היה נעים: מהי תרומתו של יאיר לפיד לתרבות הישראלית?
יאיר לפיד הלך לפוליטיקה והותיר אחריו גוף יצירה מגוון כסופר, כמתרגם, כפזמונאי, כשחקן, כמגיש, כתסריטאי וכמחזאי. אם השאיר חותם, זו כבר שאלה אחרת
הם הכירו זמן קצר קודם לכן, כשלפיד סיקר עבור העיתון הצבאי מפגש משוררים כלשהו, ובמלון הפכו לחברים טובים. סומק פרש חסותו על לפיד, שהיה להוט ללכת בעקבותיו ולהפוך למשורר. לפיד היה מראה לסומק טיוטות משיריו וזה היה מעיר, מתקן, מציע היכן לשפר. אט אט התפתחה בין השניים חברות בעלת אלמנטים של חניכה. בין השאר, הקפידו על נוהג של רכישת ספרים זה עבור זה, וניהלו תחרויות תרגום קדחתניות של שירה מודרנית אמריקאית. שניהם היו נוטלים שיר של צ'רלס בוקובסקי או של ג'ון ברימן (המשורר האהוב על לפיד בשעתו) ושוקעים בו, כל אחד לחוד, כדי להתקין לו גרסה עברית. בהיעדר חוקים ברורים או שופט חיצוני, קשה היה להכתיר זוכה בתחרות, אבל השניים ידעו להעריך שורה שגוירה בתחכום. "אני יכול להגיד לך שהוא ניצח אותי בנוקאאוט עם הפתרונות שלו", אומר היום סומק.
זמן לא רב אחר כך זנח לפיד את העיסוק בשירה. לימים הסביר שנאלץ להכיר בעובדה שהוא פשוט לא טוב מספיק. הוא התמסר לכתיבה עיתונאית, הקים את המוסף היומי של "מעריב" (שנקרא אז "מעריב היום") ובגיל 25 הוציא ספר ראשון. ארבע שנים לאחר מכן כיכב בפרסומת לגולדסטאר וקיבל, לראשונה, תוכנית אירוח. ההמשך ידוע: טורים, פזמונים, ספרים, רדיו, קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה. בעיקר טלוויזיה.
בשבוע שעבר הודיע על התפטרותו מ"אולפן שישי" בשל כוונתו להיכנס לחיים הפוליטיים. בהנחה שאת השנים הקרובות יקדיש לעשייה מיניסטריאלית, או למצער פרלמנטרית, ראינו טעם לבדוק את הקורפוס התרבותי שהשאיר לאחר כמעט 30 שנות יצירה. מרומנים עד דיאלוגים עם תמיר מהלהקה: מהי תרומתו של לפיד - האיש שהתיימר פעמים רבות כל כך לפצח את הגנום של הישראליות - לתרבות הישראלית?
את התנועה של לפיד במרחב, מעיתונות לפוליטיקה, נוטים להשוות אוטומטית למסלול שעשה בשעתו אביו יוסף (טומי); אבל הפיכתו לסופר נעשתה דווקא בהשפעת עבדותה של אמו. שולמית לפיד היא מחזאית וסופרת, שלצד ספרה המפורסם ביותר "גיא אוני" מתמחה בעיקר בספרות בלש (סדרת "ליזי בדיחי"). לפיד הבן פנה לאותו הז'אנר. במרכז ספרו הראשון, "הראש הכפול" משנת 1989, עמד הבלש הפרטי ג'וש שירמן, יליד תל אביב, גרוש, שאביו עיתונאי והוא בעל עבר באגרוף (הדמיון ללפיד עצמו כלול במחיר הספר).
חיים פסח, מבקר ספרות, מתרגם והעורך הראשי דאז של זמורה-ביתן, שהוציאה את הספר לאור, מספר: "זה היה בעיניי ספר מוצלח, ישראלי מאוד, חבל ששכחו אותו. אילו הוא היה יוצא היום, הוא לבטח היה הופך לרב-מכר. אפשר היה לזהות שם קרבה ברורה לריימונד צ'נדלר, אבל מה שאני זוכר זה בעיקר את המסיבה ליחסי ציבור של הספר. זה היה במועדון סנוקר ליד קולנוע מוגרבי. אז לא נהגו לעשות יח"צ לספרים וזו היתה אחת ממסיבות ההשקה הראשונות".
עלילות שירמן, הבלש המתבודד מרחוב מאפו, נפרשו בשני ספרים נוספים
מבקר הספרות מנחם בן קבע ב"זמן תל אביב", ש"החידה השישית" הוא "מותחן קליל ומבחיל, הרצוף לא מעט בדיחות אינטליגנטיות, אבל לוקה בנמהרות ממוסחרת וריקה". עם זאת, דומה שאי אפשר לבטל את תרומתה של הטרילוגיה להתפתחות ספרות הבלש העברית. "הוא היה מהראשונים שעשו אדפטציה ישראלית לז'אנר 'הבלש האפל'", אומר אלי אשד, סופר, בלוגר וחוקר תרבות המתמחה בספרות בלשית, "אמנם הוא חיקה משהו קיים, אבל אי אפשר לזלזל בכך שייבא אותו לארץ. הוא מגיע יותר מהמסורת של ריימונד צ'נדלר ולוס אנג' לס, אבל ספריו היו יכולים להתרחש בכל מקום. אמו היתה נטועה בתרבות המקומית ולכן יש משהו יותר מעניין אצלה. הוא לא היה סופר גרוע, הספרים בסך הכל בסדר, מדרגה שנייה".
הביקורות שקיבלו ספרי המתח של לפיד היו מעורבות, מה שאי אפשר להגיד על התנסותו ברומן. בהיותו כבן 30 נסע לפיד לפריז לתקופה של חודש, וחזר עם הספר "הצגת יחיד" שגיבורו הוא דניאל גורן, איש תיאטרון בן 42 שיש לו הכל - אישה יפה, כסף, תהילה וסרטן בריאה הימנית. רמי טל כתב ב"ידיעות אחרונות": "האכזבה מ'הצגת יחיד' גדולה משום שליאיר לפיד יש כישרון... עולה בי חשד עמום שהוא סבר כי כדי לזכות בתואר סופר הוא חייב לכתוב רומן 'רציני'. התוצאה היא עגומה ומביכה". עם זאת, הספר מכר כ-10,000 עותקים בשבועות שלאחר צאתו לאור, הישג נאה לסופר בתחילת דרכו.
בסקציית העיון הוציא לפיד לפני כשלוש שנים את "הגיבורים שלי", המאגד ארבע הרצאות שנשא בבית הכנסת הרפורמי "בית דניאל" ומציע פרשנויות לא שגרתיות לאירועים במקרא עם קריצה אקטואלית. הפעם מנחם בן גמר עליו את ההלל והציע שיסתער מיד על לשכת ראש הממשלה, בנימוק שמאז בן גוריון לא קם לנו מנהיג שבקי כל כך בתנ"ך ומזהה את איכויותיו.
אך עם כל הכבוד לבקיאותו בתנ"ך, את עיקר הצלחתו בתחום - לפחות המסחרית - רשם לפיד באמצעות ספריו המאוחרים, שנשענו במישרין על הפרסונה היאיר לפידית, והופיעו לאחר שפרצופו ניבט מהטלוויזיה בכל סלון. "עומדים בטור" (2005), אסופה של טוריו בעיתונות, הגיע למעמד של "ספר זהב" (יותר מ-20 אלף עותקים). ספר ההמשך שיצא בשנה שעברה "שוב עומדים בטור" זכה גם הוא לפופולריות רבה, אף שלא שחזר את אותה הצלחה. "אלה ספרים שהייתי מגדיר כמעט כשימושיים", אומר דב איכנולד, מנכ"ל ידיעות ספרים, המוציאה לאור, "אנשים מחזיקים אותם בבית ומקריאים מתוכם בטקסים, באירועים, בפרידות, בשמחות. מתוארות בהם תמונות חיינו. גם הספר השני יגיע למספרים גבוהים".
לאחר שלפיד שלח ידו בסוגות קיימות - בלש, רומן, ילדים ועיון - החליט לפני שנתיים לייסד ז'אנר: הוא כתב את הביוגרפיה של אביו, הנמסרת לכאורה מפיו של המת, בגוף ראשון. "זיכרונות אחרי מותי" היה ללהיט ענק ומכר כבר יותר מ-100 אלף עותקים (על פי נתונים שנמסרו מהוצאת כתר), מספר כמעט דמיוני במונחי הספרות הישראלית. לאחרונה אף תורגם לאנגלית. הביקורות, ראוי לציין, קטלו.
לאורך שנים התנסה לפיד גם בתרגום שירה ופרוזה. הוא תרגם למשל סיפורים קצרים של המינגוויי ואת "בלב האפלה" של ג'וזף קונראד בפרויקט משותף עם אמו, שהוגש כשי לקוראי "ידיעות אחרונות". למעשה לפיד לא זנח לגמרי את העיסוק בתרגום. עד היום סומק מספק לו במה ל"הופעות אורח" במסגרת ירחון התרבות "עיתון 77" שבו הוא שותף. במהדורה האחרונה תרגם לפיד שיר של דילן תומס.
כולם זוכרים ללפיד את ההבלחה ב"שירת הסירנה" (1994) - סרטו של איתן פוקס על פי ספרה של עירית לינור - שם גילם את הבאד גאי עופר שטרסברג. אלא שלמעשה לפיד קיבל את התפקיד לאחר שכבר התנסה בגילום פושטק קולנועי שלוש שנים קודם לכן, בסרטו של ינקול גולדווסר "מעבר לים".
במרכז הדרמה המשפחתית עמדו זוג ניצולי שואה (דפנה רכטר ואריה מוסקונה) וקשיי הקליטה שלהם בארץ. לפיד שיחק תפקיד קטן של פרחח צעיר שגורר את אחת מבנות המשפחה (בגילומה של מילי אביטל) לתרבות רעה. הסרט זכה בתשעה פסלונים בטקס פרסי אופיר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר.
הבמאי גולדווסר סבור ש"לפיד, שהוא כישרון טבעי, הפגין אינטליגנציה גבוהה, והתאים לתפקיד כמו כפפה ליד. הוא לא ראה את זה כקריירה אלא התייחס לזה כאל הרפתקה ולכן הרגיש משוחרר. מטבע הדברים הוא היה מאוד חסר ניסיון. אני זוכר סצנה שבה הוא היה צריך לאכול גפילטע פיש עם חזרת. שחקן מנוסה יודע לירוק את האוכל שהוא טועם אחרי כל טייק לשקית שמונחת מתחת לשולחן. יאיר בלע ובלע ובלע. לדעתי הוא אכל איזה שלושה קילו של גפילטע פיש ובסוף היום לא הצליח לזוז".
כשהגיעה ההצעה להשתתף ב"שירת הסירנה", לפיד כבר סיגל אי אלו גינונים של שחקן מנוסה. "הסברתי לו (לאיתן פוקס) בתקיפות שאני לא עושה מבחני בד", כתב בטורו האישי, "או שהם רוצים אותי או שנשכח מכל העניין. הוא הסכים איתי לגמרי".
"נראה לי אז שהופעתו החיצונית הלמה מאוד את התפקיד", נזכר פוקס, "משהו בסוג הגבריות שלו, בהתנהלות שלו. חיפשנו דמות של גבר שיהיה מאוד תל אביבי, עירוני, מתוחכם. יאיר היה מה שמכונה 'נון אקטור' - הוא פשוט הביא את עצמו ולא היה מביך בשום בצורה. כשהקרנתי את הסרט בלוס אנג'לס, אמרה לי אחת מסוכנות השחקנים שהוא נראה משגע ושיש לו לוק של כוכב קולנוע אמריקאי".
חלק מהקוראים אולי יופתעו לשמוע שהתרומה של לפיד לזמר העברי אינה מסתכמת בריקודים על שולחנות מועדון הגנקי. לפיד שלח יד בפזמונאות עברית, ובין שיריו הבולטים "שוב בתמונה" שכתב לירדנה ארזי, "לבכות" ו"שיר אהובת הספן", שביצעה ריטה, ו"גרה בשינקין" של להקת מנגו. את כולם, אגב, הלחין רמי קלינשטיין. באקו"ם מסרבים למסור נתונים לגבי ההשמעות של השירים הללו לאורך השנים.
התקופה הארוכה שבה הגיש לפיד תוכנית אירוח בערוץ 2 (2008-2000) היא ללא ספק אבן הדרך המשמעותית ביותר בקריירה שלו. מלב הפריים טיים לפיד מיצב את עצמו כארכי-ישראלי היפה, והמשבצת הזאת גם שימשה קרש קפיצה להגשת "אולפן שישי".
אבל עד שזכה לאותן שמונה שנים טובות, לפיד בוסס בביצת הטוק שואו זמן רב, ולא תמיד בהצלחה. למעשה שני ניסיונותיו הראשונים בהגשת תוכנית אירוח נחלו כישלון צורב. "בגובה העיניים", שהגיש בערוץ 2 הניסיוני כשהוא בן 29 בלבד, ירדה מהמסך אחרי תוכניות אחדות ולקט ביקורות אכזריות. לפיד הסביר באחד הראיונות: "חשבתי שהצוות ההנהלתי של ערוץ 2 הוא בדיחה, התקציבים הם בדיחה רעה והתוצאה היא אפילו לא בדיחה. זה היה כמו לעשות עיתון בלי נייר ומכונות דפוס".
שנה אחר כך קיבל תוכנית ראיונות בערוץ 1, שאותה הנחה פעם בשבועיים (לסירוגין עם רבקה מיכאלי). דימויו כמראיין נוח וידידותי טרם התעצב אז, כך שלפיד יכול היה להבטיח ערב עליית התוכנית - "אתפוס בציפורניים ובשיניים כל הזדמנות לדיאלוג חריף וחזק ובעל משמעות", ולא להיחשד כבדחן. התוכנית ירדה אחרי עונה בודדת בלי שהותירה חותם משמעותי.
ובכל זאת, בראשית שנת 1995 הודיע מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום שיאיר לפיד ינחה תוכנית אירוח בערב שבת שתתחרה ב"רשות הבידור" של דודו טופז בערוץ 2. המהלך הגיע בתגובה לסקר גאלופ שלפיו באחד מלילות שישי רשם הערוץ הראשון 0.8 אחוזי צפייה.
לפיד עלה עם "סוגרים שבוע", מחוזק בפינות קבועות של טוביה צפיר, של יהונתן גפן ושל פצצת הרייטינג חנן קריסטל. התוכנית החלה עם שני אחוזי צפייה מול 43 של טופז, אך בהדרגה שינתה את תמונת הרייטינג והחלה לתת פייט. ההנגדה לטופז עשתה ללפיד טוב, וגם המבקרים החלו להתייחס אליו ברצינות. אהוד אשרי, לדוגמה, כתב ב"הארץ" שלפיד "נפרד סופית מהליגה של הטופזים והגידי גובים ועבר לליגה של הרם עברונים והירון לונדונים". מי שקרוב לוודאי סייעה למיתוג המחודש היתה תוכנית הראיונות האינטימית שהגיש במקביל, "דיבור ישיר", גם כן בערוץ הראשון, שבה ראיין בין השאר את הסופר ג'ון לה קארה מביתו שבקורנוול, את ביל גייטס ואת הדלאי לאמה.
כש"סוגרים שבוע" עלתה לעונה שנייה, ניצבה מולה "שישי שואו" של צביקה הדר. לפיד ביקש למצב את עצמו כאלטרנטיבה שפויה ואינטליגנטית לשואו העממי של ערוץ 2, ואפשר בהחלט לומר שהצליח. לפרקים הערוץ הראשון אפילו הוביל ברייטינג - מאורע נדיר כבר אז. מהעונה ההיא יזכרו בעיקר את פינתו של גיל קופטש, שהתאים לפרשת השבוע פרשנות אקטואלית בנימה שנעה בין אגביות לסטלנות, ובעיקר את איומן של המפלגות החרדיות להפיל את הממשלה אם לא תרד. תמיכה ספונטנית של הציבור החילוני הצליחה לשמר אותה באוויר. "אני ספגתי את רוב האש, אבל יאיר גם אמר את דעתו ונלחם על הפינה הזאת", נזכר השבוע קופטש, "ובמערכת כמו ערוץ 1, שבעצם שייכת לממשלה, זה אף פעם לא פשוט". אחרי שלוש עונות וקצת הודיע לפיד על התפטרותו מהגשת התוכנית, בעקבות סכסוך מתמשך עם טכנאי ערוץ 1.
אחרי פלירט קצר עם המפיק ארנון מילצ'ן - לפיד דחה את הצעתו לעמוד בראש חברת הפקה לסרטי טלוויזיה שהקימו - התמקם בערוץ 3 הנישתי, והחל להגיש את "יאיר לפיד חי בעשר": תוכנית ראיונות אחד על אחד יומית בת חצי שעה. לפיד הצליח להביא מרואיינים אטרקטיביים, ומתוך הישימון של הכבלים השיג רייטינג מרשים שדגדג לעתים את העשרה אחוזים. בד בבד החלה להתקבע דמותו כמראיין נוח, שלא מקשה על אורחיו ולא שש אלי עימות. את הראיון עם שרה נתניהו לא ישכחו לו. הגברת הראשונה הגיעה לאולפן זמן קצר לאחר פרסום התחקיר הראשון עליה ב"7 ימים", שבו תואר בהבלטה יחסה המחפיר לכאורה לעובדות משק הבית.
לפיד כמעט לא עימת אותה עם ממצאיו, ותחת זאת בחר לשאול אותה על פגישתה הראשונה עם בנימין נתניהו, על המעמד שבו הציע לה נישואים ושאר סוכריות נוטפות דבש. בסיום התוכנית, כך פורסם, הפטירה לעברו נתניהו: "היה יופי". הראיון קומם עליו את המבקרים, ולראשונה נקראו חיוכו הסכריני וצחוקו הסחבקי כסממנים של התנחמדות יתר, שמטרתה להשיג את חיבת המרואיין בכל תנאי.
"חי בעשר" רצה שלוש שנים (2000-1997), ואם רוצים לדבר על מורשת טלוויזיונית בהקשר שלה, חייבים להזכיר את שיטת השאלון המהיר שהוצגה שם לראשונה ("מה ישראלי בעיניך?") ואת המארז הקליפי של "הנה חמישה דברים שחשוב לדעת על...". רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ" בזמנו, חשב שזה לא מספיק. "זו היתה תוכנית שאף פעם לא עניינה במיוחד ולא העפילה לפסגות וגם אף פעם לא שעממה במיוחד. היא לא לקחה סיכונים, לא חידשה, לא טלטלה ולא הימרה... יאיר לפיד... הוא סתמי להחריד. הוא נורא רוצה שיאהבו אותו. תרומתו לתרבות הישראלית היא אפס. הוא לא מוסיף ולא גורע. כאילו לא היה".
לפיד השיב ברשימה משלו ב"מעריב" שבה כינה את אלפר "קקי קטן", ומאז הם מנהלים מעין מלחמה קרה. עפר שלח, חבר קרוב של לפיד ועיתונאי ב"מעריב", חושב ההפך מאלפר. "'חי בעשר' הביאה אותו באופן הכי טוב, זו היתה תוכנית יוצאת מהכלל: ראיונות נטו, בלי תכתיבי תמהיל. יאיר היה כבר אז מיומן מאוד, וכל הדימוי שלו כמראיין חסר שיניים הוא קשקוש. רק בישראל ראיון נחשב מוצלח אם המראיין נוהג בעילגות ובאגרסיביות. אצל יאיר המרואיינים חשבו שהם מגיעים למקום רך, אבל אם באמת היית עושה מחקר השוואתי, היית מגלה שהוא שאל אותן שאלות כמו כולם, רק בנימה אחרת. הקשבה במקום נביחה".
נראה שגם יוחנן צנגן, מנכ"ל רשת לשעבר, חשב כך, ובשנת 2000 הציע ללפיד להגיש תוכנית אירוח בפריים טיים של ערוץ 2. "יאיר לפיד", התוכנית, מיקמה אותו סופית בנקודת האמצע, ויאיר לפיד, האדם, הפך לסיסמוגרף של הקונצנזוס. הוא קיבל עליו את התפקיד ברצון, והאיבה כלפיו גברה בהתאמה. רון מיברג, קולגה לשעבר, הקדיש לו ב-2005 רשימה ארוכה שבה כתב, בין השאר, ש"לפיד הוא הכבש המתולתל עם הטפטפות בפרוותו הצמרית, שמצא את מרכז העדר בדייקנות מתמטית, והוא פועה ממנו בקולו הרדיופוני הכובש, בשפת גוף דוחת גז, במניירות קטנות, בתנועות ידיים אקספרסיביות".
לחבר שלח יש פרשנות אחרת בקשר לחתירה של לפיד למרכז. "תוכנית האירוח של יאיר מיצבה את עצמה כמקום שבא לך לגשת אליו בנינוחות אחרי יום עבודה. בברנז'ה נוטים לעקם את האף, ולהיכנס ביאיר הפך מזמן לטיקט הכרחי בעיתונות, אבל זו משימה לא פשוטה והוא עמד בה באופן מעורר הערכה. הרי גם אהרל'ה ברנע הנחה את 'אולפן שישי' וגם לדן שילון היתה תוכנית אירוח שרצה שנים, ובכל זאת האהדה ליאיר בציבור היא תופעה ייחודית. מי שמחמיץ פנים כלפי האהדה הזאת, הוא זה שעושה מעצמו צחוק".
הניסיון הראשון של לפיד בטלוויזיה היה דווקא במסגרת סיטקום. בשנת 1991 כתב לערוץ הראשון יחד עם אביו את "שבט כהן", מעין "סברי מרנן" מוקדמת. שלא כמו "סברי מרנן", כמה ביקורות קטלניות הספיקו כדי להעיף את הסדרה מהמסך. ההתנסות המשמעותית הבאה של לפיד בהפקה טלוויזיונית, שאינה תוכנית אירוח, היתה כתסריטאי המיני-סדרה "חדר מלחמה" ב-2005.
"חדר מלחמה" עסקה בגוף חשאי שהוקם במשרד ראש הממשלה, מעין קבינט מורחב שאליו משתייכים טובי המוחות של שירותי הביון, הביטחון והמודיעין בישראל. ההשקעה הרבה (דובר אז על סכומים של 200-150 אלף דולר לפרק) וקאדר השחקנים הנוצץ (איילת זורר, ליאור אשכנזי, ששון גבאי ואחרים) הטעינו אותה בציפיות גבוהות, אך הרייטינג היה בינוני (כ-20 אחוז בממוצע) והיא לא חזרה לעונה נוספת.
מרבית הביקורות טענו לאי אמינותה של הסדרה, אולם הבמאית רוני קיי חושבת היום ש"חדר מלחמה" היתה "סדרה חשובה": "עד כמה שידוע לי, אף אחד לא נגע בתחומים האלה עד אז. הכתיבה של יאיר גם היתה ברמה מאוד גבוהה משום שהוא הכיר כל מיני אנקדוטות וסיפורים מאחורי הקלעים של הפוליטיקה שתסריטאים אחרים לא בהכרח היו נחשפים אליהם".
אחד השחקנים ב"חדר מלחמה" היה רוני פינקוביץ', חבר ותיק של לפיד ואיש תיאטרון. שלוש שנים אחר כך הם שיתפו פעולה בהצגה של הקאמרי "הגיל הנכון לאהבה", קומדיה על אם בגיל העמידה שנוטשת את משפחתה לטובת רומן עם גבר צעיר. פינקוביץ' ביים, ולפיד התנסה לראשונה במחזאות.
"היו לנו הרבה ויכוחים בזמן העבודה בתיאטרון", נזכר פינקוביץ', "אולי כי זה התחום שלי במשך שנים והוא עשה את גיחתו הראשונה ככותב. אני זוכר שהתווכחנו על מיקום של דיאלוג מסוים בהיררכיה של הסיטואציה הדרמטית, ואני נתתי לו לקרוא מחזה של איבסן כדי להוכיח לו שהטענה שלי מעוגנת. הוא לקח את המחזה, קרא, שלח לי חוות דעת שבה הוא כתב כמה אני צודק לגבי איבסן, אבל צירף מחזה של אוסקר ויילד כדי להוכיח לי ההפך. מי ניצח? זה לא ממש משנה, עם יאיר הדיאלוג הוא עצם ההנאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם