ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

מפגש קצוות: "פלייאוף" נכשל איפה ש"מאניבול" מצליח

האובססיביות והתשוקה הופכות את "מאניבול" לסרט הספורט הטוב בהיסטוריה. החובבנות הופכת את "פלייאוף" לכישלון

על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, השוואה בין "מאניבול" ל"פלייאוף" היא מעשה לא הגון. סרט הספורט האמריקאי נהנה מתקציב של 50 מיליון דולר; הוא מבוסס על סיפור אמיתי כפי שתועד בספר של אחד מסופרי התיעוד המוערכים בארה"ב, מייקל לואיס; עובד לקולנוע על ידי התסריטאים של "רשימת שינדלר" ו"הרשת החברתית"; בוים על ידי האיש שיצר את "קפוטה"; ומככבים בו שלושה מהשחקנים הגדולים בהוליווד, בראד פיט, ג'ונה היל ופיליפ סימור הופמן.

הסרט הישראלי קושש מקרנות אירופיות תקציב של 7.5 מיליון דולר ונוצר על ידי נציגים של תעשיית קולנוע צעירה ובעלת מסורת דלה. לא כוחות. עם זאת, יוצרי "מאניבול" כמו התנכלו לבמאי "פלייאוף", ערן ריקליס, כשבחרו למקם את מרבית הסרט במשרדים ובחדרי ההלבשה. כמו בסרט הכדורסל "פלייאוף", אין כמעט סצנות ספורט מורכבות להפקה בסרט הבייסבול "מאניבול", ולא בכדי. זהו סרט ספורט פוסט-הרואי.

רוב סרטי הז'אנר שקדמו ל"מאניבול" ראו בספורט אמצעי לגאולה ("ג'רי מגווייר", "השמים יכולים לחכות", "פייטר"), סמל לדעיכה, ריקבון או שחיתות ("השור הזועם", "יום ראשון הגדול"), כלי לריכוך מתחים בין גזעיים ("הזדמנות שנייה", "לזכור את הטיטאנים") או תירוץ למשולש רומנטי ("מעריצה צמודה").

ב"מאניבול" הספורט אינו סמל אלא הדבר עצמו. הסרט עוסק בניסיון של הג'נרל מנג'ר של האוקלנד את'לטיקס, בילי בין (פיט), לחפות

על התקציב הנמוך של קבוצתו באמצעות תפיסה מהפכנית, ששמה במרכז סטטיסטיקות לא קונבנציונליות. מטרתו היחידה היא לזכות באליפות, וגם הישגיה המרשימים של קבוצתו לא מזכים אותו בגאולה. בקטעים החזקים ביותר בסרט הוא לא נושא נאומים חוצבי להבות, אלא מנהל שיחות טלפון עם מנהלים אחרים, מחליף שחקנים ומודיע להם על כך באכזריות.
כך, בקור ובחספוס, מתנהגים אנשי ספורט - בדיוק הפוך ממקס סטולר, גיבור "פלייאוף".

הרישול שבו נעשה הסרט הישראלי ניכר כבר בבחירה שלא להשתמש בשמו של האיש שבהשראתו נוצר, רלף קליין. הכהונה של קליין בגרמניה, שעליה מתבסס הסרט, לא היתה סוערת כלל. שאר הקריירה שלו, לעומת זאת, סיפקה סיפורים למכביר, לא כולם שמחים. הוא זכה בגביע אירופה בגיל צעיר יחסית, אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה, ומרבית הקדנציות הבאות שלו במכבי תל אביב התאפיינו בכישלון ובמרירות.
 

במקום להתבסס על אחד הספרים הביוגרפיים שכתב, בחרו יוצרי "פלייאוף" להמציא סיפור מלאכותי לפיו סטולר, בן דמותו של קליין, נאבק בשחקניו הגרמנים על רקע המתחים מתקופת השואה ויוצא למסע בעקבות עברו בחברת מהגרת טורקייה ובתה. פיהוק. מאמני כדורסל, ומאמני ספורט בכלל, פשוט אינם פועלים כך. הספורט תופס את כל עולמם. קליין האמיתי היה עסוק בגרמניה בפיצוח ההגנות של היריבות ולא בפיצוח תעלומות מעברו הטראומטי.

חמור מכך, דמותו של סטולר עושה עוול לקליין במישור המקצועי. קליין היה מאמן מצוין, ואילו סטולר הוא פשוט מאמן גרוע. הוא עורך לשחקניו אימון בחשכה כדי שילמדו לשתף פעולה (שהרי כל מאמן ישמח שחניכיו יסתכנו בפציעות מסיימות קריירה) ומחלק הוראות מקצועיות מטופשות. לפרקים הצופה מקווה שמרד השחקנים יצליח, ההתאחדות תמנה מאמן טוב יותר וסטולר חסר המושג יתרכז במימוש אהבתו למהגרת הטורקייה הסימפטית. נכון, זה רק סרט, אבל הופמן ב"מאניבול", ג'ין הקמן ב"ימים של תהילה" ואפילו אורי זוהר ב"עיניים גדולות" - סרט ספורט ישראלי משובח - הם מאמנים אמינים בהרבה.

ריקליס ותסריטאיו נכשלים מסיבה פשוטה: הם לא מבינים בכדורסל, וספק אם אם אוהבים אותו. יוצרי "מאניבול", וזה ניכר בכל פריים בסרט, חולים על בייסבול. דוגמה אחת מני רבות היא זהות השחקן שמגלם את כוכב הקבוצה. סטיבן בישופ, שנכנס לנעלי שחקן אוקלנד דיוויד ג'אסטיס, הוא שחקן בייסבול מקצוען שאף כונה בצעירותו "דיוויד ג'אסטיס הצעיר". את קפטן גרמניה, לעומת זאת, מגלם ב"פלייאוף" מתאגרף לשעבר. גם אלוהי סרטי הספורט מצוי בפרטים. זה מה שהופך את "מאניבול" לסרט הספורט הטוב בהיסטוריה. אין לזה קשר לתקציב אלא למקצוענות, לאובססיביות ולתשוקה - כל התכונות שחסרות ל"פלייאוף".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...