גלעד שגב סתמי, ולדי בלייברג חושב שהוא הראל סקעת, מרגול מתאמצת מדי לעשות שמח, לי גאון כובשת ומונוטוק עדיין נשמעים כמו רדיוהד. רועי בהריר על הסינגלים של השבוע
אם אני מבין נכון את גלעד שגב, יום קדוש לא יכול להיות יום שבו אדם מוצא את עצמו מאזין לשיר "יום קדוש". הוא חייב להיות, מעצם הגדרתה החדה והברורה של המילה "קדוש" ("נעלה ונשגב, כליל השלמות והטוהר", לפי אבן שושן), יום שהכל טוב בו, מאל"ף ועד ת"ו. יום מושלם. יום שאין סיכוי להיחשף בו לקשקושים אתניים-אלקטרוניים חסרי חיוניות מלודית, מלווים בטקסט לא מרגש ולא שנון וביללות פיוט שמתאמצות להישמע קורעות לב - כמו השיר
הזה, למשל.
זה לא אומר, כמובן, שמדובר ביום רע. זה רק אומר שאין שום דבר קדוש, או מיוחד במינו, ביום הזה. שהיום הזה לא שונה במאומה מהיום שבו שמענו לראשונה את מטבוחה פרוג'קט, למשל, או את אינפקטד מאשרום. זה סתם עוד יום שיגרום לעוד עורך מוזיקלי בגלגלצ להכניס עוד סתם שיר לפלייליסט, שיגרום לעוד סתם התלהבות של סתם אנשים. כן, כמו היום שבו "אישה מהשמיים", שמחזר את כנסיית השכל, עבר פלייליסט. סתם יום.
גלעד שגב - ''יום קדוש''עטיפת הסינגל
ולדי בלייברג, ''כשהלב מתגעגע''
בסדר, הקול יפה, חזק, מהדהד, נשבר במקומות הנכונים וכו', אבל בשביל זה לא היינו צריכים את ולדי בלייברג. בשביל זה יש לנו כבר הראל סקעת אחד, עם להיט שפזמונו נפתח, ממש כמו פזמון השיר הזה, במילה "ואת" (במקרה זה: "ואת ישנה וליבי עוד ער / ואת בראשי ואני מסתחרר", פרי מוחו של ארז ברזוליק). בלייברג - לפחות בהתחשב ברוסיוּת הססגונית שהציג ב"כוכב נולד 7" - היה אמור למלא משבצת ריקה. אמנם קצת מרוחקת, נישתית, ממוקמת אי שם באזורי הסמי-ביזארו של הפופ הישראלי, אבל עדיין, ריקה לחלוטין וממתינה אך ורק לו. עד שבזולניק ואוהד חיטמן (מלחין השיר) באו ועשו ממנו הראל סקעת 2 כבר בסינגל הראשון שלו מתוך אלבום הבכורה, בלייברג נתפס כמי שעשוי לייבא הנה את בשורת הקיטש המזרח אירופי ולפתוח אותנו לעולמות חדשים ומלהיבים, גם אם לא בהכרח איכותיים. ציפינו להיחשף לצבעוניותו של האיש במלוא הדרה, לטראשיותו המובנית והמודעת לעצמה. לרומנטיקניות המיושנת, בעלת האמירה החצופה והאנטי-אופנתית. מה קיבלנו? בלדה מייגעת, אובר סנטימנטלית, משעממת, של עוד בוגר כוכב נולד. כה חבל.
ולדי בלייברג - ''כשהלב מתגעגע''עטיפת הסינגל
מרגלית צנעני, ''ידיים לשמיים''
אין ויכוח על כך שמרגול יודעת לעשות שמח. היא עשתה את זה מצוין ב"עוד יהיה לי", ב"נערי" ובפרשיית ההסתבכות שלה עם העולם התחתון, אבל כאן, בהיעדר טקסט ראוי ולחן סוחף, היא עושה בעיקר כאב ראש. המסר שמרגול רוצה להעביר כאן בין השורות ברור למדי: לשיר "היום רוקדים לשכוח / נותנים את כל הכוח / היום כולם רוצים לשמוח" (מתוך הבית הראשון בשיר "ידיים לשמיים", שנכתב והולחן על ידי אנשים אנונימיים בשם עינת הולנדר וערן כרמי) זה פחות או יותר כמו לשיר "עזבו אתכם מהבלגנים במשטרה וזה / יאללה נו, באמאש'כם, זה לא כזה / ביג דיל כמו שעושים מזה" (מתוך הבית הראשון בשיר שהמצאתי הרגע).
כלומר, הציווי של מרגול גס מדי, אגרסיבי מדי, מתאמץ מדי. זה לא עובד ככה. אם מרגול רוצה להתקמבק באמת, לחזור להיות מה שהייתה עבור עם ישראל ולא רק לנסות לרצות את מי שמלכתחילה היה בעדה, היא צריכה לתת לנו להחליט אם זה מגיע לה. במידה רבה, השיר הזה ממש מעליב את מעריציה. האם הם עד כדי כך מנותקים מהחושים המוזיקליים שלהם? האם הם יהיו מוכנים להרים ידיים לשמיים גם בלי קשר לאופן שבו הבקשה מנוסחת או מולחנת, רק בגלל שמרגול היא זו שחתומה על הבקשה? ומה ייקרה אם מרגול תבקש מהם לקפוץ מהגג? הם יקפצו? אם כן, אז יופי, מגיע להם.
מרגול - ידיים לשמייםעטיפת הסינגל
לי גאון, ''למה לא בא לי''
לי גאון היא הגרסה הרימונית הקטנה, הצנועה ונטולת היומרות והפוזה של דור המסיקות מ-2006. אפשר אולי להאשים את השירים שהיא כותבת ומלחינה בחמידות יתר, בדביקות קלה ובמסגרתיות עיבודית והפקתית (הקורס של יהודה עדר מורגש בה היטב), אבל זה בכל זאת עובד - בעיקר בזכות הגרוב האותנטי שלה, הבריחות החביבות לג'אז ולסווינג וההגשה הזורמת והאמינה.
ייתכן מאוד שלפני ארבע-חמש שנים השיר הזה היה הופך למיני-להיט, כי הוא מתכתב עם הטרנדים המוזיקליים הרלוונטיים לאז, אבל עכשיו, כשהוא מנותק לגמרי מהקונטקסט הרימוני, לפחות מותר לזמזם אותו בפרהסיה, מבלי לחשוש מהיתקלות בהיפסטר קנאי. זה לא השיר הקליל והמוצלח הראשון שגאון מוציאה מאלבום הבכורה שלה, אגב. גם "הכל שקוף" ו"בוא איתי ליער" (דואט עם פיטר רוט) היו אחלה שירים. אמנם אין בשירים של גאון שום דבר גאוני - הם בסך הכל שירים נעימים וקליטים של צעירה תל אביבית מצויה שמחפשת אהבה - אבל יש בהם משהו חם, אמיתי, לבבי וכובש. לא בבת אחת, לא במלוא העוצמה, אבל כן, כובש.
לי גאון - ''למה לא בא לי''עטיפת הסינגל
מונוטוק עם רוני אלטר, ''Full of Nothing''
הקול של רוני אלטר ידוע ביכולתו לחולל קסמים. עד שהיא באה והוסיפה לה אותו, "Full of Nothing" (סינגל ראשון מתוך אוסף באנגלית של יוצרים ישראליים בשם "Inside Looking Outside") הייתה עוד בלדה רדיוהדית מעצבנת של מונוטוק - הרכב אינדי מקומי שמגדיר את עצמו "אלטרנטיבי למבוגרים" ועושה בכך עוול לא קטן לז'אנר שמאפיין שמות טובים כמו וטיבר, ווילקו ואר.אי.אם. עכשיו אפשר לסבול את זה, איכשהו. הכוונה של ישראל ארז, יואב אליגון ורוי רגב הייתה, כנראה, ליצור מוזיקה שתתאים לבני 35 פלוס - כזו שמאופיינת בצליל מאופק, סולידי, נקי, צלול, בלי יותר מדי חידושים והמצאות - אבל בפועל הם מביאים בשורה משומשת, עייפה וחסרת מעוף.
יש מספיק הרכבים מקומיים שמושפעים מרדיוהד. אף אחד מהם לא נחוץ פה. בטח לא עכשיו, כשיש בחוץ כל כך הרבה קולות עדכניים ומעניינים יותר שאפשר לספוג מהם השפעה. כשאלטר החמודה, שחתומה לעל אחד האלבומים הטובים ביותר של 2010 ("כיס אוויר"), נכנסת לתמונה זה אמנם נשמע קצת אחרת, אבל עדיין, רוחם של תום יורק ושות' תופסת הרבה יותר מדי מקום ברקע. זה גורם לכך שאנשים ששונאים את רדיוהד בדם, כמוני למשל, יתקשו להפיק הנאה מהשיר הזה, למרות החן של אלטר. מעריצי רדיוהד אולי כן ייהנו ממנו, אבל זה לא אומר, כמובן, שכדאי להיות, לשם כך, מעריץ של רדיוהד. יש גבול.
מונוטוק ורוני אלטר - ''Full of Nothing''עטיפת האלבום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם