משחק כפול: איך עושים סרט ספורט טוב?
כדי ליצור סרט ספורט צריך להפסיק לחשוב כמו במאי ולהתחיל לחשוב כמו מאמן. עכשיו לך תמצא שחקן קולנוע שיודע להטביע
איתן גרין, במאי סרט הכדורסל "אזרח אמריקאי" (1992), משחזר: "החלטתי לעבוד עם שתי מצלמות בסצנות של משחקי הכדורסל. מצלמה אחת לקחה לונג שוט של המגרש מלמעלה שזז עם ההתרחשות על הפרקט, כמו זווית הצילום הטלוויזיונית, והנוספת היתה על הכתף של הצלם הראשי, שהסתובב בין השחקנים. היה לי חשוב שהמצלמה השנייה תיקח הרבה קלוז אפים, שאתה לא מקבל מהם יותר מדי בעת הצפייה בשידורי כדורסל בטלוויזיה".
גרין אף שילב טכניקה נוספת מעולם הטלוויזיה - ההילוך האיטי. "צמצמתי את השימוש בזה לרגע שבו הגיבור נפצע ולהטבעה שלו במשחק המכריע. אלה שני רגעים שהיו שיא רגשי בעלילה, ורציתי לתת להם משך זמן ארוך יותר ממה שהם באמת, כי הרי בחיים דאנק נגמר תוך שנייה".
ערן ריקליס, במאי הסרט "פלייאוף" המבוסס על חייו של מאמן הכדורסל רלף קליין, נקט גישה שונה. העובדה שגיבורו של גרין הוא שחקן ואילו גיבור "פלייאוף" הוא מאמן השפיעה גם היא על הבחירות של ריקליס. "כל משחק אן.בי.איי מצולם הרי מכל מיני זוויות מדהימות, ספקטקולריות", הוא מסביר, "ואותי
כמה סצנות ספורט צריך לכלול כדי שהצופה יחוש את המשחק?
"לדעתי דקות מסך שבהן רואים משחק אבל הדמות שלי לא בפריים הן דקות מתות, בייחוד כשלא מדובר במשחק היסטורי שזכור לצופים. היתה לי הרגשה שלמרות שגיבור הסרט הוא מאמן שתפקידו לתת הוראות לשחקנים, אין מה להטריח את הצופים בסצנות של דיבור על טקטיקות כדורסל".
מושון סלמונה, במאי "וסרמיל", שמספר על שלושה נערים משכונת מצוקה שמשחקים במדי הפועל באר שבע, לא מסכים עם הקביעה של ריקליס. "כבר בתסריט היה לי ברור שחלק ניכר מהתהליכים הרגשיים שהדמויות עוברות יתבטאו במהלך משחקי הכדורגל", הוא מסביר. "ולכן היה חשוב לראות מי מסר למי, מי ירד לגליץ'. כדי לאפיין דמויות בעזרת סגנון המשחק שלהן אתה צריך זמן, ובגלל זה יש הרבה סצנות של משחק נטו ב'וסרמיל'".
ההבדל בין האפרוריות של וסרמיל ליוקרה של הקמפ נואו מתבטאת לא רק באופן הצילום של סלמונה את המשחקים אלא גם במספר הצופים העלוב ביציע. ניכר שברוב סרטי הספורט הישראליים בחרו הבמאים השונים להימנע מצילומים של קהל גדול, בשונה מסרטי ספורט בעולם, שמקפידים לשלב תמונות מרשימות מהיציע כדי להעצים את הדרמה. אפילו הסרט הארגנטינאי "הסוד שבעיניים", שכלל לא עוסק בספורט, שילב בתוכו סצנת יציעים עוצרת נשימה.
"נזכיר שבסרט שלי מדובר בקבוצה די עלובה לא מהליגה הבכירה", אומר גרין, "ולכן ברוב המשחקים העדפתי לצלם חבורה של עשרה בחורים ששיחקו את גרעין הקשה של האוהדים, ורק בשני המשחקים המכריעים הראיתי קהל גדול, שרובו היה תלמידים מבתי ספר באשדוד שהעירייה שם ארגנה לנו. זה לא היה משיקולי תקציב, פשוט האופי של הקבוצה לא הצדיק מאות אנשים בקהל".
גם ריקליס נמנע משוטים של קהל גדול ומשולהב, אך במקרה שלו אי אפשר לטעון לבעיות תקציב ("פלייאוף" הוא הסרט הישראלי היקר אי פעם) או לאזוטריות של הקבוצה המצולמת (נבחרת גרמניה). "האמת היא שהיו לנו בתסריט כמה סצנות שבהן נכתב שהקהל מריע מאחורי המאמן ומניף דגלי גרמניה", הוא מספר, "אבל כשהתייעצנו עם אנשים שחיו אז במערב גרמניה הם סיפרו שלא היה נהוג להניף שם דגלים באותה תקופה, שאנשים לא הפגינו סממני פטריוטיות בגלוי, ולכן ויתרתי על זה".
הסוגיה האחרונה, והמורכבת ביותר, בסרטי הספורט היא ליהוק השחקנים. הם צריכים להיות מוכשרים בשני תחומי משחק - מול המצלמה וכשהכדור בידם (או ברגליהם). איתן גרין, פרשן כדורסל, נסע ללוס אנג'לס כדי לערוך בעצמו אודישנים לשחקנים עבור דמותו של מייקל, גיבור "אזרח אמריקאי". "המון סוכנים שלחו לי תמונות של שחקנים וטענו שהם יודעים כדורסל, אבל התעקשתי לשחק אחד על אחד עם כל אחד מהם כדי להיווכח בעצמי. גאי גארנר, שגילם את מייקל, בלט ברמת המשחק שלו. הוא אפילו ידע להטביע". גרין לא חיפף גם בליהוק חבריו לקבוצה של גארנר, והתעקש להשתמש בשחקנים פעילים. היריבות שנגדן שיחקה קבוצתו של מייקל היו קבוצות אמיתיות מליגות נמוכות.
בניגוד לגרין, ריקליס אינו מומחה לכדורסל ולכן נעזר ביועץ, אחד ממאמני קבוצת הנוער של אלבה ברלין, שעזר לו ללהק את השחקנים. "רובם שחקנים שמשחקים בליגות חצי מקצועניות", הוא אומר. "היחיד שלא היה שחקן כדורסל היה מקס רימלט, שגילם את קפטן הנבחרת. היה לו עבר בתור מתאגרף אבל לא ככדורסלן, ולכן שלחנו אותו להצטרף למשך שלושה חודשים לאימוני קבוצת הנוער של באלבה. בסיום התקופה הזאת אמר לי המאמן שאם היה מתחיל בגיל צעיר, הוא היה יכול להיות שחקן כדורסל מצוין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם