מסודר: מה הסוד של יוסף סידר?
רגע לפני שהוא צועד על השטיח האדום של טקס האוסקר, עם סרט שני המועמד בקטגוריית הסרט הזר, גורמים בתעשיית הקולנוע מנסים לפענח מה הופך כל סרט של יוסף סידר למניה בטוחה
מנדיל אינו היחיד שמספר על חוסר ביטחון כמאפיין בסיסי במבנה האישיות של אחד הבמאים הישראלים המוצלחים והמצליחים בעשור האחרון, ומי שעומד לשלוח ב-26 בפברואר סרט שני לטקס האוסקר (הראשון היה "בופור", כעת נשלח "הערת שוליים"). סידר מאשש את התזה בעצם הקפדתו הנחושה שלא לענות לטלפון לאנשים שאינו מכיר, ובשלב השני, בהתעקשות לתקשר באמצעות סמסים ומיילים, ולא, בשום אופן, לנהל שיחה. באחת הפעמים הבודדות שהסכים לנהל שיחה, עם מבקר הקולנוע של "הארץ" אורי קליין, ערב הקרנת הבכורה של "הערת שוליים", זה נגמר בפיאסקו: במקום לדון בסרטו הנוכחי, סידר העדיף לבוא חשבון עם קליין על ביקורות עבר.
בשל אותו חוסר הביטחון מפתיעה הצטיינותו של סידר דווקא במעמד שמצריך טונות מאותו חומר חמקמק: שלב הפיצ'ינג, קרי מכירת הסיפור למשקיעים. מסתבר שכשסידר צריך לדבר על פרויקט עתידי, הוא הופך לפצצת ביטחון. "אני זוכר כשהוא בא למשרדים שלנו בשנת 1999 כדי לתת פיץ' על התסריט של 'ההסדר'", מספר יו"ר קרן הקולנוע כתרי שחורי. "דקה לפני שנכנסנו לחדר הוא אמר לי 'שמע, אני לחוץ, אני מרגיש אאוטסיידר פה, ירושלמי עם כיפה במעוז האיניות והמגניבות', אבל אז, כשהתחיל הפיצ'ינג, כולנו היינו בשוק. חוסר הביטחון הזה התחלף בלהט אדיר. היה ברור לכולם שיש לו משנה סדורה, שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך הסרט ייראה. היה לו נימוק לכל שוט. הרגשנו שזה בנאדם שאפשר לסמוך עליו במאה אחוז".
כשהוא נדרש למכור פרויקט שלו למשקיעים הוא הופך לפצצת ביטחון. סידר
ראובן קסטרו
לאחר שחרורו מסיירת הצנחנים, סידר (יליד 1968) עבד כתאורן וכמנהל במה באולפני הזכיינית המנוחה טלעד. במקביל למד פילוסופיה ותולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית, ועם סיום לימודיו החליט לארוז את עצמו לניו יורק, עיר הולדתו, וללמוד שם קולנוע. כשחזר באמצע שנות התשעים עבד זמן מה בחברת ההפקה של שחורי. "הוא שימש אצלנו כתחקירן עבור פרויקטים תיעודיים לטלוויזיה", מספר שחורי, "ויום אחד אמר שהוא עוזב כי רצה לפנות זמן לכתיבת תסריט".
קולנוע עדין, נעים ורומנטי. סידר עם אושרי כהן על סט "בופור" רענן כהן
"ההסדר" הצליח בקופות וזכה בשישה פרסי אופיר; סידר מיצב את עצמו כקול ייחודי, כמעט בלעדי, של המגזר הציוני-דתי בתעשיית הקולנוע. סרטו השני "מדורת השבט", שמספר על משפחה ירושלמית שמנסה להתקבל לגרעין המייסד של התנחלות בשטחים בתחילת שנות השמונים, חידד קול זה, והוסיף לו גם ממד של ביקורתיות כלפי הסביבה שמתוכה הגיע. מה שלא תמיד התקבל בה בברכה. לייזי שפירא, במאי חובש כיפה אחר שחתום על סדרת הדרמה
המצוינת "סרוגים", הכיר את סידר כשלמד קולנוע באוניברסיטה.
"הוא היה החונך שלי בשנה ב'", מספר שפירא, "וברור שיש בינינו סוג של קשר כבמאים חובשי כיפה שמתעסקים עם העולם הדתי, אבל לא הייתי קורא למה שאנחנו עושים 'שליחות'. אנחנו פשוט מביאים אותו למסך, וגם מעבירים עליו סוג של ביקורת שם. סידר יוצר סרטים מעולה, בלי קשר לעניין הכיפה. הוא לא אוהב לראות את עצמו כנציג של המגזר או משהו כזה".
ההתנערות של סידר מתפקיד "קולו של המגזר הדתי" התחדדה על רקע חיבוק הדוב שהעניקה שרת התרבות לימור לבנת ל"הערת שוליים". זה התחיל כשהשרה החמיאה לסרט מעל במת טקס הפתיחה של פסטיבל דרום, ואמרה עליו ש"הנה, מתברר שסרט, שאף שאינו עוסק במלחמות אלא במרקם יחסים אנושי מורכב ובעולם של מסורת יהודית מביא כבוד רב ליוצריו ולמדינת ישראל". זאת בניגוד לסרט שפתח את אותו פסטיבל, "עדות" של שלומי אלקבץ, שלדידה "מציג עמדה חד-צדדית ומסולפת שאינה תואמת את המציאות שדווקא כאן בשדרות מכירים היטב". בהמשך, סידר גם גילה ש"הערת שוליים" הוקרן, שלא בהסכמתו, בכנס צעירי הליכוד בניו יורק, וכתב על כך בפייסבוק שלו: "שרת התרבות גנבה לי את הסרט... היא מקרינה אותו באופן לא חוקי כדי לגייס כסף עבור משהו ש(הסרט) אינו תומך בו".
חיבוק דוב. מתוך ''הערת שוליים''
רן מנדלסון
"תמיד כשהתקשורת רוצה להלל מישהו מהתעשייה היא מביאה אנשים שיגידו שהוא פרפקציוניסט שיורד לפרטים הקטנים", אמר לי השבוע גורם בתעשיית הקולנוע, וטען שמדובר בדרך כלל במחמאה ריקה. לא זה המקרה של סידר. אושרי כהן, ששיחק גם ב"מדורת השבט" וגם ב"בופור", מספר: "הוא גרם לי להיות פדנט ומסודר בזמן הצילומים, כמו שאף פעם לא הייתי. ממש ניהלתי פנקס כזה בעל חוצצים וצבעים כדי שהכל יהיה ברור. להבדיל מבמאים אחרים שעבדתי איתם, סידר גם תמיד מגיע לשלב החזרות והצילומים כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. בעקבות זה החזרות והצילומים הם לא שלב של חיפושים כי הכל במהלכם נעשה מתוך הבנה מדויקת וברורה. אף פעם לא הרגשתי שאני נזרק למים בסצנה שהוא ביים".
לא אוהב לראות את עצמו כנציג המגזר. לייזי שפירא צילום: ראובן קסטרו
מאחר שסידר הולך לאוסקר בפעם השנייה, הישג מרשים כשלעצמו, נשאלת השאלה האם הוא פענח נוסחה שהאמריקאים אוהבים? מנדיל מוכן להישבע שלא: "לא ישבנו אחרי בופור ואמרנו 'אוקיי, בוא נחפש את הסיפור הבא שהוא חומר לאוסקר', ממש לא. אני גם לא חושב שסידר עלה על איזו נוסחה שבמאים ישראלים אחרים טרם הגיעו אליה. לפני כל סרט שלו - כולל 'הערת שוליים' - לא היה לנו מושג אם יבואו מאות אלפים לצפות בו או רק אלפים בודדים". שחורי טוען שבעולם אוהבים במאים שלוקחים סיפור קטן ומקומי והופכים אותו לבעל משמעות רחבה, "וסידר מצליח לעשות את זה ולהנגיש את הסיפור לצופים. יש משהו אמריקאי בזרימה של הסרטים שלו, הם מתבססים על כימיה בין הסרט לצופה ולא על סרט שמקשה או מציק למי שקנה כרטיס".
אושרי כהן חושב שהקולנוע של סידר עדין, נעים ורומנטי בתקופה שהקולנוע בעולם הופך ל"שוויצר של יכולות גרפיות ומבוסס על עריכה ועל קצב אדג'יים". קנולר רואה את הדברים בצורה פשוטה יותר: "סידר מבין שמה שתופס בעולם היום זה הקול הייחודי של הבמאי, ולכן הוא תמיד מקפיד לדבר על נושאים שהוא מבין בהם אישית וקשור אליהם רגשית. אני לא אוהב את הגישה שמחפשת את הייצוג שלו בסרטיו ברמה השטחית; ששואלת 'רגע, סידר הוא הבן או האבא ב'הערת שוליים', או אולי שניהם?'. הוא מתעסק שם בכלל ביחסי אב ובן ברמה הסימבולית, וזה הרבה יותר מעניין. אני סומך עליו שאפילו בסרט תקופתי, אם יעשה בעתיד, הוא ימצא את הזווית האישית שלו, את החותם של סידר".
עוד בז'ורנל של היום: מאיר שניצר תוהה האם סידר הוא יאיר לפיד של הקולנוע.
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם