולל סביבו, אמורים להקנות לעלילה את הממד הפילוסופי-ספקני העמוק. בפועל הם סתם מסרבלים לאולדמן, שחקן אמין בדרך כלל, את עבודתו. והוא עוד המוצלח בשחקני הסרט. האחרים, מרביתם פנים מוכרות, נותרים כמומיות השרויות בצל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם