אין הכרעה: המועמדים לפרס ספיר מציגים את הבחירה שלהם
חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר שיוענק ביום שני הקרוב התבקשו לבחור בספר האהוב עליהם מתוך הרשימה. זה מה שיצא
זה לא סוד שאני ומשה סקאל חברים קרובים. זה לא סוד גם שאהבתי את ספרו "יולנדה". כבר דיברתי על כך וכתבתי על כך בהזדמנויות שונות.
"יולנדה" הוא סיפור התבגרות - התבגרות של נער - ובד בבד זהו סיפור הזדקנות - הזדקנות של אישה שנולדה זקנה. יולנדה הוא גם סיפור אהבה של נער לסבתו, שהיא לא רק סבתא אלא גם דיווה. בעצם היא אם כל הדיוות. יולנדה היא שילוב של דמויות גדולות מרומנים גדולים, של אמיל אז'אר ושל קזנצקיס-כלומר דיווה ספרותית.
ודיווה כזו יוצרת מהומה כשהיא מגיעה לתל אביב - עיר שכמו לא מוכנה לקבל אותה. אבל זה כמובן צחוק בעיניה של יולנדה, סבתו הממשית כל כך והמדומיינת בה בעת של מומו, בן דמותו המדומיין והכה ממשי של סקאל. תל אביב
והיא גם יוצרת מהומה לא מבוטלת בספרות הישראלית של ימינו - כי בליל ההשפעות הזרות מוביל לסגנון חדש ומלבב, שמפלרטט עם הספרות העברית. מפלרטט, משום שבה בעת הוא מכריז באופן ברור מאוד כי הוא שייך אבל גם זר, ושהוא מונע מתשוקות אחרות, שסקאל ובן דמותו מומו כמו גם סבתו, לא סתם סבתו, אלא הסבתא בהא הידיעה - הם שותפי סוד למשהו שידוע רק להם, ואולי לעוד כמה שעברו בשדרות ובשווקים של פריז ושל קהיר.
לפעמים קשה לדעת מיהו הגיבור - האם זוהי הסבתא שהנכד מלווה אותה אל מותה, או שאולי זה הנכד, שמותה של הסבתא מלווה אותו בדרכו להיות סופר. כך או כך, "יולנדה" הוא ספר מצוין של סופר מצוין.
ב"תפוח הגדול" הם מצאו את תרבות ההמונים בשיאה, לרבות ספרות ה"שונד", כלומר ספרות פופולרית ביידיש, שהתחבבה על הקהל הרחב של יהודי הלואר איסט סייד. הוצאת הספרים היברו פבלישינג קומפני פרסמה ספרים רבים מהרומן הרומנטי הזה, ובהוצאה הזאת עבד שוסטר - גיבור סיפורו של מתן חרמוני - כפועל דפוס פשוט. אלא שבניגוד לרבים, שקיוו לשווא להיחלץ מסדנאות היזע והסרט הנע ולהיות לסופרים מהוללים, מרדכי שוסטר זכה עד מהרה להצלחה מסחררת, וכל זאת בזכות אהבתו להניה, מהגרת כמותו, שהפכה במחי קולמוס לגיבורת ספרי השונד אנני פייג'.
"היברו פבלישינג קומפני" מתרחש ברובו באמריקה הרחוקה ואין לו כמעט קשר לישראל ולתקופתנו. הדמויות בו דוברות בינן לבין עצמן ביידיש או באנגלית, ואף על פי כן העברית היא נשמת אפו של הספר הזה, ונדמה שהיא עושה את הבלתי אפשרי לאפשרי: יידיש תוססת ומנחמת - בעברית עכשווית להלל.
הספר הזה הוא הוכחה - הוכחה כתובה בעברית - לכך שתרבות היידיש, למרות כל ההספדים, מוסיפה בדרכה המסתורית להיות תרבות חיה ובועטת גם אחרי מותה כביכול, תרבות שלמרות הפורענויות ההיסטוריות שהפכו את היידיש משפה חיה לשפה בת מינן, יש בה משהו על-זמני שיכול להיות רלוונטי מאוד גם לימינו. וחשוב לא פחות: זאת אותה היידיש שמשיבה לחיים את דמותו של היהודי הנודד, הקוסמופוליטי, הגלותי, שמשהו מנשמתו - למרות הכל - נשאר ספוג בנו. ספר נהדר.
גדלתי במקום קטן שהנאמנות היא קוד חשוב בו. אורלי ואני מפרסמים באותה הוצאה. הספריה החדשה. שנינו עובדים עם מנחם פרי. אני מודה שהיה זה יכול להיות מתכון לדרבי רווי מתח. עובדה שלא.
מעבר לנימוק הבית המשותף, "חיי חורף" הוא ספר שמדבר אליי, ואני מודה שיש בי הרצון להודות לאורלי על התמיכה והעזרה שהעניקה לי בעת שהתארחנו במשותף באוניברסיטת תל אביב. לקראת סיום השיחה עם קובי מידן עברנו לשלב השאלות. נשאלתי שאלה שלא הייתי מוכן לה ולא ידעתי באותו רגע מה לענות. אורלי מיד באה לעזרתי ולחשה לי "תגיד שתכתוב על הנושא בספר הבא".
"אכתוב על כך בספר הבא", הצהרתי אל תוך המיקרופון ואורלי המשיכה ללחוש: "זו שאלה מצוינת".
" זו שאלה מצוינת", אמרתי אל תוך המיקרופון וכך צעד אחר צעד, לקול צחוק הקהל, עניתי בעזרת לחישותיה של אורלי על השאלה הלא קלה שנשאלתי על ידי בחורה צעירה נאה למראה שישבה בשורה האחרונה.
שאלתה היתה "לאור שלושת הספרים שכתבת. איפה חגי, הגבר החם והאוהב". בדיעבד הייתי צריך לענות "אני כאן", אבל זו כמובן חוכמה לאחר מעשה. לאחר שקיבלתי עזרה לחשנית שכזו מאורלי והתחושה הטובה שלרגע מצאתי לי לחשן, נראה היה לי שהדרך הנאותה להודות לה בחום היא להמליץ על ספרה "חיי חורף", ומי שלא מאמין שכך התנהלו הדברים בעת המפגש באוניברסיטה מוזמן לברר אצל קובי מידן שהיה עד לכל העניין.
מכוח זה, לדאבוני, החמצתי במהלך השנים האחרונות את הספרות היפה הנכתבת כיום בפנינו. בדרך שהחמצתי מאותה נכות גם את ספרי ארבעת חבריי להתמודדות. ועם זאת, ומתוך שיחות רבות שהיו לי בשבועות האחרונים עם אנשים לא מעטים, יודעי דעה וספר, לא הסתירו מרביתם את דעתם בדבר ההתחבטות המרה שתהיה לוועדת השופטים קודם שאנוסים יהיו לסכם עם טעמם האמנותי בדבר הספר הראוי לחבוש את כתר פרס ספיר לשנה זו. כי כל הספרים, כל ספר על פי דרכו וניגונו, ראויים לתרועת הגמר. מתוך שנאמנה עליי דעת חבריי הנבונים, מאמץ אני את שיפוטם, ומכתיר את ארבעת ספרי חבריי בכתר הפרס, ואף משנן עמם במקהלה עליזה את ברכת "שהחיינו".
די לגימיקים. יש שופטים מטעם הספרות ואפילו שופטת אמיתית שעומדת בראש הוועדה, דליה דורנר. יש גבול לצביעות ולנצרות. הוריי יהודים וגם אני לא המרתי את דתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם