ראשי » תרבות » מוזיקה » סינגולרגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סינגולר: נערות ריינס היא עדיין הלהקה הטובה בישראל

שילה פרבר בועטת, אבל אף אחד לא מרגיש, נערות ריינס הם עדיין להקת הרוק הטובה בישראל, דודו טסה משכנע ומיקה קרני לא ממש. הסינגלים של השבוע

לא כל בעיטה חזקה גורמת לכאב חזק. בעיטה חזקה בכף הרגל, לצורך העניין, כואבת פחות, וגורמת פחות נזק, מאשר בעיטה חזקה במפתח הלב. במקרים רבים אף די בבעיטה חלשה, אך מדויקת, באזור זה של הגוף, כדי להמית. הסטטיסטיקה הלא יציבה של שילה פרבר עם סוגי בעיטות מדגימה את העובדה הזאת היטב: באלבומה הראשון ("תתנהגי יפה", 2003) היא בעטה חזק והרגה, בשני ("מתוק שחור", 2006) היא בעטה חלש ולא הרגה ובשלישי ("פרח קיר", 2009) היא שוב בעטה חלש, אבל הפעם כן הרגה (במיוחד בסינגל המעולה "לונדון"), וכך גם במופע-אלבום המצוין שהוציאה אשתקד, "שילה פרבר שרה אלתרמן".

בקיצור, אין קשר, לא ניתן להסיק מסקנות. ניתן רק לומר כי ברגעיה הטובים, חדורי המוזה, פרבר יודעת למצוא את דרכה אל מפתח הלב גם כך וגם כך. קצת מאכזב לגלות ש"מישהו ירגיש כבר", סינגל הבכורה מאלבומה החמישי, נשמע כמו כניעה – או, לכל הפחות, התרפסות מאולצת – בפני הטענה הרווחת, והשטחית, ששבה והועלתה בפניה מאז "תתנהגי יפה", לפיה היא סטתה ממסלולה הטבעי ואיבדה את כוח המחץ שלה כשהורידה את הווליום, כיבתה את הדיסטורשן והלכה להפריח בועות עם עם דניאל סלומון. לכאורה, שירה החדש בועט, מחוספס, נע על גבי פאוור-קורדס רוקיסטיים וטקסט מיוסר, אבל אין בו מספיק אמת, כוונה ולב. לא בבית, לא בפזמון ולא בעיבוד החיוור והמנותק מהעולם של לני בן בסט. המטען לא מתפוצץ, הבעיטה לא כואבת, המישהו לא ירגיש כמעט כלום.

אוקיי, אפשר לנשום לרווחה. גם קודם לכן לא היה מקום לחרדה, חלילה, שכן תחושת החנק שמאפיינת את רוב להיטי הרוק של נערות ריינס מייצרת עונג ממכר, אבל הפעם – להבדיל מ"יום ראשון", "רוצה להישאר רעב", "תכבי את הטלוויזיה" ו"בהילוך איטי", לדוגמה – יש זמן לקחת אוויר כדי להבין מה קורה פה ומי נגד מי, ותוך כדי זה להבחין באיכויות מוזיקליות נוספות, עמוקות יותר, של ההרכב החיפאי ששם לעצמו מטרה להשיב את הצבע לפניו של הרוק הישראלי.

ה"חמצן" שהנערות מספקות אמנם פה רחוק מלהיות סטרילי וצלול – הפריטה על הגיטרה החשמלית מרושלת כאילו במתכוון ואפופת דיליי, ליין הבס תופס חלק נכבד מהמרחב הצלילי וקולו של רועי פרייליך רק מזכיר, פה ושם, בכמה ניואנסים של מניירות, את בריאן פרי, אבל עדיין, קרוב יותר לפורטיס המוקדם. התוצאה היא מעין בלדת רוקאבילי/סרף/גל חדש, שמזכירה קצת את Stray Cats ומספקת הצצה להשפעות מוזיקליות אחרות, אייטיזיות בעיקרן, שחורגות מאזורי הפוסט-פאנק המוכרים של הנערות. הפזמון, שבו פרייליך מבקש "אל תגנבי לי את הזמן, אל תשלחי אותי מכאן", סובל מלחן קצת בנאלי, מה שהופך את השיר לסינגל לא מי יודע מה אולטימטיבי שאולי יתקשה לעמוד בפני עצמו, אבל כחלק ממכלול – כלומר, מהאלבום השני, והמעולה, של נערות ריינס – הוא בהחלט מרגיש נחוץ. קל יותר להבין מיהי להקת הרוק הטובה בארץ כיום בזכות השיר הזה. שיר חשוב.

הפזמון יפה למדי, במיוחד הטוויסט המלודי הקטן שבקצהו, אבל כדי להגיע אליו יש לעבור דרך בית לא פשוט, שהדבר היחיד שמונע מבעדו להרדים פילים הוא קולה המעצבן של מיקה קרני. חבל. אילולא הוא, הצוות הווטרינרי של הספארי ברמת גן, למשל, היה יכולים לחסוך כסף רב על זריקות – שלא לדבר על הסכנה הפוטנציאלית שטמונה בהרדמת בעלי חיים, והייתה יכולה להימנע אם קרני רק הייתה מפקידה את השיר הזה בידי זמרת אחרת. קולה המאוד מובחן, כמו גם הפרסונה הטלוויזיונית והמוזיקלית שלה, גורמים לכך שככל שהיא מנסה לייצר יותר אינטימיות בשיריה, כך יורדים סיכוייה לקרב אליה מחדש את כל מי שאהב פעם את "מיטשל", אבל כבר מזמן איבד בה עניין, עקב נטייתה לסטגנציה סגנונית ולמחזור. ככל שהיא חושפת יותר מעצמה, כך היא מרחיקה יותר את האוזן ממנה.

על מנת לחזור בגדול, היא צריכה להביא שיר גדול: טיון המנוני, סוחף, קליט, כזה שימקד את תשומת הלב בלחן ובעיבוד, במוזיקה עצמה. אם וכאשר היא תצליח בכך, ייתכן שהדרך אל נימי נפשה שוב תיפתח, ואז, או אז, היא תוכל למשוך יותר אוזניים לעבר המקומות הפנימיים שהיא מתעקשת לחפור בהם. נכון לעכשיו, קרני פותחת צוהר לא קטן אל לבה – בין השאר, בעזרת שלישיית כלי מיתר שמייצרת הרמוניה נאה בפזמון – אבל יותר מדי משתנים מתערבים מסתירים אותו. ספק אם זו הדרך שתגרום לאהוב שקרני פונה אליו כאן, כמו גם לחובב המוזיקה הישראלית המצוי, לשים לב לכך שהיא חזרה עם סינגל בכורה מתוך אלבום חדש. לנוכח מצבה הלא אידיאלי בשוק, היא חייבת לנקוט בפעולת הסחה נועזת, מקורית ומוחצת הרבה יותר.

גם לשיר הזה, הסינגל השני של טסה מתוך אלבומו החדש, יש טעמי לוואי שמקורם באייטיז המאוחרים – ברגעים מסוימים הביטים אפילו נשמעים קצת כמו משהו ותיק של אתניקס - רק שכאן, להבדיל מ"עם חלומות כאלה", הרוקיסטי והאפל, מודגש יותר הפן האוריינטלי, המאפיין את יצירתו הקודמת של היוצר-זמר-גיטריסט המיוחד הזה. בכלל, "יש בינינו בית", נשמע הרבה יותר כמו המשך טבעי של "אני רץ", אם כי הפעם האווירה הכללית מושכת פחות לחופש, פורקן ושאנטי, ויותר לדברים רציניים וכבדי ראש כמו חושך, לחץ, ייאוש וקלסטרופוביה. מכל מקום, טסה שב ומוכיח פה את יכולתו הנדירה לשלב בין גוונים ים תיכוניים של כאב ומועקה לדרכי ניסוח, הגשה ועיבוד מערביים – שילוב שהופך אותו למוזיקאי שאחראי לאבטיפוס של צליל כלל-ישראלי, לא רק תל אביבי, עדכני ואותנטי.

הוא לא האמן הראשון בארץ שבוחר בתוואי הביניים הזה – אהוד בנאי, ברי סחרוף, אלג'יר, קובי אוז ואחרים יושבים, פחות או יותר, על אותה משבצת – אבל מקומו בטריטוריה הזאת בכל זאת ברור, מובחן והולך ומשתרש עם הזמן. הרדיו בארץ, לרבות גלגלצ, אוהב אמנים מסוגו, שמכילים תמהיל מגוון של השפעות, ויחד עם זה מציגים מטעני רוח ונפש אמינים, נוגעים ללב ומעוררי הזדהות. שני הסינגלים שטסה הוציא עד כה מאלבומו החדש אמנם מיישרים קו עם הלאות, העייפות והבאסה הקיומית – מחלותיו הכרוניות של הרוק הישראלי – אבל לפחות עושים את זה כמו שצריך, בליווי סיבה משכנעת, ולכן, בשורה התחתונה, לא מבאסים כלל.

קצת לא נעים להודות בכך, שכן גלעד כהנא עשוי להיעלב, ובצדק, אבל יש רגעים בשיר הקאנטרי-בלוז הזה של הפיל הכחול, בייחוד אלה שמלווים במפוחית, שעשויים, בשמיעה ראשונה, להעלות חשד שאולי הוא יכול היה להשתלב באלבום המופת של הג'ירפות, "אין כניסה לפילים" (כן, למרות שפילים כחולים הם עדיין פילים). האמת היא שגם אחרי ההאזנות נוספות קשה למצוא בו משהו שמזכיר את השמאלץ המקומם של "יסמין", שריגש אנשים כמו אלין לוי מ"האח הגדול" ומיצב את הפיל הכחול כסוג של בית הבובות פינת סינרגיה – אבל זה עדיין לא אומר שמדובר בשיר מוצלח ואיכותי.

פקיד החלומות שם סוף לחלום הזה עוד לפני הפזמון השני, כשמתברר שמתחת לאריזה הפסאודו-מתוחכמת והעיבוד שכאילו סוטה לשוליים, יש סתם עוד לילה רגיל, סטנדרטי במונחים של הלהקה, בלי חלומות, בלי ריגושים, בלי שום אירוע מוזיקלי יוצא דופן.  כשמוסיפים לזה גם את הדרמטיות המאולצת, החד-ממדית ונעדרת המצלול שמרכיבה את הטקסט ("כמה כוכבים נופלים נמסו לי בין האצבעות, כמה משאלות רציניות לא עמדו בקריטריון"), אין מנוס מלשוב, עם האוזניים בין הרגליים, אל נקודת המוצא: אין שום קשר בין הפיל הכחול-בית-חולים לג'ירפות הצבעוניות. הפיל, למרבה הצער, עדיין מסתובב בעיקר בשכונה של בית הבובות.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

סינגולר

רועי בהריר מאזין בשבילכם לסינגלים החדשים שיוצאים ועושה לכם סדר באוזניים

לכל הכתבות של סינגולר