כנרת טורקייה עירומה: פאולו קואלו מעיק
לא תאמינו מי קפצה בלי הזמנה לרכבת שבה נסע פאולו קואלו והתחילה איתו. גם רונן טל לא מאמין למה שיש לכהן הרוחניות הברזילאי למכור
אין בלתי אפשרי. פאולו קואלו צילום: גטי אימג'ס
בעולם של פאולו קואלו אין בלתי אפשרי. אפשר להגשים הכל כל עוד זוכרים ש"כוח רצון מצריך סבלנות ומחויבות". ויש לו דוגמה מצוינת: מוניקה, הסוכנת שלו, היא מעריצה לשעבר שפגשה אותו בגיל 20. היא החליטה להפוך את קואלו לסופר בינלאומי מצליח, עזבה את האוניברסיטה בברזיל, עברה לספרד והחלה להידפק על דלתות של מו"לים, מנסה לשכנע שיום אחד זה ישתלם להם - לשווא. כשקואלו הגיע לביקור והפציר בה לוותר על החלום, סירבה להרים ידיים. שישה חודשים אחרי אותה שיחה השיגה לו חוזה ראשון. "מוניקה האמינה בבלתי אפשרי ובדיוק משום כך ניצחה במערכה שכולם, ואני בתוכם, ראינו כאבודה".
לכאורה סיפור מאלף על נחישות, אמונה וניצחון הרוח. אלא שבעוד הוא שופע הערצה ואסירות תודה, קואלו שוכח שהמוצר שהסוכנת הנאמנה שלו מקדמת ב"סבלנות ומחויבות" הוא לא אחר מאשר הכתיבה שלו עצמו, כך שבזמן שהוא מחמיא לה הוא מקים אנדרטה לעצמו. הענווה הזאת מזויפת כמו כל סגנון הכתיבה ב"אלף", ספרו החדש, שמתעד את הרפתקאותיו האחרונות בעולם המאגיה, הספיריטואליזם והנרקיסיזם. נראה שקואלו לא מסוגל לשמור לעצמו שום חוויה רוחנית מטלטלת - סיאנס, מפגש עם שאמאן, תפילה בכנסייה פרבוסלאבית - יותר מכמה דקות. על כל קפיצה לעולם שמעבר הוא חייב לרוץ לספר לחבר'ה.
ל"אלף" הוא הגיע בעקבות פגישה עם המאסטר י', שבה קיטר ששמחת החיים אבדה לו, הטקסים הרוחניים הפכו לחסרי טעם ובכלל הוא מרגיש שהפסיק לצמוח. אחרי שליטפו בצוותא גזע של עץ אלון י' אמר לו, פחות או יותר, שיפסיק לרחם על עצמו ושלח אותו ל"מסע". שהרי , לדברי י', "החיים הם נסיעה אחת מתמשכת. החיים משולים לרכבת, לא לתחנה".
דיאלוגים מופרכים. "אלף" כריכת הספר
קואלו מזכיר שבילה חלק ניכר מנעוריו "ההיפיים במסעות מסביב לעולם" - לן בתחנות רכבת, בלי לדעת מאין תגיע הארוחה הבאה - אבל לטענתו כסף אינו העניין. כל מה שדרוש זה העזה, פתיחות לעולם וחוש הרפתקני. הוא מחליט להתחבר מחדש לערכים האלה, אבל בכל זאת מעדיף לעבור את הטיול בתנאים הרבה יותר נוחים: במחלקה הראשונה של הרכבת הטרנססיבירית, בקרון פרטי, כשמישהו מבשל את ארוחותיו, פמליה של עוזרים ומכרים מלווה אותו ואלפי מעריצים ממתינים לו בתחנות שלאורך המסלול.
לנסיעה מצטרפת, בלי שהוזמנה, כנרת טורקייה בת 20 בשם הילל, שרוחשת לסופר הערצה פתולוגית. מהר למדי מתחוור לקואלו שקיים ביניהם קשר קוסמי, כזה שהחל בגלגולי חיים קודמים, ושהמפגש העכשווי הוא הזדמנות לאיזשהו תיקון. בעוד הוא דוחה את חיזוריה המגושמים - לא פעם היא פורצת לתאו הפרטי בעירום כשרק כינור מסתיר את אזור חלציה - הוא לוקח את הילל לטיול
ב"אלף", נקודה הנמצאת מחוץ למרחב-זמן שבה אפשר להתחבר לחיים קודמים, לחוות הארה ולצאת עם הבנה טובה יותר של ההווה. לא קל להגיע לאלף, אבל למרבה המזל, בנקודה מסוימת בין שני קרונות ברכבת לוולאדיבוסטוק נמצא מעין פתח שמוביל לאותו חלל קסום. פאולו והילל נעמדים שם וישר מוצאים את עצמם באלף. הם מגלים שנפגשו עוד בזמן האינקוויזיציה ושקואלו עשה לידידתו הצעירה-עתיקה משהו נורא שעבורו הוא מבקש עכשיו מחילה.
אני לא מתווכח עם עצם היכולת של קואלו להתחבר לגלגוליו הקודמים, אבל יש לי בעיה עם דיאלוגים מופרכים כמו זה:
הילל: "כעת אני מבקשת שתאמר שאתה אוהב אותי".
קואלו: "אני אוהב אותך, משום שכל האהבות שבעולם משולות לנהרות שונים שמתנקזים לאותו אגם, שם הן נפגשות והופכות לאהבה אחת שלובשת צורה של גשם ומביאה ברכה לאדמה".
אם מישהו היה עונה לי כך בתגובה להצהרת אהבה, הייתי זורק אותו מהרכבת.
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם