ראשי » תרבות » ספרותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

דרוש פסל: דרור בורשטיין כותב על העבודה עם חגי ליניק

דרור בורשטיין היה מועמד ארבע פעמים לפרס ספיר, אך לא זכה. השנה הוא הפסיד ל"דרוש לחשן", ספר שערך. אלה דבריו על העבודה עם חגי ליניק

כתב היד המקורי של הרומן, שאיתו התחלתי את תהליך העריכה על "דרוש לחשן" (הספרייה החדשה), כלל פתיחה אחרת מזו המופיעה בספר. במקרים רבים אנו פותחים דיבור או כתיבה בסוג של כחכוח מתמשך בגרון, כמו זמרים שמחממים את קולם לפני הופעה או כמו כיוון כלים של תזמורת לפני הצלילים הראשונים. אני מאמין שבתשומת לב מספקת אפשר להבחין ברגע שבו הכחכוח הופך לדיבור, הרגע שבו ניסור הכינור הופך להיות מנגינה ברורה. בספרו של חגי ליניק המשפט הראשון שהיה בגדר מנגינת הרומן היה המשפט שמופיע בספר המונח לפני הקורא: "אותו ערב חזר נחמיה הביתה ופיו שותת דם".

מי שיקרא את הספר יראה עד כמה המשפט הזה מקפל בתוכו את תמצית הסיפור. מצד אחד הוא משפט פשוט המתאר אדם שבמבט ראשון נראה לנו כמעין ערפד. מצד אחר קריאה של כמה משפטים בהמשך תגלה כי אין בערפד מדובר, אלא באדם החוזר מטיפול שיניים פשוט, והדם שבפיו אינו דם של צייד אלא דם של כאב. מצד שלישי הפה המדמם הזה "מתכתב" עם הפה המדבר של המספר את הסיפור, שאף הוא פה מדמם במובן המטאפורי של פה המדבר על כאב ועל אובדן דם, אובדן חיים וקרבת דם. כותרת הספר היא "דרוש לחשן", כלומר, דרוש מי שידבר בשביל הזולת. המשפט הראשון, כפי שהוא מופיע בספר, הוא משפט שמגשים מיד את הכותרת: הוא מציב קול מספר שמדבר, או לוחש, במקום הפה המדמם של האב בסיפור.

מסיבות אלו, שבזמן אמת לא היו מנוסחות אצלי אלא אינטואיטיביות, הרגשתי שבמילים האלו, בציור הזה של הפה השותת, מצא הספר את ראשית המנגינה שלו, את קולו. קריאה לעומק הספר שכנעה אותי כי אכן כך הוא.

חגי דיבר בטקס של פרס ספיר על הכתיבה לפי המודל של מיכלאנג'לו, שלפיו תפקידו של הפסל לחשוף את הפסל מתוך גוש השיש הגולמי, פסל שכביכול כבר קיים בגוש השיש עוד לפני מכת האזמל הראשונה - לא להמציא את הפסל מדמיונו. אם להמשיך את קו המחשבה הזה, נראה לי שתפקידו של העורך, במקרה של הספר הזה לפחות, היה ליצור שיחה עם הסופר-פסל, כדי שחשיפת הפסל מתוך האבן תהיה המדויקת ביותר שאפשר. אין זה דבר קל לדעת מתי להפסיק להכות באזמל, מתי ללטש עוד קצת את פני השטח של הפסל.

אני חושב שתפקידי כעורך הספר הזה היה לומר לפסל-סופר מתי, לדעתי, יש לעמול עוד קצת כדי להוריד עוד קצת חומר גלם, כלומר לייעץ לו, כמיטב יכולתי, מתי לעצור במלאכת החשיפה ומתי להכות בעוז ולשבור עוד גוש שיש. יש הנאה מסוימת בעבודה עם סופר כמו חגי, שאינו נוטה לקפריזות האגו השכיחות אצל סופרים, ושיכול להביט במעשה ידיו באמת

כמו פסל, בריחוק המתבקש, אפילו באכזריות של המכה החזקה הדרושה לפעמים, סופר שמבין שהעובדה שיש לפניו אבן איכותית שהוא בחר לעבוד עליה (חומרי הגלם המשמעותיים לכתיבה) אין משמעותה שיצירת האמנות החבויה בה כבר התממשה.

שמחתי במיוחד לעבוד על הספר הזה מפני שרשימת הביקורת הראשונה שכתבתי מעודי, בשנת 1997 כמדומני, היתה על ספרו הראשון של ליניק "מישהו נפל". זה היה, כבר אז, ספר מצוין, כמו "מספר מוות" שבא אחריו. יש משהו מעורר כבוד והערכה ביכולת ההתמדה של סופר שמקדיש שנים ארוכות לחציבה מסביב לעניין אחד, עניין שהוא בנפשו. לצד השינויים המשמעותיים שחלו בין שלושת הספרים, יש בהם גם סימון של נתיב אחד. אני שמח שמנחם פרי, עורך הספרייה החדשה, שאף תרם לעריכת הספר הזה, נתן לי הזדמנות להצטרף לנתיב הזה, שאולי עדיין לא הגיע ליעדו, לנסיעה בין שתי תחנות.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...