ראשי » תרבות » מוזיקה » סינגולרגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סינגולר: יש יורשים למשינה?

אלישע בנאי וארבעים השודדים הם כמעט משינה החדשים, אבל אריק ברמן הוא לא בוב דילן ואלון עדר הוא לא יוני רכטר. הסינגלים של השבוע

עכשיו, במלאת שנה לפרויקט חייו של אריק ברמן, "גבר, אישה והווילדרנס", כבר די ברור שהציניות, הסרקזם ולהטוטי הלשון שאפיינו את ימיו המאיר אריאליים אינם שומרי הסף היחידים בכניסה לנבכי נפשו הבוערת. שפתו הנוכחית אמנם פשוטה ואישית יותר, אבל גם היא לא לגמרי שלו, לא לגמרי הוא. ממש כפי שברמן השתמש בסגנונו של מאיר אריאל כדי לבטא את תחושותיו, מחשבותיו, פחדיו ותשוקותיו בעבר, כך הוא משתמש בפולק האמריקאי כעת.

זה בסדר, מותר לו להגיש את יצירתו גם כסינגר-סונגרייטר מפאתי נאשוויל. הוא הרי לא המוזיקאי הראשון בעולם שמנסה להישמע כמו שילוב בין פול סיימון לבוב דילן. מצד שני, כדי להביע רגש בישירות לא מספיק רק לעשות שימוש בסגנון ישיר. צריך לצאת מהארון לגמרי, עד הסוף. ברמן, ככל הנראה, מנסה עכשיו לשחרר את עצמו מכבלי הציניקזם ולחשוף את לבו, אבל לפחות בבלדה הזאת, שלקוחה מתוך החלק הראשון בטרילוגיית האלבומים שהוציא אשתקד, לא נשמע שזה מצליח לו. השיר כתוב נחמד, מולחן בסדר ומבוצע ברוך ובאיפוק, אולם לכל אורכו עושה רושם שפחות מעניין את ברמן איך החורף עובר על רות, ויותר מעניין אותו איך הוא עצמו עובר בתור נווד עם גיטרה במיד-ווסט. האמת? הוא לא ממש רע בתור אחד כזה, אבל אני, בכל אופן, יותר בעניין של רות.
 

מקרה די דומה, בסך הכל, לזה של אריק ברמן. גם בן דורו, אלון עדר, משקיע יותר מדי מאמץ באיפוס הכוונת ומעט מדי מאמץ בסחיטת ההדק. המטרה שלו - פופ/רוק ישראלי מהסבנטיז ומהאייטיז, שלמה גרוניך פינת "גזוז" כזה - מסומנת מכל כיוון אפשרי: ליין הבס מורגש היטב בבאלאנס, התופים עושים אומפה-אומפה, החצוצרה והכינור נכנסים בקטעי הקישור ובפזמון, השילובים בין השירה לכלים הרמוניים להפליא וההפקה שמה דגש על צליל חי. לא חסר כלום.

לכאורה, השיר הזה היה יכול בקלות להיכנס, כמו שהוא, לאחד האלבומים המוקדמים של דני סנדרסון, יוני רכטר או אריאל זילבר. למעשה, אין סיכוי שמישהו מבין שלושת אלה היה נותן לזה יד, כיוון שלא באמת מדובר כאן בשיר שעומד בקריטריונים שלהם. להבדיל מהכיוון הפרוגרסיבי שעדר משך אליו באלבום הבכורה שלו, פה מדובר במשהו עם לחן קליט ועיבוד פופי, אבל בשני המקרים הצורה בולטת ומרשימה הרבה יותר מהתוכן. אלון עדר הוא אמנם לא בדיוק "עוזי נבון ומכרים" -  התכתבויותיו המוזיקליות עם שנות השבעים עמוקות, רציניות ואמינות לגמרי - אבל הוא גם ממש לא שלמה גרוניך, שלמה יידוב, מתי כספי, יוני רכטר, שם טוב לוי וכו'. הוא מוכשר, בסך הכל. שמיעתו המוזיקלית טובה, הוא מנגן יפה ושר לא רע. אבל - להבדיל מכל הנ"ל - הוא לא מבריק. "לא חשוב כלל מה יבוא" הוא, לכל היותר, ד"ש קטן וחסר תחכום מלודי מהימים שבהם האוטובוסים של אגד היו בצבע בורדו. אין בו שום דבר שבאמת עשוי להעיף מישהו בחזרה לשם.

השורות הראשונות בשיר עשויות לגרום אפילו למעריציה האדוקים ביותר של משינה לטעות. אלישע בנאי שר שם בול, אבל בול, כמו אבא (יובל), הטקסט מזכיר קצת -  אולי במתכוון - את שורת הפתיחה של "הכוכבים דולקים על אש קטנה" (שם זה "הסיפור שלי הוא קצת מוזר / על בחורה שלא מזמן הכרתי", ופה זה "אחד אמר הלילה מוזר / שתיתי משקה כבר נעים לי לא קר") וגם הלחן משינאי ביותר.

בסיומות (המעולות) של הבתים - כשבנאי הצעיר שר, באינטונציה המוכרת של אביו, "שלי, שלך" - זה כבר נשמע ממש כמו חלום קסום: משינה חוזרת, והפעם, להבדיל מאסון "רומנטיקה עתידנית", היא עושה את זה כמו גדולה, עם שיר מצוין. המעגל נסגר. הקתרזיס הושלם. לפחות עד לשלב הזה בשיר, עושה רושם שהמשינה הזאת לא רואה ממטר את חבורת הרוקרים המזדקנים שממשיכה להקליט ולהופיע בימים אלה תחת השם "משינה". שאלישע בנאי וארבעים שודדיו הם המשינה האמיתית, הישנה והטובה. הפזמון, למרבה הצער, שם קץ לחלום הזה. הוא גם לא מספיק טוב וגם לא ממש דומה למשינה, ונשמע יותר כמו רוק של נערים חרמנים כמו זה שעושים שייגעצ, יוסלס איי.די והמועדון, למשל. שום דבר חדש, מקורי, שמצדיק סטייה מהקו ההתחלתי. בנאי והשודדים נשמעים פחות או יותר ככה גם בשירים אחרים שלהם (למשל, "ברצלונה", שמסגיר חשיפת יתר של הלהקה ל- MTV2), כך שמדובר, כנראה, בהבלחה נקודתית. חבל. עושה רושם שאם אלישע בנאי ו-40 השודדים היו רוצים, הם היו יכולים להיות משינה לתפארת.

בגדול, הקריירה של הראל סקעת מחולקת ללפני ולאחרי יציאתו הפומבית מהארון. בחלק הראשון, שהחל ב"כוכב נולד 2", סקעת היה זמר עדין ורגיש, ששר, בקול של מלאך עצוב, בלדה קיטשית בשם "את", שפזמונה מסתיים במילים "הייתי עושה אותך מאושרת". לעומת זאת, בחלק השני, שהחל עם היציאה מהארון, סקעת הוא זמר רגיש עדין ורגיש, ששר, בקול של מלאך עצוב, בלדה קיטשית בשם "שוב מאושר" (הסינגל הרביעי, והאחרון, מתוך אלבומו השלישי, שייצא בקרוב), שפזמונה מסתיים במילים "איך לעשות אותך שוב מאושר". בכלל, אין מה להשוות בין הסקעת של אז לזה של היום. לעתים נדמה שמדובר בשני זמרים שונים לגמרי. שניהם אמנם רוצים לעשות אנשים מאושרים, אבל הסקעת הראשון אומר "אותך" בגוף שני זכר, בעוד שהשני בכלל אומר "אותך" בגוף שני נקבה. לא, אילולא התמונה שעל עטיפת הסינגל החדש, בחיים לא היה ניתן לזהות שמדובר באותו הראל סקעת ממש. אין מצב.

הכמיהה שעמיר בניון מביע בשיר הקטן והלא מאיים הזה - להישאר "כמו תינוק בן יומו / בן אביו ואמו / אב לכל עולמו" - מאפיינת, במידה רבה, את האופן שבו הוא כותב, מלחין, מעבד, שר ומתנהל בתעשיית המוזיקה הישראלית לאורך עשרת האלבומים שהוציא עד כה. חלקם היו טובים יותר, חלקם פחות, אבל לזכותו של בניון ייאמר שהוא כמעט תמיד הצליח לשמר את הגישה הבתולית שלו, שנבראה יש מאין, למילים, ללחנים, לעיבודים (הדראם אנד בייס שהוא עשה ב"עומד בשער", לדוגמה, היה יציאה מוצלחת במיוחד), ובכלל, לחיים. התייחסותו הבראשיתית אמנם לפעמים באה לידי ביטוי בצורה של מחאה חצופה - למשל, בשיר האנטי-שמאלני "אני אחיך" (שהלחן של פזמונו מזכיר קצת את הלחן של הפזמון בשיר הזה) - אבל בכל הנוגע למוזיקה נטו, היא מכילה רק היבטים חיוביים. בשיר הספציפי הזה הראשוניות הזאת קצת פחות בולטת - להבדיל מהשירים המוזרים ששחרר לאחרונה לרשת, פה הוא דווקא נשמע שקול ויציב למדי - אבל עדיין, היא נמצאת גם כאן, בדמות החיבור שבניון עושה בין רוק רך, של מבוגרים אחראיים, לכאב אותנטי של בוגר שכונות. התוצאה היא עוד שיר מרגש של עמיר בניון, עוד הוכחה לכך שהוא עדיין מתייחס למוזיקה ביראת הקודש שהיא ראויה לה.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

סינגולר

רועי בהריר מאזין בשבילכם לסינגלים החדשים שיוצאים ועושה לכם סדר באוזניים

לכל הכתבות של סינגולר