הזירה הלשונית: הבהמה והבריון נפגשו בכנסת ישראל
זהבה גלאון ודוד רותם מתכתשים בכנסת, המומחים מוחים, מאיה ערד מדהימה וסאבלימינל לא מתחזק, הוא כבר חזק. הזירה הלשונית
בתולדות הימין הישראלי הבריון נחשב דווקא שם תואר חיובי. "ברית הבריונים" בראשות אבא אחימאיר (האבא של) היו בעיני עצמם ממשיכי דרכם של הבריונים הסיקריקים. הבית"רים אף שרו את שירו של יעקב כהן "שיר הבריונים". אצל יריביהם הפלמ"חניקים בריון היה אפילו שם חיבה, ואמהות אמרו לבנותיהן "תמצאי לך בריון נחמד ותתחתני אתו". היום, מכל מקום, בריונים הם סתם גנגסטרים.
בניגוד לבריון, השימוש ב"בהמה" בדיון פרלמנטרי אינו נפוץ במיוחד. מה עוללה הבהמה, שם לגיטימי לפרות וכבשים ועוד בימי המקרא, שהפכה לכינוי גנאי? כאן נכנסה לפעולה היידיש, שבה בעלי חיים הפכו לתכונות לא מחמיאות. בוק (תיש) הוא טיפש, אוקס (שור) הוא עקשן, קוטר (חתול) הוא בכיין, ובהיימֶה היא יצור גס רוח ונבער. כשהכינוי מופנה כלפי אשה הוא זוכה למשמעויות נסתרות נוספות. אז אם כבר לקרוא למישהו בהמה, רצוי ביידיש, זה נשמע קצת יותר נחמד.
הכנסת העבירה שלבים ראשונים של "חוק גרוניס" ו"חוק סולברג", שנועדו לאפשר קידום שופטים ספציפיים במעלות ההיררכיה המשפטית. אופנת החוקים על שמות אנשים נמשכת, ולא מזמן כמעט נחקק "חוק מופז" שהוציא את מופז עצמו משלוותו, והיה אפילו "חוק סלומיאנסקי", כשדובר על "החוק הנורווגי המשופר".
חוקים על שם אנשים אינם מחמיאים למי שמחוקק אותם. לצד זה הם רמז לתופעה לשונית שבה אדם פרטי הופך מושג כללי. לתופעה הזו, למי שמתעניין, קוראים "אֶפּוֹנִים". מי שתרמה לכך השבוע את תרומתה היא ציפי לבני, שקבעה כי "נתניהו מנסה להפוך את
אבי האֶפּוֹנִים העברי הוא נסים כלנתר, שעבר לפני כיובל שנים מן הסיעה לה נבחר בעיריית ירושלים לסיעה אחרת במהלך הקדנציה, ועל שמו תופעת הכלנתריזם, מעבר לא ראוי ממפלגה למפלגה. היום הכלנתריזם הוא נוהג לגיטימי, וסיפור חייה של הכנסת בשנים האחרונות.
המתמחים שובתים, המומחים מוחים והרופאים הפרטיים פודים המחאות נאות מגן העדן של השר"פ. השורש הזה, מח"ה, היה שורש מבלבל מאז ומתמיד. תנועת המחאה נולדה מן הפועל למחות, שיש קושרים אותו לתנועת כף היד המוחה דמעה או זבוב טורדני.
"מומחה" היא מילה בלשון חכמים, וככל הנראה אין לה קשר למחאה. המומחה המשנאי הוא אכן הבקי והמבין, ממש כמו היום. היום יש מומחים בכל מקום, ממשלות מומחים בכלכלות קורסות, עדים מומחים בבתי המשפט, ומומחים מתפטרים בבתי החולים. המתמחה הוא מונח חדש, אבל גם לו שורשים בתלמוד, בפועל הארמי המקביל אתמחי.
יידיש כבר אמרנו. היידיש תוקעת סיכה גם בגאוות המומחה, באמצעות מעבר הטעם ממלרע למלעיל, והוא הופך ל"מומחה", אחד שלא ממש מבין בעניין בו הוא מתעסק. כינוי מעליב עוד יותר שהיה נהוג בעבר הוא "מומחוי", חיבור של מומחה עם המילה הרוסית הבוטה "חוי".
ומהיכן הגיע אלינו הסטאז'רים? כאן נלקחה המילה דווקא מן הצרפתית (stagiaire), כמו גם סטאז'. למי שעדיין מתבלבל, הסטאז'רים הם אלה הנמצאים בשלב שלפני ההתמחות, וקרויים בעברית בשם צבאי משהו, צוערים.
מאיה ערד ממשיכה בסדרת הרומנים שלה, וקנתה לה בצדק קהל קוראים מסור. בין היתר היא מספרת בספריה את סיפור הגולה האמריקנית הגדולה, שבה היא עצמה חיה בשנים האחרונות.
בספרה החדש, "חשד לשיטיון", שיצא בהוצאת חרגול פלוס מתמודדת רותי, אשה מזדקנת החיה עם בעלה גיורא ארבעים שנה בארצות הברית עם חרדות הזקנה ועם התלישות של זוג מהגרים נטול צאצאים. לחיי הזוג פולש זוג ישראלי צעיר, בן ונטעלי, שהגיעו לנסות את מזלם בחו"ל. בין היתר מתרחש בספר מפגש תרבותי-לשוני בין רחלי וגיורא לבין נטעלי ובן.
נטעלי משתמשת בלי הרף במילה "מדהים", ורותי חושבת: "שוב המדהים הזה. עוד פעם אחת והיא לא תתאפק ותעיר לה שיש עוד מילים בעברית". בעקבות זאת רותי מהרהרת על השפה שהשתנתה: "מילים שהיו גם בזמנה, אבל בשוליים, ברקע, ופתאום הן תופסות את קדמת הבמה. מדהים. מהמם. אחלה. סבבה. דבש".
רותי מזדעזעת מהשימוש החופשי של נטעלי ב"כוסית" ובביטוי "בית זונות". היא מכנה את נטעלי בלבה "צ'ילבה מתחנפת", "ונגד רצונה צוחקת. כמה שנים לא שמעה את הביטוי הזה". ואיך קראו לחנון באותם ימים קדומים? אז קראו לזה, מספרת רותי, "לא חברהמן".
רק לפני כמה שבועות אמר ביבי בנאום באותה אמריקה עצמה את המשפט המצוטט "לֶטְס טוק דוגרי". אצל מאיה ערד, כשרותי פוגשת בביקור בישראל את אחותה, היא אומרת לה "דברי אתי דוגרי, אילנה". "אוי", אומרת אילנה, "כמה שנים שלא שמעתי את המילה הזאת. שמורת טבע, את". הוכחה נוספת לכך שמילות סלנג לא מתות כל כך בקלות. הן מטפסות על המדף הלשוני, ומחכות לשעת הכושר.
ימי השבר הפוליטי-כלכלי באיטליה השרו רוח פיוט על הפרשנים והשדרים, כשהביטוי החוזר ונשנה הוא שהחבר מריו מונטי הגיע כדי "להוציא את המגף מהבוץ". צורת המגף של חצי האי האיטלקי הפכה שם נרדף למדינה הזו, הקרויה גם "ארץ המגף".
יש מדינות נוספות בעלות צורה מעוררת דמיון, כמו יפן המזכירה בעל חיים קדמוני, אוסטרליה המזכירה ראש אריה, וצ'ילי הארוכה הקרויה גם "שרוך". ואנחנו? אמנם קשה לראות את ישראל על המפה, אבל לערבים צורתה מזכירה, שלא במקרה, סכין בעלת נדן רחב ולהב חד, ומכאן הביטוי שישראל היא "פגיון בלב האומה הערבית".
סאבלימינאל מנהל דיאלוג עם הקב"ה, ומודיע בראיון: "אני לא מתחזק, אני כבר חזק". השימוש בביטוי "מתחזק" למי שנמצא בתהליכי חזרה בתשובה תפס חזק בעשורים האחרונים. עם זאת הוא אינו יצירה לשונית חדשה. רעיון ההתחזקות באמונה ובמצוות מצוי כבר במדרשים, כמו בציטוט הבא ממדרש שכל טוב: "ומעתה יש לך להתחזק באמונה כי בחרתי בך להיותך שליח". באוצר המדרשים חופת אליהו נכתב: "ארבעה דברים צריך האדם להתחזק בהם: תורה, תפילה, מצווה ודרך ארץ".
לרעיון ההתחזקות שורשים בתנ"ך, בעיקר בספר דברי הימים, שבו נאמר "ועתה אתם אומרים להתחזק לפני ממלכת ה' ביד בני דוד". שלא לדבר על הברכה המקראית המפורסמת, שגם אומצה על ידי תנועת השומר הצעיר, "חזק חזק ונתחזק".
פרשת השבוע, חיי שרה, מחזירה לזירת חיינו את השאלה שעדיין לא ניתנה עליה תשובה: מדוע קוראים הירושלמים למשחק זריקת הכדור ותפיסתו "חיי שרה"? האם מפני ששרה האריכה ימים והגיעה עד מאה עשרים ושבע כמו שהכדור מרחף בשמי מרום? ואולי מפני שממרומי ירושלים אפשר ביום טוב לראות את מערת המכפלה שבה נקבר אברהם בפרשה זו ממש? ואולי נועד המשחק לברך על בתוליה של רבקה טובת המראה? בתל אביב, מכל מקום, קוראים למשחק הזה "עמודו", ובמקומות אחרים "חמֵמות", במלעיל. אבל לך תבין את הירושלמים.
"מי שמניף את הדגל הלאומי צריך להיזהר שצידו התחתון של המוט לא יפגע בבני קבוצות ועמים אחרים" (בני בגין מניף את דגל הסובלנות מול הצעות החוק של אבי דיכטר).
"לאנשים האלה לא יעזור שום פסיכולוג, אפילו אם יביאו הנה את פרויד" (פועל ב"פרי גליל" על מצבם הנפשי של הפועלים המפוטרים).
"הוא לא יעשה דבר כזה. הוא רחוק מזה מֶרְחֲקֵי לכת" (קרין אבוטבול בראיון על בעלה הכלוא אסי).
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך", או ישירות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם