היכל התהילה: איך אלבום הרמיקסים של ליידי גאגא?
באלבום הרמיקסים ל"Born This Way" של ליידי גאגא אפשר למצוא גרסאות שנשמעות שלמות יותר מהמקור של אמנית האשליות
גאגא, או סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה בקיצור, הצליחה למכור לעולם את הפופ השמרני עד כאב שלה כאמנות חיונית ופורצת דרך על ידי ריסוס בלתי פוסק של הקהל בבליל סמיך של תחפושות, אזכורים לאמנים אחרים, משחקי תדמית ועמימות מגדרית. הידיים הזריזות שלה לא מפסיקות לנוע לרגע אל מול עיני הצופה המשתאה, לא מותירות לו סיכוי להצליח לנחש היכן מסתתרת הגאגא.
מה שעבד בשני אלבומיה הראשונים, "דה פיים" ו"דה פיים מאנסטר", היה נעוץ בהרגשה שמאחורי כל ההצגות האלה עומדת מחזאית שיודעת בדיוק מה היא עושה. שאין סיכוי שלא מסתתרת איזו קריצה מודעת לעצמה בדאנס היעיל והמתוקתק של שירים כמו "אלחנדרו", "פוקר פייס" או "בד רומנס". ב"בורן דיס ויי" נדמה היה לראשונה שגם גאגא התחילה להאמין ברצינות לדימוי שהיא מוכרת לעולם כיוצרת של אמנות גבוהה, מנפצת טאבואים ומשיחת פופ.
באותו רגע יכולת העריכה העצמית הנמוכה מלכתחילה שלה נעלמה כלא היתה, דווקא בשלב בקריירה שבו קשה להאמין שנמצא בסביבתה גורם חיצוני שיעז לעצור אותה כשיש לה רעיון רע. אחרת קשה להסביר את האלבום העמוס והמבולגן ביותר של זמרת שגם לפני כן לא בדיוק האמינה שפחות זה יותר. התוצאה היתה שקשוקה שרופה של יורופופ, אייטיז, גלאם רוק, מדונה, ספרינגסטין ומשהו בקשר למריה מגדלנה. כשעוטפים את כל זה בתמונת האופנו-גאגא המחרידה ההיא, כבר מדובר באמת במופת של טעם רע.
עוד מתבלטים לטובה שני הרמיקסים ל"יו אנד איי" של ויילד ביסטס ושל מטרונומי, שמצליחים כל אחד בדרכו למצוא את הרגש העדין שבבסיסו של המקור הבומבסטי; הגרסה הממכרת של ההורורס ל"בלאדי מרי"; והרמיקס של דה וויקנד, שמשדרג את "מארי דה נייט"
מעניין שדווקא באלבום הרמיקסים אפשר למצוא לחלק מהשירים גרסאות שנשמעות שלמות יותר מהמקור. יכול להיות שמרוב מאמצים למשיכת תשומת לב דרך הצהרות אופנה ומשחקים בציפיות של התקשורת, לא נשאר לגאגא זמן או כוח להשקיע בגימור של המוזיקה שלה. מרוב חשיבות עצמית הפופ שלה הפסיק להיות כיפי. אם כבר חורזים אלחנדרו עם רוברטו, עדיף לא להתיימר להיות נושאת בשורה. אם גאגא תחזור לסינגל הראשון, שהוציאה רק לפני שלוש שנים, היא אולי תיזכר שלפעמים עדיף רק לרקוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם