הקלות הנסבלת: עומר אדם במיטבו כשהוא נשאר שטחי
את האלבום החדש של עומר אדם צריך וראוי לשפוט לפי הסטנדרטים של ז'אנר הפופ המזרחי. אבל גם בסטנדרטים האלה הוא כושל, עם נסיונות יומרניים לעומק ורגש
עומר אדם, ''ילד טוב ילד רע'', NMC
הרבה מילים נכתבו על התת הז'אנר שצמח מתוך המוזיקה המזרחית המיינסטרימית - הפופ המזרחי. האמת היא שאת הז'אנר הזה אי אפשר לשפוט בסטנדרטים מקובלים של מילים-לחן-הפקה, מכיוון שהמציאות מכתיבה התייחסות אחרת לגמרי: רק לאותם הסטנדרטים שהז'אנר עצמו מכתיב. וזה אומר, כנראה, משפטים תלושים כמו "את התמימות כבר איבדתי, עברתי הכל בחיים" ששר הטירון הפעור ב"בואי עכשיו" (שכתבו לו ליאור מיארה ואלירן אביטל), או "יום אחד זה קרה לי, לא יודע מאיפה בא לי" (אטדגי ללחן של אדם).
זמר טוב, ניהול אמנותי רע. עומר אדם
צילום: שי אשכנזי
בסטנדרטים האלה כמובן שאין שום הפתעה - עוד להיטים שעושים את העבודה, ובעיקר "בניתי עלייך" המדבק (מדלי ללחן יווני) והדואט "קסם" עם איציק קלה, שסיפק לחן ממוחזר, בנאלי ונטול כל זכר לקסם שבשמו. העניין הוא ששירים קלילים ועילגים עם מודעות עצמית כמו "בניתי עלייך" או "ילד טוב בגוף של ילד רע" (מבית היוצר של מדלי, כמובן, ויוני רועה, שאחראים ללהיט הגדול של אדם מאלבום הבכורה, "נמס ממך") עוד מתיישבים עם התפיסה הפופית של המוזיקה הזו, במיוחד לאור העובדה שאדם פרץ בגיל כל כך צעיר ואין ממנו ציפיות לשיר טקסטים מורכבים ובוגרים בגיל 18.
להיטים קלילים לרחבת הריקודים שבו בזמן נותנים ביטוי לכשרון הקולי המרשים שלו הם בדיוק מה שאדם צריך
כדי להמשיך ולבסס את מעמדו ככוכב ענק. כאלה אין לאדם בעיה למצוא, ובמיוחד כשלעסק נרתמים שמות גדולים בז'אנר כמו קלה, רועה, מדלי ויוסי גיספן. גם איתי זילברשטיין ומאיר עמר (נערי רפול) שכתבו את הלהיט הפופי הידוע לשמצה "אני לא זמין" של מושיק עפיה, נוכחים באלבום בכמה מהלהיטים הבטוחים שלו. אם כך, מה שבאמת מרגיז באלבום השני של אדם הוא היומרנות לרגש, לעומק ולהתבוננות פנימית, במיוחד כשהיא באה לידי ביטוי בשירים מביכים כמו "יום אחד" ו"נשבעתי לעולם", בתיאורי מצב רוח בנאליים דרך מטאפורות קלישאתיות כמו "שלכת" ו"ציפורים שנודדות" ומשפטים כמו "הביטי לירח, עכשיו הוא שוב זורח" ("יום אחד"). די, איך מצאתם את החרוז הזה, יא משוררים!
הביטי לירח, עכשיו הוא שוב זורח. "ילד טוב ילד רע" עטיפת האלבום
ב"תעשי לי את זה קשה" אדם שר ש"לפעמים שריטה קטנה משנה את התמונה". ובכן, ה"שריטה" היחידה באלבום שאדם, במילותיו של מדלי, מבקש מהבחורה הקלה להשגה, היא דווקא השיר הסביר היחיד בו שלא נשמע מביך או עילג בכוונה, "שושנים" (אם תרצו, ה"עץ ירוק מפלסטיק" התורן) ,שאת מילותיו כתב אסף אטדגי. השיר הפיוטי נשמע לא קשור ולגמרי לא בקונטקסט של שאר האלבום, אבל בתעשייה מבוססת סינגלים (למעלה כמחצית משירי האלבום יצאו כסינגלים) זה מיותר בכלל לחפש קוהרנטיות או קו מחבר בין השירים.
למרות שלאורך כל האלבום אדם מתאמץ להוכיח ששיר כמו "שושנים" הוא לא ממש הסגנון שלו, השיר בכל זאת מעניק את התחושה שאולי בעתיד אדם יהפוך לזמר אמיתי, ולא רק כלי קיבול ללהיטים מקושקשים מבית החרושת שנבנה סביבו. שם האלבום כאילו זועק לעזרה. יש כאן זמר טוב עם פוטנציאל ענק, שמתנהל בגוף אמנותי רע לתפארת שדואג לעטוף אותו במוזיקה חלולה שחלק גדול מהזמן אפילו לא כיפית מספיק בשביל להיקרא פופ. אבל היי, אחלה עטיפה.
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם