א' הכפולה: מה בין אורלי קסטל-בלום ואנג'לינה ג'ולי?
אורלי קסטל-בלום ואנג'לינה ג'ולי. שתי נשים, שני דיכאונות. למי ערך סחיר גבוה יותר בשוק, מי מדאיגה אתכם יותר, את מי תרוצו להציל ראשונה?
באירוניה אכזרית שרק החיים או סיפור של קסטל-בלום מזמנים, התוודו שתי אלה באותו שבוע ממש שהן סובלות ממחשבות אובדניות, זו אצל גולדן, זו אצל בוב סיימון בתוכנית התחקירים האמריקאית "60 דקות". קסטל-בלום סיפרה, בקריצה סימבולית כמובן או לפחות ככה נוח לי להאמין, שהיא מחפשת בשיטוטיה ברשת אקדח יד שנייה, וג'ולי ביארה בכובד ראש, או ככה לפחות בא לי להאמין כי אני מ'כפת לי בכלל מאנג'לינה ג'ולי, שרק בנס היא עדיין בינינו כי "ידעה תקופות אפלות וקודרות", ובעצם מזמן כבר היתה אמורה למות.
שתי נשים, שני דיכאונות. של מי מהן פוטוגני יותר, למי ערך סחיר גבוה יותר בשוק, מי מדאיגה אתכם יותר, את מי תרוצו להציל ראשונה, והאם המשוואה הזאת הוגנת בכלל?
ברור שכן. הוגנת ועוד איך. והיא הוגנת כי אני, בדיוק כמוכם, יושבת לי בטרנינג שלי על הספה שלי בבית שלי, מפציצה מזגן חימום על 28 מעלות כי כבר נורא קר בלילה, ואני מדפדפת ואני מזפזפת, ומזפזפת ומדפדפת, ומחטטת באייפון שלי, ונכנסת כל 20 שניות לפייסבוק, ובודקת הודעות, וקוראת מיילים, ובו בזמן גם רואה גיא פינס וקוראת שי גולדן, ובינתיים מקלידה עשרות פעמים בגוגל את הערך "צלי בקר חיים כהן", כי אולי בסופ"ש הזה או בזה שאחריו או מתישהו עד סוף החורף, אתקין סופסוף קדרת בשר, מהמחרמנות האלה שמעלות אדים מולי בתוכניות הבישול בערוץ 10 ובערוץ 2, ובערוץ 2 ובערוץ 10.
והנה מכים בי במכות יבשות, שוב ושוב, הדיווחים על שבוע האופנה וחוק לשון הרע ו-וופססס אני נעצרת לרגע כי יש פה מישהי שאומרת שהיא שוקלת להתאבד, ו-ווופססס הנה באה עוד אחת שאומרת שבא לה להתאבד, ונכנסת עוד הודעה אז דעתי מוסחת לרגע.
איזה כיף לי שיש לי הקלטה דיגיטלית בטלוויזיה, ככה שאני יכולה לראות, מההתחלה ובריכוז, את האייטם על ג'ולי כי הפעם אני למדה שבצד הוידוי שלה יש גם וידוי מקביל של המשרתת הצרפתייה שלה, שסחה לכתב של איזה צהובון
בעולם אידיאלי, כזה שאינו מערבל בטון ענק של מידע, הקול של קסטל-בלום היה אמור להישמע בסוף השבוע צלול, יחיד וברור. אני מצדי הייתי הולכת אפילו על שבוע קסטל-בלום, שבו נחריש את כל רעשי הרקע ונקשיב אך ורק לתובנותיה החותכות כסכין-שף על בדידות מחניקה, על אימהות לא מתגמלת מספיק, על כתיבה ככורח מייאש, על תחושת כישלון שמותירה כוויות צורבות, על הפרעות שינה כרוניות, על חסרון כיס מעליב, על מפחי נפש שהולכים ומצטברים עד שאי אפשר יותר, וגם על הכנת כוס קפה לאורח כמשל מזהיר על החיים המעיקים בזוגיות. "פתאום יש לי אורח, אני צריכה לעשות עוד אחת, וזה כבר נהיה לי לטורח", ככה אמרה לגולדן בזמן ששתה אצלה קפה בסלון, וזה מצחיק ומדכא באותה נשימה.
אלא שלא שואלים אותי וזה ממש לא עובד ככה. קסטל-בלום, בדיוק כמו ג'ולי, לקחה פה סיכון. אמנם מחושב, אבל סיכון. שתיהן הימרו, כל אחת ואמצעי הביטוי שלה, על האמפתיה של צרכני הסיפור האישי המדכדך שלהן. ושתיהן נאלצו, באורח אבסורדי ושרירותי לגמרי, להתמודד זו מול זו על חלוקת הקשב הכה מוגבלת של אותו קהל בדיוק. במוצ"ש נכנסתי לתגובות הגולשים. סקרן אותי מה מכל המהומה הזאת שקע. אם בכלל.
מובן ששתיהן זכו מהטוקבקיסטים לכינויים מנאצים וטריוויאליים כמו "משוגעת", "מעורערת בנפשה" ו"לא הכי בסדר בראש". אבל גם לעולם כינויי הגנאי ברשת יש, כידוע, מדורי גיהינום משלו, וכשרצרצתי עליהם בזריזות השגחתי בהבדל סמנטי קטן: את קסטל-בלום קיללו הגולשים תוך שימוש במילה "מטורפת", ואילו את ג'ולי כינו "מוטרפת". מטורפת או מוטרפת, מוטרפת או מטורפת - נחשו מי משתיהן חמודה יותר, מי ריגשה יותר, לכאבה של מי יש סקס אפיל גבוה יותר?
מוטרפת, ואפשר לומר גם בחיבה "לוקו" או "קרייזי", הכל בהדגשת מירכאות בעזרת אצבעות הידיים - הוא שם קוד לזאת שנרצה לתת לה יד, זו שנרצה להציל. נכון, היא קצת מבהילה אבל גם קצת מגניבה, קצת מושכת או אפילו הרבה מושכת. והמטורפת? המטורפת רק מבהילה אותנו. שום חמודה ושום מגניבה. כי המטורפת היא ענייה, היא כעוסה, היא מפוכחת. היא באה ואומרת כל מה שאנחנו לא רוצים לדעת, ועל כן נעמוד אליה כולנו עם הגב. המטורפת היא פשוט סתם מטורפת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם