לא רק גימיק: "הארטיסט" חוגג את ההיסטוריה של הקולנוע

לכאורה "הארטיסט" הוא לא יותר מגימיק חביב, אבל מאחוריו מסתתרת אמירה מרתקת על מהות הקולנוע, שמתמקדת בהיותו של הקולנוע מדיום רפלקסיבי

מאיר שניצר | 19/1/2012 7:38 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר

הארטיסט, במאי : מישל הזנוויציוס, צרפת 2011

בעידן של אנימציות מחשב ופיצוצים בתלת-ממד, מתקרב עתה במהירות אל האוסקר דווקא סרט אילם, המוגש בשחור-לבן, והוא בכלל מתוצרת צרפת. האפשרות הזאת, שבוודאי נראית מרוחקת לזוללי הפופקורן הגודשים את אולמות בתי הקולנוע, יכולה בהחלט להתממש בעוד שישה שבועות, בליל חלוקת האוסקרים, כאשר "הארטיסט", סרטו של מישל הזנוויציוס, ייצא מהטקס המתוקתק כשחופן פסלוני הצטיינות תלויים על שולי הטוקסידו של מפיקיו.

83 שנים לאחר שאולפני האחים וורנר שלפו את החידוש הטכני הלוהט של הדור ההוא - סרט שבו גם שומעים, ולא רק רואים, את הזמר כשהוא שר מול המצלמה - שב "הארטיסט" אל אותו מומנט גורלי ששינה לגמרי את פניה של תעשיית הראינוע, שנאלצה אז לשנות שמה לקולנוע.

לכאורה נראה הרעיון שעמד מאחורי הפקת "הארטיסט" כגימיק חביב, שבא לזבל פעם נוספת את ערוגת הנוסטלגיה - כמו "שיר אשיר בגשם" עם ג'ין קלי או "סרט אילם" של מל ברוקס - שכה חשובה לקהל צרכני המיינסטרים הפילמאי. שהרי מה נחמד יותר מאשר להתבונן בנינים של אותם המונים שהצטופפו ב-1928 לצפות בפאר היצירה של האחים וורנר - הסרט "זמר הג'אז", שבו אל ג'ולסון שר שיר געגועים לאמא, וגם שומעים אותו

מבט נוסף על "הארטיסט" מעלה כי מאחורי הגימיק הוודאי מצוי גם מבט ביקורתי מרתק על מהות הקולנוע ועל תשקיפי המציאות והעל-מציאות השונים שאותם הוא מייצג.
EPA
יום חג לעכברי הסינמטקים. ''הארטיסט'' EPA

ועוד לפני שמגיעים לתיאוריות ולניפוחי השכל, הנה כמה מילים על אודות העלילה המזה-לא-מסובכת שמרכיבה את הסצנות השונות של "הארטיסט". ג'ורג' ולנטיין (ז'אן דוז'ארדן) הוא כוכב-על בסרטי הרפתקאות רומנטיים המציפים את אולמות ההקרנה בשיפולי שנות העשרים. פפי מילר (ברניס ביז'ו) היא סתם אחת המתגודדת ברחוב, ליד השטיח האדום, בתקווה להשתזף באבק הכוכבים שנושר מהפרמיירה הנוצצת שנערכת לסרטו הכי חדש של אותו ולנטיין.

ויש גם כלב! דוז'ארדן ואגי, הכוכב האמיתי של הסרט
ויש גם כלב! דוז'ארדן ואגי, הכוכב האמיתי של הסרט AFP
רוצה המזל הטוב ופפי, לגמרי בטעות, נופלת לזרועותיו של הכוכב פונקט ברגע שבו הוא פוסע החוצה מאולם ההקרנה אל השטיח האדום. צלם עיתונות מנציח את הרגע המקרי, וכך נסללת דרכה של פפי אל הסרטים. תחילה היא סטטיסטית בעלת רגליים מושכות, ולאט לאט היא כובשת לה מקום מרכזי בסרטי הבידור של אותה העת, הבאים להשכיח מההמון את העובדה המרה שהבורסה בוול סטריט קרסה והמשבר הכלכלי הגדול כבר הגיע.

היא בכיוון למעלה. הוא בכיוון למטה. הסיבה: הוא אינו מאמין בתוספת הסאונד שזה עתה שודכה לתמונה האילמת ומשקיע את כל הונו בסרט אילם, המשתדל לעצור את הזמן הדוהר קדימה. משקיע ומתרושש. עוד הוא קורס פיננסית, וכמובן גם מנטלית, היא נוסקת אל על בזכות המוזיקה - שירים וריקודים - המשולבת ברכיב בפילם שקרוי עתה "פסקול". וככל שהיא ממריאה, הוא מידרדר, וההמשך ברור מאליו.

ברור גם שקווי הסיפור הטריוויאלי הזה נכתבו וצולמו כבר לפני דורות. עלילת "כוכב נולד" (הסרט, לא תוכנית הריאליטי) התעסקה בכך שלוש פעמים לפחות.
בשנת 1937 עשו זאת פרדריק מארץ' וג'נט גיינור; ב-1954 היו אלה ג'ודי גרלנד וג'יימס מייסון, ובאמצע שנות השבעים קיבלו ברברה סטרייסנד וקריס קריסטופרסון את הירושה הזאת כשהשתתפו גם הם בגרסה ההוליוודית האחרונה עד כה של "כוכב נולד".

אם הסיפור נלקח מהמלודרמה הקלאסית "כוכב נולד", הרי הדקור, עיצוב התפאורות, כמו נתלש מ"האזרח קיין", יחד עם כמה סצנות טעונות שעשה שם אורסון ולס וכאילו שוחזרו עתה בידי הזנוויציוס הצרפתי. ומה עם המוזיקה? פשוט מאוד, היא שודכה לסרט העכשווי ישר מפסקול "ורטיגו", סרטו של אלפרד היצ'קוק. אל הסצנות החותמות את "הארטיסט" הוצמדה מוזיקה שהמלחין ברנרד הרמן הכין בשנת 1958 להיצ'קוק. אלמנטרי, שרלוק.

ויש גם כלב. ידידו הטוב ביותר של הכוכב ולנטיין - הן בימי זוהרו והן כשהוא מתבוסס בשפל המדרגה - הוא אגי הזריז, טרייר עירני מזן ג'ק ראסל, שכמו דילג החוצה מ"האיש הרזה", סדרת סרטי הבלשים בכיכובם של ויליאם פאוול ומירנה לוי שהיתה מלהיטי הקופה בשנות השלושים.

יח''צ
היא בכיוון למעלה. הוא בכיוון למטה. ''הארטיסט'' יח''צ

מעקמי אף יכולים לטעון ש"הארטיסט" נראה יותר כחידון טריוויה מאשר כעבודה מקורית למדיום הקולנועי. דמותו של ולנטיין תפורה על פי הקריירות של כוכבי הסרט האילם דגלאס פיירבנקס וג'ון גילברט, ואילו נקודת החן המלאכותית שבה מתהדרת פפי מילר כמו הועתקה מהפנים של הדיוות הקדמוניות גלוריה סוונסון וג'ין הארלו. יש פה גם ציטוטים נבחרים מ"שדרות סנסט", והדברים הללו מתגלגלים עד לשכבות הארכיאולוגיות של ד.וו גריפית - מעצב השפה הפילמאית שפעל בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

כן, בהחלט, עם צאת "הארטיסט" להקרנות מסחריות מוזמנים עכברי הסינמטקים להכריז על יום חג. אך לא בזה מתמצה העניין המרכזי של "הארטיסט". בחמש השנים האחרונות שכלל הזנוויציוס את המבע הקולנועי שלו תוך כדי הכנתה של סדרת סרטים על אודות הסוכן החשאי 117 - שתי פרודיות הבנויות סביב דמותו של ג'יימס בונד ומשודרות פה בתכיפות בכבלים. כעת הוא מגיע בשל לארגן את אבני הלגו של הסרט האילם לכלל בניין חדש, שאמנם ניצב על חורבות הסרטים ההם, אך מהווה אמירה מקורית משלו.

עיקר הטיעון העומד בבסיס "הארטיסט" מתמקד בתפיסה הגורסת שהקולנוע הוא מדיום רפלקסיבי. כלומר, הקולנוע הוא בבואה של הקולנוע, ולא של המציאות. דחיסת מרכיביה המשתנים של השפה האמנותית הזאת אל תוך סיר לחץ והתכתם יחד מאפשרות להזנוויציוס להשתמש בהיסטוריה של הקולנוע כמחזיר אור כמו הירח או כאפקט לשיקוף החלומות שמהם עשויים בדרך כלל הסרטים. אין פלא, אם כך, שמרבית הסצנות החשובות ב"הארטיסט" מצולמות דרך מראות, באמצעות זכוכיות מכפילות או מבעד לקריסטלים מנצנצים, המפרקים את תאורת המציאות לקשת של גוונים מעוותים.

סצנת השיא הדרמטית של הסרט מעמתת בין המציאות של ולנטיין - כעת כוכב בקריסה - לבין התשקיף שהיה הכי מזוהה עם הקריירה המצליחנית שלו: דיוקנו עצום הממדים, שצויר בשנים שבהן דרך כוכבו. ההנגדה בין המציאות המדכדכת שבה מדשדש הכוכב לשעבר לזוהר עברו היא ההיפוך המושלם למה שמתחולל באחד ממקורות ההשראה של הסרט - ספרו של אוסקר ויילד "תמונתו של דוריאן גריי", שמיטיב לתאר את תהליכי הכחשת המציאות לטובת האלהת האסתטיקה.

וכדי להדגיש נקודה עקרונית זו גרר הזנוויציוס את הפקת "הארטיסט" עד להוליווד. סרט צרפתי זה צולם במתחמי ברבנק, באולפן האחים וורנר, שם נולד הקולנוע המדבר. במילים אחרות: הסרט הנוכחי חי באמצעות מערכת הנשמה שכוננה באותו אתר צילום שמונה עשורים קודם לכן.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

ביקורות וטורים

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים