הזירה הלשונית: תשובה רוצה להסתפר
יצחק תשובה מבקש תספורת, ילדים ממציאים חידושים יצירתיים יותר מבאקדמיה ללשון ובעצם, כאילו ולמעשה הן מילים חסרות תוכן. הזירה הלשונית
"תספורת", ובאנגלית haircut, היא מילה מכובסת המתייחסת לבעל חוב, בדרך כלל בעל שליטה בחברה בע"מ, המבקש מהנושים שלו שיוותרו לו על חלק מהחוב. בשפת בני אדם פירושה: נכון שהשקעתם בי, אבל אני מספיק גדול וחזק כדי לא להחזיר לכם ובכל זאת להישאר בחיים. לתספורת נקשרת בדרך כלל "אזהרת עסק חי", המרמזת גם היא שהעסק בקשיים אבל בעליו לא עומד או לא מעוניין לפשוט רגל.
דימוי חדש יחסית הוא "הרמת המסך", וגם הוא מתייחס למופע "תצילו לי" של תשובה. תשובה של דלק ותשובה של דלק נדל"ן הם אמנם אותו אדם, אבל הם מנותקים זה מזה באמצעות המנגנון המורכב של חברה בערבון מוגבל, ועל כן תשובה א' אינו חייב לכסות את חובותיו של תשובה ב'. הרמת מסך היא מחשבה תמימה שנועדה לעקוף את האבסורד הזה. בניגוד לתיאטרון הבימה המחודש, אצל תשובה המסך לא עולה, תשובה א' ממשיך לחגוג בבונוסים למיניהם, תשובה ב' מבקש להסתפר במספרה שמעבר לרחוב, ובלי לשלם.
בפרסומת חביבה לבייגלאך מבשר פרח אופים בעיירה יהודית של ראשית המאה לאביו האופה (שלמה בר שביט) שיש לו רעיון: "בייגלך דקן דקן מיט טעמן". תרגום לעברית: כעכים דקים דקים עם טעמים. המילה "דק" אינה קיימת ביידיש, ואילו המילה "טעם" קיימת, אך פירושה נימוק או סיבה. בכל מקרה ברור שיוצרי הפרסומת התאימו כאן מילים עבריות להגייה האשכנזית המלעילית, בתוספת ן' היידישאית לציון הרבים.
התעלול הלשוני הזה מראה שהגבול בין ההגייה
ילדים הם כידוע יצרני שפה תמימים. הם ממציאים מילים באופן טבעי, עד שמתברר להם שההמצאה לא זכתה לתו תקן, והם מוותרים עליה. החידושים הטבעיים האלה מעידים שילדים מבינים את שיטת השורשים בשלב מוקדם מאוד של רכישת השפה. ד"ר מיכל סגל מסמינר הקיבוצים הוציאה בעניין זה ספרון מאלף וחביב בשם "המגדל נפרק" בהוצאת מכון מופ"ת, ובו היא פותחת פתח לחידושי הטף, וגם מסבירה את התהליך.
ילדים מחדשים גם מילים ופעלים שלמילון אין להן חלופה, ממש כפי שעשו אליעזר בן יהודה וחבריו לפני מאה שנה. רונה בת השלוש "שלוּמה", כלומר, כבר אמרה שלום למי שצריך. יואב בן החמש מתלונן ש"השוקו משַעֵל אותי", כלומר, גורם לשיעול, ורונה אחרת קובלת: "למה את מדברת מצוּעק" (בקול רם). רונה שלישית (ואולי אותה ילדה גילים שונים) קוראת לחוט חשמל של מנורה "חוט אור".
קבוצה מעניינת היא פעלים בעקבות מילים שהן חלק מהז'רגון הלא רשמי. נעם בן השנתיים וחצי רואה כלב ואומר ש"צריך לקַשֵת אותו", כלומר, לעשות לו קישתה, לגרש אותו. עומר בת השנתיים מבקשת לאמא "פִּי אותי", כלומר, קחי אותי לעשות פיפי, ומרי בת גילה מבקשת ליד שולחן האוכל "תָפוּ לי", דהיינו "תעשו לי פוּ".
ענייני היחיד והרבים והזכר והנקבה בעברית מסובכים גם למבוגרים. מילים לא מעטות בזכר מסתיימות בסיומת נקבה (אב-אבות, שדה-שדות), ולהיפך (עיר-ערים, נמלה-נמלים). ילדים, מטבע הדברים, רוצים להחזיר לשפה את ההיגיון שאבד לה בדקדוק המקראי הקדום, ולהשיב את הסדר על כנו.
במדגם שמביאה מיכל אפשר למצוא צורות ריבוי של מילים בנקבה כמו יונות, נמלות, אישות ומילות. גם מילים בזכר המסתיימות באותיות א' וע' ונשמעות כנקבה, זוכות לטיפול דומה: כוֹבוֹת במקום כובעים, תוֹת במקום תאים ופָצות במקום פצעים. בכיוון ההפוך אפשר למצוא מילים בזכר המקבלות סיומת מתאימה: כיסאים, ניירים, בוצים וסולמים. נדב בן השנתיים חושש ש"הבובים יכולים ליפול".
ילדים נוהגים גם ליצור ריבוי כפול: מקלותים, חרוזימים ומדרגותים. ריבוי כפול אפשר למצוא בעגה הפקצית, במילה כמו אנשימים, ובמילות סלנג משפות שונות כמו צ'יזבאטים וצ'יפסים.
ילדים נוטים לשחק בלי דעת בלוח הפעלים בין בניינים שונים, בעיקר בין בניין קל לבניין הפעיל. רונה אומרת "סבתא אכלה אותי דבש", כשהכוונה האכילה. הילה אומרת: "תזוזי את זה", כלומר, תזיזי. יהלי בת השלוש אומרת שהחתול מירָדֵם, כלומר נרדם. כאן מעבירה יהלי בלי דעת צורה מקובלת בעתיד ובציווי של בניין נפעל לבינוני.
מסקנה? אפשר לתקן לילדים את המילים המשובשות, אבל כדאי לזכור שהשיבושים הם המצאות תמימות, והילדים-המשבשים מגלים בעצם השיבוש חוש לשפה. כדאי לא לשפוך את החוש הנפלא הזה יחד עם אמבטיית התקן והמילים שזכו להיכנס למילון, לא תמיד מהסיבות הנכונות.
ד"ר תומר גודוביץ שלח למדור את הקטע הבא (מובא כאן בחלקו): "רציתי בעצם לבקש ממך כאילו להאיר בעצם את עיני מדוע אתה יודע, אנשים בעצם משתמשים כאילו בכל כך הרבה בעצם מילים שאתה יודע שעוזרות להם כאילו להשביח בעצם את המשפט או בעצם למלא אותו כאילו בתוכן שבעצם לא עוזר אתה יודע להם בכלל. אני בעצם מבין שאתה יודע שמקור סגנון הכאילו הזה מגיע בעצם משפות זרות בהן כאילו השתרשו בעצם ביטויים כמו you know".
תומר מכוון כאן לתופעת הקשרים הריקים, מילים וביטויים שכל תפקידם לאפשר לדובר לא רהוט להתקדם בדיבורו. חלק מהמילים מקורן אולי בשפות זרות, כמו "כאילו" ובעבר "אפעס", "יעני" וכדומה, אך התופעה אינה קשורה לשפה זו או אחרת, ורשימת המילים הריקות האלה ארוכה. בסופו של דבר אפשר פשוט לומר שלא מעט פוליטיקאים כאילו לוקים בה.
התופעה אופיינית גם לחלק מכתבי הטלוויזיה, כאשר ערוץ 10, לצד כמה דוברים רהוטים מאוד, מוביל במגמה הלא ראויה הזו, עם שיר שגיא ומירי מיכאלי כמקרי דוגמה: הרבה "למעשה" שאין לו קשר עם מעשים, והרבה "בעצם" שבעצם אינו אומר כלום. זה לא רק מעצבן, זה קודם כל לא מקצועי.
אור מושקוביץ שואל: מה הקשר בין "דיכוי" ו"דיכאון"? האם המשמעות שלהן זהה? האם הן באות מאותו שורש?
לא רק המשמעות קרובה ואפילו זהה, אלא מדובר ככל הנראה באותו שורש, שקיבל כבר במקורות שתי צורות חלופיות: דכא ודכה, וזאת בכמה בניינים. שני השורשים קרובים גם למילה המקראית דך, שפירושה מסכן, ולשורש המרובע דכדך. במקורות משמעות השורש בדרך כלל פעולה כוחנית: אדם אחד מדכא או מדכה את רעהו, עם מדכא או מדכה עם אחר וכדומה, ומכאן המילה דיכוי. המשמעות השנייה, שהתגברה בעברית החדשה, מתייחסת למצב נפשי: אדם מדוכא הוא אדם שרוחו נשברה, ומכאן המילה דיכאון. בשימושים המקובלים היום נעלמו כמעט לגמרי שימושי דכ"ה, והשורש המוביל הוא דכ"א.
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך", או ישירות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם