זה כבר דבר מאלוהים: ראיון עם ליא קניג
50 שנה בדיוק חלפו מאז עלתה לראשונה ליא קניג, מפוחדת ועם עברית רצוצה, על במת "הבימה". בראיון מיוחד, רגע אחרי שהיא מעלה הצגה חדשה, היא מספרת על השחקנים סביבה שהתחלפו בינתיים בסלבס לרגע ועל הבדידות העמוקה מאז שבעלה הלך לעולמו
ואולי עומק הכישרון כעומק התהום בין עשר ל-20:30, בין קטנוניות הבוקר לרוממות הערב. בין האישה שמחפשת מושיע שיתקן את הפקס ובין המטרונית שמשפיטה 500 איש באולם חשוך. דיברנו כשרגלה המחלימה מניתוח פשוטה לפניה על כיסא. מה שלא מנע ממנה כמה הבלחות במה. "אנחנו בכושר, את ואני בכושר", סיננה לצ'יקיטה הכלבה ועיסתה את צווארה.
50 שנה מלאו מאז שליא קניג, כלת פרס ישראל ו"גברת ראשונה", עלתה על במה עברית. לרגל זה השיק השבוע הבימה את "לא ביום ולא בלילה" של אברהם רז ז"ל, בכיכובה. מדובר בכרונולוגיה שחורגת מגבולות המחזה. לפני כ-40 שנה כבר שיחקה ליא קניג ב"לא ביום ולא בלילה". אז ולאחר 400 הצגות, התעייפה מרים ברנשטיין-כהן ז"ל. ליא קניג החליפה אותה לעוד מאה השתחוויות. וגם הן קרו באולם מסקין, שמאז הספיק להתחדש כמו התאטרון כולו.
וחוץ מכל אלה, הייתה לי עילה פרטית לעשות את הסיפור הזה. שנים לפני שליא קניג הייתה שם בישראל, שמעתי על דינה קניג. השחקנית האם הייתה אחת מענקיות הבמה ברומניה. אבי אהב לספר על הצגות ימי ראשון ב"פריז הקטנה", כך כינו אז את בוקרשט. כשהיה מזכיר את דינה קניג היה מניף אצבע, לוחץ את הדציבלים ויוצא לפאוזה של כבוד. הייתי חייב לספר את זה לבת.
ליא קניג צחקה. שמחה כאילו קיבלה ד"ש מאמא. לכבוד הוא לה כל הסיפור הזה. "אני כל כך גאה כשמדברים עליה", היא אומרת.
עם השנים השתמש אבא בשם של ליא במאבקו הנאיבי לשמור על כבוד המגזר. הרומני, אם שכחתי לציין.
לאבא לא שינה שזה היה כמעט תמיד בצחוק. בכל צחוק, אתם יודעים, יש משהו. אז היה שולף את תעודת היוחסין העדתית. הוכחת הברזל שגם הרומנים תורמים לסיפור הישראלי: "יש לנו את יהודה שערי (סגן שר, ליברלים עצמאיים) ואידוב כהן (ח"כ, פרוגרסיביים)", והייתה ליא קניג. הבת של דינה. ארטיסטית במובן הכי נעלה של המילה. שתסיר מהרומנים את התווית ה"פושטית", "שרק הגיעה לארץ וכבר משחקת בעברית, לא ברומנית או ביידיש".
היידיש הייתה מאוד נוכחת בשיחה שלנו. ליא קניג חזרה אליה כשרצתה לדייק, לזקק את הבינה מתוך בליל המילים. כששאלתי, למשל, על מקור הכישרון ענתה: "דוס איז שוין א-גוט זאך" (זה כבר דבר מאלוהים). כששאלתי על הדוג-מגישות והדוג-שחקנים, מיצתה ב: "פתאום איזה גורנישטל איז א-גרוייסר סלב", (פתאום איזה אפסוס הופך לסלבעל). העברית שלה היא מעורב ישראלי של אולפן ("מקלט" ולא "טלוויזיה") ושל רחוב ("הזדיינו" ולא "תינו אהבים").
עשר פעמים פרץ הטלפון את הדיאלוג. לפני כל הרמת שפופרת, ליא קניג לבשה הבעה נואשת שהתקשתה להסתיר שביעות רצון. "יש פעילות", התמוגגה. הבמאי שלה, רועי הורוביץ, בישר שהוזמנו יחד לראיון. מישהי התעניינה אם תוכל להופיע בערב משחק ביידיש. ומרעננה שאלו אם תסכים להנחות ערב למקהלה ותזמורת. ובסך הכל היה אופטימי ונואש, מצחיק וכואב. בעיקר כשדיברה על בדידותה ועל בעלה המת, צבי שטולפר. "צביק'ה" היא קוראת לו. 13 שנה מאז שמת ושמו עדיין על פעמון דלתה.
ליא קניג נולדה בלודז'. היא לא נלהבת להסגיר מתי. נאמר רק שכמו רובנו, הייתה פעם צעירה יותר. הוריה היו שחקנים. דינה קניג הוגדרה מההתחלה "ילדת פלא". אביה, יוסף קאמן, היה חבר ב"להקה הווילנאית". זמן קצר לאחר שפרצה המלחמה הוא מת. אמה התחתנה עם שחקן אחר - איזק חוויס ("איש מקסים") ושלושתם ברחו לרוסיה. השיטפון הגרמני יצר אז סוג של נדידת עמים. "כל מזרח אירופה ברחה לתוך רוסיה", היא אומרת. במצוות מוסקבה כונסו כל פליטי האמנות ללהקות. הבולשביקים העדיפו ג'ז. כל להקה הייתה, לכן, בנויה מתזמורת גדולה וזמרים, רקדנים ושחקנים.
היית הולכת לראות את אמא על הבמה?
"לא היה איפה להשאיר אותי".
הם חרשו את רוסיה בקרון ספיישל לאמנים. הגיעו לנובוסיבירסק ואפילו לארכנגלסק שליד חוג הקוטב הצפוני. בנסיעות המשמימות התחברה לחמישה ילדים, גם הם בני אמנים נמלטים. אבל החוויה האמיתית הייתה במופעים שהתקיימו באולמות ענקיים. "אין אצל הרוסים אולם קטנצ'יק". כשחנו פעם במולוטובסק (על שם שר החוץ ויצ'יסלב מולוטוב) הצטלבו עם הבולשוי של לנינגרד. היא זוכרת אירוע מטלטל. "מוזיקה, מוזיקה, מוזיקה. למרות המלחמה, אצל הרוסים הייתה אז הרבה מוזיקה". באותו ערב ראתה את חצ'טוריאן בבכורה של האופרה "גאינה" עם "מחול החרבות". "בגללו עד היום אני אוהבת אופרה".
אבל אחרי התבוסה הגרמנית בסטלינגרד אמא החליטה שדי. היא לא יכולה להמשיך לנדוד ולגדל ילדה אנאלפביתית. המשפחה הגיעה לטשקנט וליא ראתה לוח וגיר. כשנגמרה המלחמה, התלבטו אם לחזור לפולין. החליטו רומניה. השנה הייתה 1947. ליא נרשמה לתיכון בבוקרשט, אמא תכננה שתמשיך לפילולוגיה.
לא תאטרון?
"היא דווקא מאוד פחדה מזה. הייתה פרפקציוניסטית ולא רצתה שאהיה בינונית. ואבי החורג בכלל אמר: 'כשאת על הבמה מתחילים לבקר אותך: את שמנה מדי, את רזה מדי, לא נותנים מנוח. למה לך? תהיי תופרת'".
על במת חייה עלה שחקן אחר. צבי הרשל שטולפר מקמפול-לונג שבצפון רומניה התחיל לעשות תאטרון עוד במלחמה. כשהיה כלוא במחנה וופניארקה כתב וביים מערכונים מהווי האסירים. לאחר המלחמה בא לבוקרשט. בת 17 הייתה כשהכירו. "הוא היה כזה פייטן", היא נזכרת. הפייטן הצעיר פתח בחיזור והיא קראה לו את פושקין. והוא אמר לה שנורא יפה היא מדקלמת את פושקין, למה שלא תעשה עם זה משהו?
כששטולפר הנלהב בגבה הודיעה לאמא שהיא מתכוונת להתמודד בתחרות כישרונות צעירים. דינה קניג ניסתה לשכנע שבכל זאת "לא", אבל עשתה לה אודישן ראשון. ואז חרצה את דינה: "הירכיים שלך קצת עבות, הטוסיק טיפה גדול, גם האף לא מי יודע מה - אבל עם נוכחות כמו שלך, עד השורה האחרונה תגיעי". היא הצטרפה כחניכה לתאטרון הלאומי ביידיש שהקימו הרומנים. השתתפה במסגרתו בסטודיו בשיטת סטניסלבסקי. והתפללה. שאיזו שחקנית תחלה והיא תתחפר בתוך הפאה שלה.
וכמו בדרך כלל, תפילות נענות. התפקיד הראשון בחייה הוא של מוכרת בשוק. המחזה נקרא "צל זר" ושייך לרוסי סימונוב. "את הקומוניסטים תמיד הטריד איזה נושא הרה עולם, ובמקרה הזה עסקו בקוסמופוליטיות".
ב-1958 היא כבר ליא קניג-שטולפר, והם מחליטים לעלות לישראל. אבל כמה ימים לפני כן, מכריז בן-גוריון שישראל מקדמת בברכה את העולים מרומניה. נאצר, בן החסות של הגוש הסובייטי, מוחה בתוקף. כשהם באים לאסוף את אישור היציאה, אומרים להם במשרד הפנים: "תחזרו הביתה ותודו לבן-גוריון שאכל חרא על חשבוננו". נפתחת תקופה קטסטרופלית. איש ממבקשי האשרה לא מצליח להתפרנס כראוי. כמה שחקנים, בהם שטולפר, עובדים במפעל קופסאות שמנהלו יהודי. הפעילים הציונים מושלכים לבתי הכלא. קניג, שכבר ביססה לעצמה מעמד של כוכבת, מועסקת כסטטיסטית. "אתה מרגיש פתאום כמו בבית סוהר פתוח".
אני זוכר את ההורים שלי מתכתבים ברמזים עם המשפחה בבוקרשט.
"ודאי, זאת הייתה תקופה שלא כתבת מכתבים ולא רצית לקבל מכתבים".
ויש עוד סיבה. לאחר ששיחקה שנים בתאטרון של מיעוט לאומי, הגיע הזמן שתשחק לרוב. לכן עליה ועל בעלה ללמוד עברית ולעשות את זה קודם כל בתאטרון הרפרטוארי, הבימה. "וכדי לרפד את הדרך לשם", היא משביעה את בתה, "תתייצבי עם זר פרחים אצל חנה רובינא".
דינה קניג שנשארת מאחור תמות ממחלה ביום שתקבל את אישור העלייה. "ואני מאשימה את הרומנים שכל הסבל הזה גרם למחלה של אמא".
כמצוות אמא, הם מתייצבים בפתח תקווה באולפן לעולים מדרום אפריקה. נתקלים באידיוטית מהסוכנות שפוסקת: "עברית בחמישה חודשים? אין דבר כזה. וחוץ מזה, אף שחקן מרומניה עוד לא הצליח על הבמה העברית". אבל המורה שלהם הוא איש עם חזון. קוראים לו ראובן בר-סבר והוא מקפיץ אותם ישר לכיתה ג'. באותו שלב התלמידים כבר מגמגמים די טוב עברית, "ואני בהתחלה עוברת משבר נפשי. בכיתי יומם ולילה".
בקשתה לרדת לכיתה א' נהדפת. "אני אוכיח לך שתדעי", מתעקש המורה. הוא מאלץ אותם ללמוד חמש-שש שעות ביום ומדבר איתם רק עברית.
בינתיים ממשיכות לזרום הצעות להופיע ביידיש, אבל היא זוכרת את ההבטחה לאמא. בכל מחיר על במה עברית. וכמצוות אמא היא ממשיכה לרובינא. והמיתולוגית מאוד נחמדה. מקבלת את הזר, מביטה בה ואומרת: "עיניים כאלה אני רוצה בתאטרון". שמעון פינקל הוא אז המנהל האמנותי של הבימה. זוכר בהתפעלות את דינה קניג. לבתה הוא מציע להצטרף ל"אדון פונטילה ומאטי משרתו" של ברכט. היא עושה את אווה, הבת של אדון פונטילה.
בחזרה הכללית לפני קהל היא מרגישה כמו על סוף תהום שחורה. "פחדתי פחד מוות". רגע לפני העלייה לבמה היא לוחשת לשחקנית ניורה שיין, "איך גאיי נישט" ("אני לא הולכת"), אבל אשתו של רודנסקי הגדול לוחשת לה: "גאיי, מיידלע, גאיי" ("לכי, ילדה, לכי"), "והיא נתנה לי 'שטופ' (דחיפה) ועליתי".
בסצנה הראשונה אווה יושבת על כיסא. לבד על הבמה. והיא אומרת משפט. ופתאום היא שומעת צחוק עולה מהתהום השחורה. "אמרתי לעצמי: 'צוחקים? סימן שמבינים אותי". הבוקר שאחרי הוא קוקטייל של חום ורוע. של פרגון וצרות עין. בקהל מתחיל איזה רחש: "מי זאת? מי זאת?". רוב המבקרים מכנים אותה: "הפתעת הערב" ; אחרים מפצירים בראשי התאטרון: אל תיתנו לה במה.
את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון סופשבוע החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם